א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם׃ ב וְגַ֣ם אֶת־אַחֶיךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִֽישָׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת׃ ג וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כָּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם׃ ד וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם׃ ה וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ו וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהוָ֔ה לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ז וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכָל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ ח וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכָל־קָדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמָשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק־עוֹלָֽם׃ ט זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כָּל־קָ֠רְבָּנָם לְֽכָל־מִנְחָתָ֞ם וּלְכָל־חַטָּאתָ֗ם וּלְכָל־אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶֽיךָ׃ י בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכֲלֶ֑נּוּ כָּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה־לָּֽךְ׃ יא וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכָל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־עוֹלָ֑ם כָּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ׃ יב כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכָל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיהוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃ יג בִּכּוּרֵ֞י כָּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַיהוָ֖ה לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כָּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכֲלֶֽנּוּ׃ יד כָּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ טו כָּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃ טז וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃ יז אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ יח וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ יט כֹּ֣ל ׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ׃ כ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ כב וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃ כג וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ כד כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ כה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כו וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְחוּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר׃ כז וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃ כח כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ כט מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כָּל־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה מִכָּל־חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת־מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ׃ ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב׃ לא וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכָל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ לב וְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"...אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך" וגו'. הביטוי "בית אביך" כאן תמוה. ראה ראב"ע, שהכוונה לבני קהת נושאי המקדש, כלומר אהרן ובניו אחראים היו לכך, שגם הלויים לא יחללו את המקדש בשעת פריקתו והקמתו (ראה למעלה ד, ה-טז). ולפי "אור החיים" הק' הכוונה למשה (שנולד לאביו של אהרן), שגם עליו באה האזהרה. ונראה שתשובתו של ראב"ע משכנעת. (פ' קרח תשס"ד)
פסוק א:
רש"י ד"ה ויאמר ה' אל אהרן, למשה אמר שיאמר לאהרן וכו'. (ספרי). לא ידעתי, למה לא להבין את הכתוב כפשוטו, כלומר ה' אמר לאהרן, במישרין. (פ' קרח תשס"ו) וראה "גור אריה" על אתר. לדבריו, אזהרת שמירת המקדש נאמרה כתשובה על מה שטענו ישראל (למעלה יז, כח) "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות" וגו', שהרי לא מצאנו תשובה אחרת לדבריהם (ראה מש"כ שם). על כרחנו צריך לומר שדברי ה' כאן נאמרו למשה, שכן טענת העם באה אליו, ולא יתכן שלמשה טענו ועל ידי אהרן ניתנה התשובה.
פסוק ב:
רש"י ד"ה וילוו, ויתחברו אליכם להזהיר גם את הזרים וכו'. התיבה "גם" אינה במקומה, ואכן בכתבי יד רבים לא גורסים מילת "גם". (פ' קרח תשמ"ט)
פסוק ח:
"וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך" וגו'. קשה לי שדווקא כל כך סמוך אחר מעשה קרח, ה' מצווה על מתנות הכהונה במישרין אל אהרן, ולא - לפחות - באמצעות משה רבנו ע"ה. (פ' קרח תשס"ד) הערת ר' זאב נוימן שי': ראה "שיחות הרצי"ה" (במדבר עמ' 182) שדווקא מתוך סיבוכי קרח מתברר ענין קדושת ישראל בכל מדרגותיו. עיין שם.
פסוק ח:
רש"י ד"ה ואני הנה נתתי לך, ...ולכך נסמכה פרשה זו לכאן (ספרי). ע"כ. קצת קשה, למה אין רש"י מביא דברים אלה כבר בתחילת הפרשיה, כאשר באמת הסמיכות קשה. (פ' קרח תשנ"ט)
פסוק ט:
רש"י ד"ה כל קרבנם, כגון זבחי שלמי ציבור. ע"כ. ולא כל זבחי שלמים, כי רק שלמי ציבור הם קדשי קדשים. (פ' קרח תשמ"ט)
פסוק ט:
רש"י ד"ה מנחתם חטאתם ואשמם, כמשמעו. ע"כ. כלום יש אפשרות שלא לבאר כך, ואם כן - מה רש"י מוסיף כאן? (פ' קרח תשנ"ח) וראה "אמרי שפר" שכיון שבדיבור הקודם ביאר רש"י "כל קרבנם" על קרבן מסוים, לכן יכול המשך הפסוק להתפרש כפשוטו, אבל אם היה מפרש "כל קרבנם" כפשוטו, שהכוונה לכלל קרבנות קדשי קדשים (מנחות, חטאות ואשמות) היה צריך להדחק בפירוש המשך הפסוק.
פסוק ט:
רש"י ד"ה אשר ישיבו לי, זה גזל הגר, ע"כ. וקשה לי, כלום גם זה קדשי קדשים הוא, כמו מנחה וחטאת ואשם? (פ' קרח תשנ"ח) וראה "משכיל לדוד" שמה שהזכירו תשלומי גזילה בין קדשי הקדשים, זה על פי מאמר חז"ל - "גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא", לפי שהכתוב קראו אשם (בבא קמא קי ע"א).
פסוק י:
רש"י ד"ה בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. למד על קדשי קדשים שאין נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהונה. ע"כ. וקשה לי: (א) הרי ענין הזכרים פסוק מפורש הוא בסיפא דקרא "כל זכר יאכל אֹתו", ולמה לי ללמוד מן הרישא דבר שמפורש בסיפא? (ב) והוא עיקר - בגמרא מנחות (ח ע"ב) בברייתא "מיתבי, רבי יהודה בן בתירא אומר, מנין שאם הקיפו עובדי כוכבים (לשם מלחמה) את העזרה, שהכהנים נכנסין להיכל ואוכלין בקדשי קדשים ושיירי מנחות? תלמוד לומר בקדש הקדשים תאכלנו" (מובא ב"תורה תמימה" אות לד), ודרשה זו היא ממש פשוטו של מקרא, מה שאין כן פירושו של רש"י ז"ל. ושמא תאמר שזהו מקרה היפותתי ונדיר, ולכן אין רש"י מביא דברי רבי יהודה בן בתירא, הרי מצינו כאלה רבים? (פ' קרח תשמ"ז) הערת הרב איתן שנדורפי שי': באשר לשאלה (א) דומה שרש"י מזכיר זכרי כהונה, לא כדי ללמוד דין נוסף מהרישא, אלא כדי לסכם את הנלמד מהפסוק, ובאמת דין אכילת קדשי קדשים על ידי הזכרים בלבד נלמד מהסיפא וקאי על ה"וגו'". וראה רמב"ן על אתר שהקשה מעין קושיה (ב).
פסוק י:
הכתוב מכנה את הקרבנות כאן בשם "קדשי קדשים". הכוונה היא שמדובר בקרבנות המיוחדים לשם ה' ואינם נאכלים אלא לכהנים וקדושתם חמורה ויש בהם מעילה, אבל הקרבנות שיש בהם זכות להדיוט נקראים קדשים קלים ואין בהם מעילה (ראה "תוספות יום טוב" במסכת זבחים פ"ה, מ"ד). (פ' קרח תשס"ו)
פסוק יא:
רש"י ד"ה כל טהור, ...דבר אחר, כל טהור - לרבות אשתו. ע"כ. קשה לי, והרי כבר נאמר קודם, בפסוקנו, "ולבנֹתיך", ולמה לא נכלול את האישה במילה זו, כמו ביחס לשבת (שמות כ, י), ולא יהא צורך בדרשה, כמו שם? (פ' קרח תשמ"ז)
פסוק יא:
ואולי צריך להבחין בין שבת לאכילת קדשים, שכן זכות אכילת האישה מן הקדשים נובעת מהיותה חלק ממשפחת הכהן, ולעומת הבת שנולדה לכהן, האשה לא נולדה לכהן, לכן יש צורך בדרשה מיוחדת לגבי אישה. אך אם כן קצת קשה לי, למה אין רש"י אומר מאומה בפסוקים דומים (כגון בפסוק יג). (פ' חקת תשנ"א)
פסוק יט:
רש"י ד"ה כל תרומת הקדשים, מחיבתה של פרשה זו, כללה בתחילה וכללה בסוף ופרט באמצע. ע"כ. בדרך כלל נקראת צורה זו: כלל ופרט וכלל, והרי זו אחת מי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, והנה כאן זה ביטוי לחיבה. כיצד אפשר אפוא להבחין בין כלל ופרט וכלל שבא ללמד ובין ביטוי לחיבה? (פ' קרח תשנ"ה) וראה "משכיל לדוד". לדבריו, אכן יש כאן "כלל ופרט וכלל", וכיון שלא נכתבו כאן כל עשרים וארבע המתנות, לכן נכתבה הפרשיה בדרך זו, כדי לרבות כל כעין הפרט, דהיינו, גם אותן המתנות שלא נכתבו כאן, שתהיינה כולן בברית מלח. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': וראה "עמק הנצי"ב" (במדבר עמ' קי ועמ' קלה). לדבריו, "כלל ופרט וכלל" שייך במילים הצמודות זו לזו בפסוק, ולא בחלוקה כללית של פרשיה. יחד עם זאת, פרשיה שהפסוק הראשון שלה מתמצת את עניינה של הפרשה, טעם הדבר הוא משום חיבה.
פסוק כג:
רש"י ד"ה והם, הלווים וכו'. בראשית הפסוק "הלוי" בלשון יחיד וכאן בלשון רבים, ועל כן צריך רש"י להעיר. וראה אונקלוס. והשינוי כשלעצמו קשה. (פ' קרח תש"ס)
פסוק כג:
שם. ...להזהיר הזרים מגשת אליהם. ע"כ. לא ידעתי, מהו לשון הרבים "אליהם". (פ' קרח תשמ"ז)
פסוק כז:
"ונחשב לכם תרומתכם" וגו'. לפי כללי הדקדוק המקובלים היה צריך לומר: "ונחשבת", או "תיחשב", ולא ראיתי הערה בנדון. (פ' קרח תשס"ד) וב"דעת מקרא" על אתר כתוב: ונחשב - בא הנשוא בלשון זכר, אף על פי שהנושא "תרומתכם" הוא לשון נקבה; ודרך זו מצויה במקרא הרבה אם בא הנשוא לפני הנושא.
פסוק כז:
רש"י ד"ה וכמלאה מן היקב, כתרומת תירוש ויצהר (יין ושמן) הניטלת מן היקבים. מלאה, לשון בישול, תבואה שנתמלאת. ע"כ. שני הדיבורים קשים שכן בראשון משתמש רש"י בלשון תרומה - לכאורה ללא כל צורך, ובשני מפרש "מלאה" באורח שונה, כאילו סותר את הראשון. ומפרש כמצב מסוים (בָּשֵׁל), ואז אין זה מקביל לצלע הראשונה של הפסוק: "כדגן מן הגֹרן". ויהיה זה שונה מאוד מסגנון הכתוב בפסוק ל. (פ' קרח תשנ"ב)