פסוק א:ויאמר ה׳ וכו׳ למשה אמר וכו׳ הכריחו הוא דבכל מקום שמצינו בתורה דבור הקב״ה עם האדם עצמו כתיב אחריו לאמר וידבר ה׳ אל משה לאמר וכן בלשון אמירה ויאמר ה׳ אל משה לאמר. וליכא למימר דדוקא גבי משה נכתב כן דהיינו לאמר לאחרים כלו׳ לישראל שהרי ה״נ גבי אהרן עצמו מצינו כך בפ׳ שמיני וידבר ה׳ אל אהרן לאמר יין ושכר וכו׳ דאותה פרשה נמי לא שייכא לישראל ואפ״ה כתיב בה לאמר. ומ״ש הכא דלא כתיב לאמר. מזה דרשו דר״ל בשביל אהרן אמר כן למשה. וה״נ ממילא נפרש באידך תרתי דבתר הכי וידבר ה׳ אל אהרן ואני הנה נתתי לך וכו׳ ויאמר ה׳ אל אהרן בארצם וכו׳ כדמייתו לה בספרי להך מלתא על וידבר דלקמן. וטעמא דהתם הוי חידוש טפי דאף על גב דכתיב בלשון דיבור אל אהרן דמשמע גילוי נבואה טפי מלשון אמירה ואפ״ה אמרי׳ דלא הוא כ״ש באידך. א״נ מייתי לה התם משום דבההוא מלבד הדיוק האמור דלא כתיב לאמר. איכא ראיה כדמייתי לה בספרי להדיא מקרא דלעיל זכרון לבני ישראל וכו׳ כאשר דבר ה׳ ביד משה לו דמפרש לה כדפירש״י לעיל ע״פ פשוטו דלו ר״ל על אהרן דבר ביד משה ואותה ראיה לא שייכא אלא אאידך פסקא דלקמן דהיא פרשת מתנות כהונה דודאי כבר נאמרה מיד כשנתכהן אהרן וזהו כאשר דבר כבר אלא שנכתבה כאן לקיימם בברית מלח וכפי המשל דמייתי רש״י לקמן. אבל אינך תרתי השתא נאמרו וליכא למגמר בהו מקרא דזכרון כדלעיל דכתיב כאשר דבר אלא דמינה הדר ולפי הנך תרתי דבכלהו לא כתיבי לאמר ושוין נינהו ללמוד זה מזה. ובזה מתורץ כל מה שהרגיש הרא״ם ז״ל בזה וע״ש מ״ש אמאי לא סגי בלא״ה למילף מההיא די״ג מיעוטין:
פסוק ו:לכם מתנה נתונים יכול וכו׳ ההרגש הוא דבתחלה קאמר לכם והדר לה׳ והול״ל לה׳ בתחלה והדר לכם שאז הוה מפרשי׳ קנאם ונתנם לכם וכדדרשי׳ במתנות כהונה אבל השתא דכתיב לכם תחלה מאי קאמר ומשני דלכם ר״ל לעבודתכם וכי היכי דלא נטעה לפ׳ לעבודתכם של הדיוט מש״ה הדר מפ׳ לה׳ ואילו הוה כתב לה׳ תחלה לא הוה דרשי׳ הכי אלא כדכתיב׳ לעיל:
פסוק ח:ואני הנה וכו׳ לשון שמחה וכו׳ ולעיל נמי דכתיב ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים לכם מתנה וכו׳ התם נמי לשון שמחה הוא דההוא נמי בעבודת הכהנים מיירי כדהכא ואהך דהכא קאי. ומש״ה לא חש רש״י לבאר שם כלום וסמך אדהכא. ובספרי פריך מקרא דואני הנני מביא את המבול. ומתרץ באבוד רשעים רנה. וצ״ל דהתם לפי שכבר נתמלאה סאתם דאל״כ ליכא שמחה כדנפקא לן מקרא דבוצאתם לפני החלוץ דלא כתיב כי טוב. א״נ הוא אינו שש אבל אחרים משיש וכדמשני׳ בסנהדרין דף ט״ל:
פסוק ח:משמרת וכו׳ צריך לשומרן וכו׳ ומאי דכתיב תרומותי בלשון רבים. כבר פירש בש״ס בב׳ תרומות הכתוב מדבר א׳ תרומה טהורה וא׳ תרומה תלויה וכו׳. אבל רש״י לא פירש כן אלא שבקיה כפשטיה ור״ל תרומות דעלמא:
פסוק ח:למשחה לגדולה. אצטריך משום דכהן מחזר אחריה לבית הגרנות משמע מזה שהוא פחיתות וחסרון כבוד. מש״ה קאמר רחמנא למשחה לגדולה. כך אפ׳ לפ׳ לפי פשוטו של מקרא דקאי על תרומתי דלעיל אבל רז״ל פירשוהו דקאי על כל מתנות כהונה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים כדאי׳ בפ״ב דזבחים ובשאר דוכתי:
פסוק ט:אשר ישיבו לי זה גזל הגר. הכי תניא בספרי. וקשיא לן דהא בהך קרא לא מיירי אלא בקדשי המקדש וכדמסיים קדש קדשים לך וכו׳ ומה ענין גזל הגר לכאן. והוא אינו אלא ממחנות שבגבולין וליכא ביה שום קדושה. ומה ראו על ככה למדרשיה מאשר יביאו לי. והיותר ק׳ על רש״י ז״ל שהשמיט דברים אחרים שדרשו בספרי מהך קרא דקרובים טפי למשמעות הכתוב ואת זו דרחוקה טובה העתיקה. ותירץ בני חביבי המשכיל יעקב ה״י דרז״ל הוכרחו לזה מכח תיבת ישיבו דמאי השבה שייך והול״ל יביאו. לכך הוכרחו לפ׳ על גזל הגר דכתיב ביה האשם המושב לה׳ לכהן ואע״ג שהוא ממתנות הגבולין ולית בה קדושה. מכל מקו׳ אמרי׳ בגוזל בתרא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא דאשם קרייה רחמנא וה״נ אמרי׳ התם מה״ט דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר והילכך הואיל וקרוייה אשם דמיא לק״ק ושייך שפיר בהך קרא דמיירי בקדשי קדשים. ורש״י ז״ל הביא דרשה זו כדי ליישב מלת ישיבו דקשיתיה ולא מצא ליישבה ע״פ פשוטו אלא דרשה זו אבל שאר הדרשות שאינם מוכרחות בפשט המקרא השמיטם. ונכון הוא:
פסוק יא:כל טהור ולא טמאים ד״א וכו׳ לפי׳ קמא ק׳ דהיכי משתמע מכל דהיינו ריבוייא למעוטי טמאים איברא דמלת טהור ממילא ממעט הטמא. מ״מ תיבת כל מאי דרשת ביה לכך מייתי ד״א לרבו׳ אשתו. ולר״א ק׳ דהול״ל כל טהורה אם אי׳ דאתא לרבות אשתו. לכך מייתי תרווייהו. ועמ״ש בפ׳ אמור בפ׳ וכהן כי יקנה נפש קנין כספו בס״ד:
פסוק יט:כל תרומת וכו׳ כללה בתחלה וכו׳ פי׳ לפי שכאן נתן לו הקב״ה המתנות בברית מלח אך כאן לא נכתבו כל הכ״ד מתנות כי יש מהם שלא נזכרו בפ׳ זו. והילכך כדי שיהיו כלם בברית מלח גם אותן שלא נזכרו כתב רחמנא כלל ופרט וכלל והרי אתה מרבה בכעין הפרט כל שאר מתנות כהונה גם אותם שלא נכתבו כאן שיהיו כלם בברית מלח:
פסוק כז:מלאה לשון בישול תבואה וכו׳ אף על גב דהכא בתירוש קאי דהא קאמר מן היקב שייך ביה נמי לשון תבואה וכדכתיב נמי בתר הכי וכתבואת יקב:
פסוק כט:מכל מתנותיכם וכו׳ את כהן בכרי וכו׳ דייק לומר בכרי דוקא משום דכבר אידגן ונתחייב לאפוקי אם הקדימו בשבלים שאז פטור מתרומה גדולה דעליה כתיב בקרא דלעיל מעשר מן המעשר ודרשי׳ מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה מן המעשר וכדאי׳ בגמרא דביצה. ומ״ש רש״י שהלוי כשמפריש הה״ג יפריש א׳ מחמשים לאו דוקא לעולם א׳ מחמשים. שאם בע״ה הוא בעל עין רעה הלוי נמי שתורם במקומו תורם א׳ מס׳ אלא דמסתמא בשאין ידוע דעתו של בע״ה תורם א׳ מחמשים:
