פסוק ב:אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות. לא אהרן, שלא יאמרו שנחה דעתו במיתתם ושמח שראה נקמת המתקוממין עליו, ואני יודע כי מלאך אלהים הוא, אלא כדי להוציאו מן החשד שלא יהא לבן של ישראל עליו, לזה אלעזר ולא אהרן:
פסוק ב:ואת האש זרה הלאה. כבר עשתה זו האש פורענות בני אהרן ובתבערה כמ"ש, וכאן כבר נעשית זרה, לזה זרה אותה הלאה שלא תחזור עוד למקומה, כמ"ש לעיל בשם רז"ל שזו האש ששלח הקב"ה על שהלעיזו על כבודו, ומכבודו שהוא אש שלח בהן אש, ואותה האש לא חזרה למקומה אלא נכנסה אל אהל מועד, עתה זרה, נעשית זרה, זרה אותה שלא תכנס אל אהל מועד. הלאה, אותיות האהל, ר"ל שלא תכנס עוד לאהל. ופירוש כי קדשו שהיו מזומנין לבא על ידיהן אלו ג' פורעניות, כמו וקדשתם היום ומחר, ות"א ותזמנינו, לזה היא באהל מועד לעשות שליחותה וכבר עשתה:
פסוק ג:את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם. לומר שאין הקב"ה חפץ במיתתם של רשעים, לזה אלו שחטאו בנפשותם אינם כמו קרח דתן ואבירם, כי אותם כבר באו ג' פעמים וקלקלו, אבל אלו ועשו אותם, עדין יש להם תיקון, וזהו ועשו אותם. ולזה אמר ועשו שהיה לו לומר יעשו, ואמר ועשו למחתות ולנפשות, זהו בנפשותם ועשו אותם. וראיה לזה ג"כ שאילו היה חוזר למחתות היל"ל ועשו אותן בנו"ן, כי מחתה היא לשון נקבה, וכן אמר לעיל ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת בנו"ן, אלא לרמוז למה שכתבתי. כי הקריבום לפני ה', לנפשות. ויקדשו, כיון שקבלו פורענותם נעשו קדושים, כמו שארז"ל על בשר חסידיך, כיון שקבלו פורענותם נעשו חסידים. צפוי למזבח, לכפר על נפשותם כמו שהמזבח מכפר. עוד שנתקדש המזבח על ידיהן, כמ"ש אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, ועל מה שהחטיאו את הרבים, יהיו לאות לבני ישראל. יראו ויקחו מוסר, ובזה יזכו הרבים, כמו שכתבתי על אלישע אחר, שאמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו, ואמר ר' יוחנן גבורתא למקלי מאריה, אלא כונת ר' מאיר היה לומר שמה שעשה בינו למקום לזה היא גיהנם, ולפי שהחטיא את הרבים, שאולי גם הם כשראו חכמתו אולי גם הם חזרו לעשות כמוהו, לזה אמר יש לו תקנה שאעלה עשן מקברו ויראו ויעשו תשובה, ואחרים גם כן הם יחושו לנפשם, נמצא שזיכה את הרבים:
פסוק ד:ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת אשר הקריבו השרופים. לא נזכר עד עתה אם המחתות היו מזהב או מנחשת, והטעם הוא לומר שלא נתחייבו שרפה, אלא לפי שהיה מצחם נחושה, שעמדו נגד אהרן במבחן הנסיון, א"כ יהיה להם למזכרת עון, וכבר אמרו אחרי מות קדושים אמור. וכן כי קבור תקברנו, ארז"ל לנתלה ולעץ שנתלה עליו, שלא יהא לו למזכרת עון לומר על עץ זה נתלה פלוני, וכן ואת הבהמה תהרוגו. ואנו אמרנו החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם, שהוא לכפר על אשר חטאו על הנפש ועשו אותם, שיעשו ויתוקנו ע"י שיהיו אפר תחת רגלי הצדיקים, כמו שאמר בתנא דבי אליהו, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, ואח"כ באין הצדיקים ואומרים אותן בני אדם שהיו משכימין ומעריבין לבית הכנסת וקורין את שמע ומתפללין ועושין שאר מצות, מיד אומר הקב"ה אם כך הוא לכו ורפאו אותם, מיד הולכים הצדיקים ועומדים על אפרן של רשעים ומבקשים עליהם רחמים, והקב"ה מעמידן על רגליהם מאפרן מתחת כפות רגלי הצדיקים ומביאן לחיי עולם הבא, לכך נאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר וגו', ופירוש ועסותם שיעשום עיסה ויחזרום לבריה חדשה, זהו ועשו אותם, לזה אמר זכרון לבני ישראל, אין הכונה בעשותם צפוי למזבח למזכרת עון, א זכרון לבני ישראל למען לא יקרב איש זר. ולזה נאמר פסוק זה אחר ויקח אלעזר הכהן אחר המעשה, ועוד שהוא מיותר, כי כבר אמר והיו לאות לבני ישראל, למה חזר ואמר זכרון, אלא למ"ש:
פסוק ה:ולא יהיה כקרח. שנשרף, וא"ת קרח נבלע, לזה אמר כאשר דבר ה' ביד משה לו, במראה הסנה שאמר לו אל תקרב שלא תשרף, וארז"ל אל תקרב לכהונה, שלשון קריבה היא לכהונה, שנאמר קרב אל המזבח, ולזה נתחייב קרח שרפה ובליעה, להקים דבר משה עבדו ועצת מלאכיו ישלים, לזה היה מן השרופים להקים דבר הקב"ה, ונבלע להקים דבר משה:
פסוק ה:ובמדרש ארז"ל קרח נבלע ונשרף, ולמה נעשו בו ב' דינין, שאילו נבלע ולא נשרף, היו אומרים השרופים הוא הביא עלינו כל הפורעניות וניצול, וכן אילו נשרף לא נבלע, היו אומרים כן הבלועים, לכן נדון בב' דינין, ליהטו האש תחלה לעיני האנשים השרופים, שבידו היתה המחתה ובה הקטרת, וגם כן קפלתו האש והאש מתגלגלת בו עד שהביאתו עד פי הארץ ונבלע, ע"כ:
פסוק ו:וילונו כל עדת בני ישראל. ולא נתרעמו על בליעתן של קרח דתן ואבירם, אלא על שריפתם של מאתים וחמשים איש, לומר מאחר שהזר הקרב יומת בידי שמים, למה אמרתם וקחו איש מחתתו ותנו בהן אש, ולא אמר להם שיקחו אש מעל המזבח אלא אמר אש סתם, ועוד שרציתם לעשות המבחן בקרח דתן ואבירם, למה הקרבתם לפני ה' חמשים ומאתים מחתות, הי"ל לעשות אות בדבר אחר כגון במטה וזולתו, ולמה היה ע"י קטרת, א"כ אתם גרמתם, וכן ת"א אתון גרמתון. ואמרו את עם ה', לומר שהם צדיקים גמורים, שאם היו רשעים היו נבלעים, ובפרט כששמעו שצוה הקב"ה שיעשה ממחתותיהם ציפוי למזבח, אמרו ודאי אילו היו רשעים היה להם למזכרת עון, אלא הם צדיקים, ואתם גרמתם להם המיתה:
פסוק ז:ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן ויפנו אל אהל מועד. כדי לברוח מהם, כי פחדו מקבוץ גדול אשר נקהלו עליהם כל העדה, ופנו לברוח אל אהל מועד, ופחדו שלא ילכו אחריהם, והקב"ה שהוא שומר את אוהביו מה עשה, כסהו הענן, כדי שאם יכנסו שם לא יהיו נראים, ועוד שהם יודעים שאם יראה הענן, שם גילוי שכינה, ויהיה להם מורא שכינה ולא יבאו אחריהן. כשראו משה ואהרן כן, ויבא משה ואהרן אל פני אהל מועד, ולא לאהל מועד, מרוב הענוה והבושה ממורא השכינה:
פסוק י:וידבר ה' אל משה וגו' הרומו. לא אמר הבדלו, כמו שאמר בעדת קרח, או סורו, אלא הרומו, כי לילך אל העדה אתם מתפחדים מהם, וליכנס לפנים אין אתם נכנסים ממורא השכינה, אם כן הרומו עצמכם לתוך הענן והענן יקלוט אתכם ואכלה אותם כרגע, מיד ויפלו על פניהם, לומר שאין זו הרמה אלא נפילה, שיכלו בשבילם ישראל, וכן רמז להם במ"ש ואכלה אותם אתם כתיב, לומר אתם תהיו סבה לזה, מיד ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה, הם על עסקי מחתה וקטרת חטאו שאמרו אתם המיתם את עם ה', וע"י מחתה וקטרת יתכפרו, וכדי להורות להם שאינו כמו שחשבו הם שע"י הקטרת מתו, שאין הקטרת ממיתה אלא החטא ממית, שהרי ע"י הקטרת בא להם הצלה וחיים:
פסוק יא:ותן עליה אש. מעל המזבח, לא מן החוץ ושים קטרת, ג"כ מבפנים, ואחר כך והולך מהרה אל העדה, כדי שידעו שהם אינם ראוים להצלה אלא הקב"ה חס עליהם על ידך, ולא ירננו אחריך לומר שבמחתה שהיתה בידך שנאמר לך חמשים ומאתים מחתות, ואתה ואהרן איש מחתתו:
פסוק יא:ואמר מהרה. כי למד זה ממלאך המות שלמדו כשעלה משה למרום לקבל התורה נתן לו מתנה זו, שנאמר לקחת מתנות באדם, בשביל אדם, לומר שאילו לא חטא אדם הראשון לא היה יכול לא מלאך ולא שום משחית להזיק לבני אדם, שהכל היו יראים ממנו, אבל אחר שחטא ועלה עשן החטא למעלה, ניתן להם כח לחבל, ועכ"ז אינן יוצאין בלא רשות, זהו כי יצא הקצף מלפני ה'. ומה שאמר קצף, כי קצף בגימ' רע, כשעושין רע יצא להם רע:
פסוק יא:ובמדרש תנחומא אמר על פסוק לך רד, כיון שעשו העגל פגעו בו חמשה מלאכי השרת ואלו הן אף וחמה וקצף ומשחית וחרון, כיון שהזכיר ג' אבות ננערו ממנו ג' ונשארו אף וחמה, זהו אומרו כי יגורתי מפני האף והחמה, אמר משה להקב"ה עמוד אתה באחד ואני באחד, שנאמר קומה ה' באפך, ומשה באחד שנאמר לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, ע"כ. לזה אמר כי יצא הקצף, שהיה מכירו. האף דחהו משה בעגל, שנאמר ועתה יחר אפי בהם, עמד משה בתפלתו ודחהו, גם במתאוננים ויחר אפו, התחיל לעלות שנאמר ותבער בם אש ה', והתפלל משה ודחהו, שנאמר ותשקע האש, עתה לא יצא האף אלא יצא הקצף שהוא יותר חזק, לזה אמר לאהרן ושים קטרת, אין לו התשת כח אלא בקטרת, וכן עשה ויתן את הקטרת, מיד נתקשרו ידיו של משחית, כי כן שבעו של קטרת, שנאמר ישימו קטורה באפך, כשיצא האף משימין קטרת, וכליל על מזבחך, לומר שאע"פ שלא היתה הקטרת לפני ולפנים כי שם מקום הקרבנות, עם כ"ז רצתה כאילו הקריב עולה שהיתה כולה כליל והיתה נקרבת על המזבח והיתה לרצון, זהו אומרו כאן ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים והמגפה נעצרה, מגפה יש אבל היא עצורה, כמו שפירש"י ז"ל, אחז אהרן את מלאך המות והעמידו בעל כרחו, אמר לו הנח לי לעשות שליחותי, אמר לו משה צוני לעכב כו' אם אין אתה מאמין הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד בוא עמי ושאל ע"כ. והוא ממדרש תנחומא. ועוד שם א"ר יצחק וישב אהרן אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה, מלמד שהוליכו לפתח אהל מועד ועצרו שם, כשבא ליפטר מן העולם מה כתיב ברך ה' חילו, שעצרו למשחית, ופועל ידיו תרצה, היא הקטרת שנתרצה בה להשיב חמתו מהשחית, להודיעך כמה היא הקטרת חביבה, ע"כ בתנחומא. לזה אמר אח"כ והמגפה נעצרה:
פסוק יד:ואמר ויהיו המתים. לומר שכל אותן שמתו היו מתים בחייהם, שהיו רשעים, וכן אמר החל הנגף בעם, לא בישראל, כמו שאמרו בגמרא רבי פלוני כשהיה כועס על אנשי ביתו הוה תביר מאני תבירין, אבל פחד משה שלא תצא אש ותאכל גם הגדיש, שכיון שניתן רשות למחבל אינו מבחין בין רשע לצדיק. ויהיו המתים במגפה י"ד אלף ושבע מאות, וסימן ת"ש י"ד, לומר שהתיש אהרן ידו של משחית ע"י קטרת:
פסוק יז:דבר אל בני ישראל וקח מאתם. מהו הדבור, אם הדבור הוא הקיחה א"כ היל"ל קח, לא וקח, דמשמע שהדבור לחוד והקיחה לחוד, אלא דבר אל בני ישראל, דבר על לבן, כמו דברו על לב ירושלים, ואמור להם שלא ידאב לבם על המתים במגפה, לפי שמראה כעסו במאנין תבירין, ועליהם אין כעס ולכלות קוצים מן הכרם הוא צריך. דבר אל בני ישראל ר"ת דאבי, לומר שלא ידאבו בלבן על אותן שמתו:
פסוק יז:וקח מאתם מטה. לומר שמטה משענתם הוא מאת המקום, וכל נשיא ונשיא מהם יש לו מטה ושבט מלכות, והם חשובים לפניו אע"פ שיהיו עץ יבש אבל כל אחד ואחד ידע ערכו ולא יקנאו זה בזה, וכל אחד יהיה שמח בחלקו, ויהיה תוכם כברם, וכן מטה במלואו כזה מ"ם ט"ט ה"ה, מטה, לז"א מטה מטה, לומר שמילוי מטה, מטה, וב"פ מטה בגימ' קח, וקח בגימ' גיהנם, זהו קח מאתם שלא תשלוט בהם אש של גיהנם, במה במטה, שיהיה תוכם כברם, שאם אין תוכם כברם, אש גיהנם פוערת בם, שנאמר ופערה פיה לבלי ח"ק, ולזה יצאה אש ואכלה את החמשים ומאתים איש לפי שהיה בהם קנאה, לז"א מטה מטה, שלא יערערו לא על הכהונה ולא על הלויה, וקודם עשה אות על הכהונה במחתות שעשאום ציפוי למזבח, שנאמר זכרון וגו' למען וגו', ועתה במטה עשה אות על הלויה, שנאמר לאות לבני מרי, שמאחר שיש ב' אותות, ודאי שכל מי שיערער מעתה, הוא בן מרי, אחר שראה ב' אותות, ודאי שהוא ראוי לשרפה, כמו החמשים ומאתים, מרי בגימ' חמשים ומאתים. ולזה ויוצא פרח, רמז על פרחי כהונה, ויצץ ציץ ויגמול שקדים, על משמרות לוים שהם שוקדים על משמרתם ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי, לומר שהוא שולט עליהם והם מתאחדים עמו, ולא ירימו ראש עליו אע"פ שהם משבט אחד, ולזה רמז בשקדים שיש מהם מתוקים ויש מהם מרים, המתוק נאכל הפרי מבפנים, כן הכ"ג נכנס לפני ולפנים, ובמרים נאכל הקליפה, כן הלוים שומרי המשכן והמקדש מבחוץ, וכן נאמר בלוים מבן חדש ועד בן חמשים שנה, כן המרים נאכלים קטנים עד חמשים יום ואח"כ אינם נאכלים, כן הלוים מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. וכבר ידעת שהמטה הוא א' מעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, לומר שהיא חתימת היצירה, ולא יאמרו כי קודם היתה העבודה בבכורות, ואחר שעשו העגל נפסלו ונתנה לאהרן, אינו כן אלא מהיצירה היא שלו בטבע מוטבע, ולזה הוציא פרח, לומר כמו שהפרח הפרי הוא בו בכח, כן היתה הכהונה של אהרן מכבר, ולא שמעתה היא שניתנה לו, ואין לה ביטול עולמית:
פסוק כה:ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת. אמר כן לפי שיכולים לומר שאולי נעשה ע"י כשוף או ע"י אחיזת עינים כמו שמראים אילנות נושאים פירות, זה אמר השב למשמרת לאות, כי אחיזת עינים אינו עומד כי אם י"ב שעות, וזו עומדת עוד עד היום, בזה ידעו כי אינו ע"י כשוף או אחיזת עינים:
פסוק כה:ויאמרו בני ישראל וגו'. לפי שאמר השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות, לזה אמרו ישראל אילו היתה בחוץ היו הכל רואין אותה והיו נזהרים מליכנס, אבל עתה האות של הכהונה הוא ציפוי למזבח, המזבח הוא לפנים מהעזרה, וגם המטה היה לפנים ממנה שהיתה לפני אהרן, עשה ב' אותות וכולן בפנים, א"כ כל הקרב לכהונה או יקרב ללויה יומת, לזה הקרב הקרב ב"פ, לפי שאין לו מזכיר, ולא די ג' מיתות, שנבלעו ומהם נשרפו ומהם מתו במגפה אלא אבדנו כולנו אבדנו. האם תמנו לגוע, שמא הופקרנו למיתה, כן פירש"י ז"ל. דאם לא כן עם חכם ונבון אחר שראו מה שהיה ואחר שאמרו אתם המתם את עם ה', מה תלונתם עתה לומר הן גוענו, אלא כמו שאמרנו. לזה אמר ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך שהן הלוים, תשאו את עון המקדש, שלא תניחו זרים ליקרב אל המקדש, למקום שאינו יכול ליכנס, זהו לישראל, ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם, להזהיר הכהנים על הלוים שלא יניחום ליכנס לפנים ממחיצתם, א"כ אתה מוזהר על הלוים והלוים מוזהרים על ישראל, ובזה לא תמותו גם הם גם אתם ולא יהיה קצף על בני ישראל. וא"ת הואיל וב' האותות שהם המחתות שעשאום צפוי למזבח והיו זכרון לבני ישראל וגם מטה אהרן שהוא אות לבני מרי, והואיל והם בפנים מה תועלתם לישראל הואיל ואינם נראים וי"ל שהיו נראין בשעת נסיעה ובשעת חניה:
