א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ׃ ג אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ד וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ׃ ה זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃ ו וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְהוָֽה׃ ז וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהוָֽה׃ ח וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ י הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃ יא וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃ יב וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹך הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃ יג וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃ יד וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃ טו וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃ טז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יז דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ׃ יח וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם׃ יט וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃ כ וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם׃ כא וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו ׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם׃ כב וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת׃ כג וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃ כד וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ׃ כה וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ׃ כו וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ כז וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ׃ כח כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב ׀ הַקָּרֵ֛ב אֶל־מִשְׁכַּ֥ן יְהוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֺֽעַ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
"אמֹר אל אלעזר... וירם את המחתֹת... ואת האש זרה הלאה". לכאורה צריך לומר שהציווי באשר למחתות מופנה אל אלעזר, ואילו זה באשר לזריית האש מופנה אל משה רבנו ע"ה. (פ' קרח תשמ"ז)
פסוק ב:
וראה 'אור החיים' הק', לפיו הו"ו באה לקשור ציווי זה אל קודמו. (פ' קרח תשמ"ח)
פסוק ב:
וכבר פירש־תרגם כך אונקלוס - שני הציוויים מופנים אל אלעזר, ויתכן שגם רש"י סובר כך, ראה ד"ה ואת האש, אך לפי זה קשה, למה אינו אומר "יזרה", ביו"ד. (פ' קרח תשמ"ט)
פסוק ב:
כלומר המעבר בין דיבור בלתי־ישיר לציווי נשאר קשה. (פ' קרח תשנ"ב)
פסוק ב:
רש"י ד"ה כי קדשו, המחתות, ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת. ע"כ. קצת קשה לי: (א) אף אם לא לעבודה זרה שימשו המחתות, בוודאי לא לעבודתו יתברך שמשו, ולמה אפוא יקדשו? (ב) לא ידעתי, מדוע קדושת המחתות הצריכה לזרות את האש? (פ' קרח תשמ"ט, תשס"ד) באשר לשאלה (א). לפי רש"י כיון שהקדישו את המחתות לשם שמים, קודם שעברו העבירה, הגם שבאיסור באו, מכל מקום קדושה יש בהם, וכן דעת הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ט, יד) שכלים שהשתמשו בהם לשם שמים מחוץ לבית המקדש באיסור - חייבים בגניזה. וראה רמב"ן ו"אור החיים" הק' לפסוק ג.
פסוק ב:
ולכאורה יש כאן בעיית תחביר, שהיה צריך להקדים "כי קדשו" לפני "ואת האש זרה הלאה", כלומר אילו אמר כאן, סרס המקרא ופרשהו, הכל היה שפיר, אך השאלה היא, מי ומתי רשאים לומר "סרס" וכו'. וראה מה שכתבתי להלן (יט, ז). (פ' חקת תש"ס) על סרוס המקרא ראה מש"כ בספר ויקרא (א, טו).
פסוק ג:
"את מחתות החטאים האלה". הרי זה צירוף מוזר במקום שהייתי מצפה לביטוי כמו: מחתותיהם של החוטאים האלה. וצריך לעיין במסכת יומא (לו ע"ב), אי"ה. (פ' קרח תש"ן)
פסוק ג:
במסכת יומא (שם) דרשו: "פשעים אלו המרדים", והמובאה היא על שום שנאמר ברש"י: "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה", כלומר מרדו. אבל מאוד קשה להבין כך, שהרי בפסוקנו אין לשון פשע אלא לשון חטא, והוא לפי הגמרא (שם) ביטוי לשגגה. (פ' קרח תשנ"ה)
פסוק ג:
"ויהיו לאות". קשה לי: אות זה בהכרח שהוא מוגבל מבחינת הזמן, שכן הוא מתאים רק למזבח העולה־הנחושת כפי שהיה במדבר ובמשכן, ולא בבית העולמים. ושמא אפשר לומר שאז כבר לא יעלה על הדעת לערער על הכהונה, וכדברי רש"י לפסוק כה - "ולא יִלוֹנוּ עוד על הכהונה". (פ' חקת תשמ"ז - בשעת לימוד עם מיכאל זינגר שי')
פסוק ד:
"וירקעום". לא ברור על מי מוסב לשון רבים זה, וראב"ע כתב: המרקעים. (פ' קרח תשנ"ב)
פסוק ה:
רש"י ד"ה כאשר דבר ה' וגו', ...רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת וכו'. קשה לי: הרי כאן איש לא לקה בזה? (פ' קרח תשנ"א) וראה "גור אריה". לדבריו, החולק על הכהונה לוקה בצרעת, ומצורע חשוב כמת. וכיון שקרח חטא הרבה והביא עמו במחלוקת מאתים וחמישים איש, הביא עליו הבורא מיתה גמורה. הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה רש"י בספר ישעיה (ו, ד) שכתב: בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל, רעשו שמים לשורפו, לומר דינו בשריפה, כמו שנאמר "ותאכל את החמשים ומאתים איש"... רעשה הארץ לבולעו, כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה, יצתה בת קול ואמרה "זכרון לבני ישראל... ולא יהיה כקרח וכעדתו" וגו', ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה, אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה "הבא נא ידך בחיקך" (שמות ד, ו) והוציאה מצורעת כשלג, אף כאן (אצל עזיה) צרעת פרחה במצחו. ע"כ. וראה רמב"ן על אתר שהפסוק רומז אל אלעזר.
פסוק ה:
שם. ...כמו שלקה משה בידו וכו'. אבל זה הרי לא היה על שום מחלוקת על הכהונה. (פ' קרח תשנ"ט) וראה "כלי יקר" על אתר.
פסוק ו:
"אתם המִתם את עם ה'". תופעה ידועה גם כיום - מצביעים על האשם האחרון ולא הראשון שבשרשרת. כיצד האשימו את משה ואהרן בגרימת מותם של אלה, ולא ראו את שורש הרע? (פ' קרח תשנ"ו) וראה "אור החיים" הק' על אתר שכתב: איך טח מראות עיניהם, לעשות תלונה על משה בלא סיבה...? אכן תרעומת העדה היתה, על מה שעשה משה המבחן של הקטורת בכולן יחד. שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד. וכשהיה ה' עושה בו המשפט, לא היו נגשים המאתים וחמישים נשיאי עדה, ולא היו מתים... ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם, אלא על המאתים וחמישים, שכולן היו ראשי סנהדראות. ע"כ.
פסוק י:
"הרֹמו מתוך העדה הזאת" וגו'. מסתבר ש"עדה" שכאן במשמע כל עם ישראל, ולא ברור, מי הם אלו שנועדו למות, מי מהם מת ומי ניצל בידי אהרן. (פ' קרח תשנ"ד)
פסוק י:
ואם כדברי ראב"ע בפירושו (הרֹמו - שישבו במקום המרומם במחנה הלוים, והוא האוהל) הרי לכאורה קשה לשון "מתוך" ששייך דווקא במיעוט הנפרד מתוך רוב. (פ' קרח תשס"ד) וראה "אור החיים" הק'. לדבריו, ציווי זה איננו מופנה למשה ואהרן, אלא לשאר העם שלא נמנו בין המלינים. וכיון שהיו בכלל גזירת המרגלים, היה עליהם להתרחק לבל תפגע בהם מידת הדין. ובאשר לשאלה מי מת, ראה דברי רש"י להלן (סוף פסוק יג) שכתב: "אמר הקב"ה, תראו שעוצר מגפה הוא (הקטורת) והחטא הוא הממית". כלומר החוטאים מתו. ולפי רש"ר הירש הציווי מופנה למשה ואהרן. עיין שם.
פסוק י:
"...ויפלו על פניהם". לא ברור מיהם שנפלו, וגם לא ברור לשם מה נפלו. באשר לשאלה האחרונה, כבר השלים תרגום יונתן בן עוזיאל: ואתרכינו בצלו על אפיהון. וראב"ע אומר בקיצור: להתפלל, וכך מסתבר. השאלה מי התפללו, לשון רבים אחר שה' דיבר אל משה בלבד, קשה יותר, שאם תאמר משה ואהרן, כרגיל בכגון דא, הרי לא עת תפילה היא זו כשצריך לרוץ ולמהר להציל בעזרת הקטורת. ואם הכוונה לעם בכללו, הרי הנגף לא החל עדיין, ומניין ידעו שנשקפת סכנה? (פ' קרח תשנ"ו) וראה רש"ר הירש שכתב: אמר ה' למשה: אם רצונכם בכך, הסתלקו מכאן ואכלה את ההמון המתקומם נגדכם. אך הם לא הסתלקו אלא "ויפלו על פניהם לפני ה'". הם לא פעלו על פי הכוונה שההמון המתקומם ייחס להם, לא תבעו את מות מעליביהם ולא הסכימו להיות שליחי המוות בעם ה'. אלא אהרן רץ אל תוך הקהל שכבר היה מקודש למוות; בקטורת העולה אל ה' הוא ביטא התמסרות לה' בלב ונפש, וכך עמד בין המתים ובין החיים כמכפר וכמציל. ע"כ. הערת ר' שמואל עמנואל שי': לא קשה התמיהה "הרי לא עת תפילה היא זו כשצריך לרוץ ולמהר להציל בעזרת הקטורת", כי הפסוק הזה כתוב לפני הפסוק "כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף", דהיינו לפני שידעו שיש צורך לרוץ ולמהר להציל בעזרת הקטורת.
פסוק יא:
"...ושים קטרת". צריך עיון, מהו דינה של קטורת זו ולמה אינה קטורת זרה שלא ציוה ה'. (פ' קרח תשמ"ט) וראה "העמק דבר". לדבריו, לא חשש משה לאיסור קטורת זרה ועשייתה בחוץ, שהרי פיקוח נפש דוחה הכל. עיין שם.
פסוק יא:
וראה מה שכתבתי למעלה (טז, יז-יח) בקשר לפעלים לשים־ליתן בקשר לקטורת, בהשוואה לכאן (יא-יב) שהם בסדר הפוך. (פ' קרח תשנ"א)
פסוק יב:
"וירץ אל תוך הקהל". אהרן כבר היה בן פ"ד שנה, אך רץ מכוח אהבת ישראל. (פ' קרח תש"ס)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ויעמד בין המתים וגו', אחז את המלאך והעמידו על כורחו וכו'. הסבת הפועל "ויעמד" על המלאך, ושלא כיתר הפעלים שבפסוק - "וירץ... ויתן... ויכפר" המוסבים בלא ספק על אהרן - קשה למדי. (פ' קרח תשמ"ט) וראה "נחלת יעקב". לדבריו, הוקשה לרש"י: מה מקום לעמידה זו לאחר שכבר נאמר "ויכפר על העם". הערת ר' שמואל עמנואל שי': לעניות דעתי רש"י לא הסב את הפועל "ויעמד" על המלאך, ומה שאומר "והעמידו" לא מתייחס למילה "ויעמד".
פסוק יג:
לא ידעתי מדוע בויכוח בין אהרן ובין המלאך, המתואר כאן כל כך יפה, אין רש"י שם בפי המלאך את הכלל המתבקש "דברי הרב ודברי התלמיד" וכו'. (פ' קרח תשנ"ח)
פסוק יג:
ובהמשך - "וזהו שנאמר 'וישב אהרן אל משה'". קשה לי, הרי מכאן שלא אל ה' כי אם אל משה חזר אהרן, והרי לא משה יכול להכריע בוויכוח כזה. (פ' קרח תשנ"ט)
פסוק יג:
שם. ...דבר אחר, למה בקטורת וכו'. לפי זה בא המעשה ללמד שלא הקטורת ממיתה, כי אם החטא ממית, דהיינו לקח כולל שכלל אינו קשור לעניין קרח ועדתו.
פסוק יג:
ואולם שתי שאלות נותרו לי בפרשה זו: (א) כיצד מונעים מהקב"ה לעשות רצונו - להמית בעם - באמצעי פיזי? (ב) "בין המתים ובין החיים" - משמע כאילו מלאך המוות החל מלאכתו בקצה המחנה והתקדם משם לכיוון מרכזו, ומשקטל י"ד אלפים ושבע מאות נפש, נעצר על ידי אהרן. תמונה זו אמנם משתמעת מפשוטו של מקרא, אך היא קצת תמוהה. (פ' קרח תשנ"ו, תש"ס) באשר לשאלה (א) ישנם דפוסים (כמו "מקראות גדולות") בהם באה תוספת בתוך סוגריים, וזו לשונה: רצונו לומר כשניתן רשות למשחית אז אין מבחין בין טוב לרע, ועל מה שמוסיף מדיליה יש תיקון בקטרת, אבל מה שגזר הקב"ה בהדיא - אין חכמה ותבונה. ובאשר לשאלה (ב) ראה "גור אריה". לדבריו, מכח שאלה זו למדו חז"ל שהמילה "ויעמד" מוסבת על מלאך המוות, שהוא היה עומד בין המתים ובין החיים, כלומר שנעצר ביניהם, מי שמת - מת, ומי שנותר חי - לא היה מלאך המוות רשאי להמיתו. ע"כ. ואין לפרש שהמילה "ויעמד" מוסבת על אהרן, שעמד אהרן בין המתים והחיים, שהרי בכל מקום היו מתים וחיים מעורבים יחד, כדרך מגפה שמתים בה אנשים שונים במקומות שונים.
פסוק יד:
"מלבד המתים על דבר קרח". כלומר י"ד אלפים ושבע מאות אלה מתו על ענין אחר ולא "על דבר קרח". וזה קצת קשה: הרי גם אלו המשיכו את מחלוקת קרח ועדתו? (פ' קרח תשס"א) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה שמירת הלשון (ח"ב פרק כ, פרשת קרח). שם מבואר שאכן מתו י"ד אלפים ושבע מאות אלה על ענין אחר, על שאמרו "אתם המיתם את עם ה'", וכך כתב: ואפשר, משום שהם הוציאו דיבה על משה רבנו ע"ה... ועל אהרן קדוש ה', בבזיון גדול כזה שהם המיתו את עם ה', ואם כן לדבריהם נתחייבו מיתה בידי שמים ח"ו, ועל כן נגזר על המדברים שהם ימותו במגיפה. ע"כ.
פסוק טו:
"וישב אהרן... והמגפה נעצרה". לא ידעתי, לשם מה חוזר הכתוב על עצירת המגפה שכבר כתובה בפסוק יג - "ותעצר המגפה". ואם אמנם צריך ענין זה להכתב משום מה פעמיים, לפחות ייכתב פסוקנו במקום הגיוני יותר, שהרי קודם נעצרה המגפה, ומשנעצרה - שב אהרן אל משה. וראה "אור החיים" הק' שכתב: חזר לומר "והמגפה נעצרה", אחר שכבר אמר "ותעצר המגפה", לומר שאפילו אחר שכלה ענן הקטורת ושב אהרן אל משה, נשארה המגפה עצורה. שלא תאמר שלא נעצרה אלא כל זמן שהיה עולה ענן הקטורת. ע"כ. כלומר היה מקום לומר שסגולת הקטורת הועילה רק בזמן שעשנה עלה, בדומה לידי משה במלחמת ישראל בעמלק, שכל זמן שהיו ידיו של משה רבנו מושטות כלפי מעלה היו בני ישראל גוברים. (פ' קרח תשס"ב) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה ספורנו (לפסוקים יג ו־טו) שכתב: ותעצר המגפה - שלא חלה עוד שום אחד מהם בחולי מגפה. והמגפה נעצרה - שנרפאו החולים במגפה.
פסוק יז:
רמב"ן ד"ה שנים עשר מטות, ...ועוד אפרש זה בסדר וזאת הברכה, אם יברכני ה' להגיע לשם. ע"כ. מכאן שרמב"ן כתב פירושו ברציפות על פי הסדר. (פ' קרח תשמ"ז)
פסוק יט:
"...לפני העדות". כלומר לפני הארון בקודש הקדשים. ובפסוק כג נאמר שלמחרת נכנס לראות אם נתחדש משהו. ולא ידעתי כיצד נכנס לפני ולפנים בלא כל ציווי אלקי. (פ' קרח תשנ"ג) וראה רמב"ן בספר ויקרא (טז, ב) המבאר כי למשה לא נאסרה הכניסה לפני ולפנים, ומותר היה לו להכנס בכל עת שירצה, ומקורו בספרא.
פסוק כ:
"וַהֲשִׁכֹּתִי מעלי את תלנות בני ישראל אשר הם מלינִם עליכם". כלומר תלונה על ה' ותלונה על משה ואהרן דבר אחד הן. ומעין דברי רש"י למעלה (י, לה ד"ה משנאיך) ששונאי ישראל - שונאי ה' הם. (פ' קרח תשמ"ח)
פסוק כא:
רש"י ד"ה בתוך מטותם, הניחוֹ באמצע, שלא יאמרו וכו'. כלומר עשה מכל המטות אגודה אחת, ומטה אהרן באמצע. כך משמע מלשון התרגום "בגו חוטריהון" - בתוך מקלותיהם. (פ' קרח תשנ"ו)
פסוק כג:
"...מטה אהרן לבית לוי". דומה שהביטוי "בית לוי" בא כאן במקום הביטוי "מטה" המקובל, כדי למנוע בלבול בינו לבין "מטה" במשמעו האחר שנדרש כאן (שהרי 'בית אב' בא בדרך כלל כביטוי ליחידת משנה בתוך השבט). (פ' קרח תשמ"ח)
פסוק כג:
רש"י ד"ה ויגמל שקדים, ותרגומו: וכפית שגדין, כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה. ע"כ. קשה לי, הרי רש"י ידע שקדים כיצד גדלים, ומה ראה לצייר כאן תמונה לא ריאלית, כי שקדים אינם גדלים באשכולות. וגם לפי אונקלוס שמתרגם למעלה את התיבה "אשכל" (יג, כג): "אַתְכָּלָא" ולא "כַפֵּית", כמו כאן, הדבר קשה. ושאלתי את ר' רפאל בנימין פוזן שי', וטרם השיב. (פ' קרח תשנ"א)
פסוק כד:
"...ויקחו איש מטהו". אפילו מי שאין לו שמיעה ספרותית, למשל אני, שומע כאן הסתלקותם של ראשי השבטים בבושת פנים, בלא אומר ודברים - לקחו שבטיהם והלכו להם, מוכנעים ומן הסתם גם מושפלים בשל ספקותיהם הלא מוצדקים. אכן תיאור נפלא בלא מילים. (פ' קרח תשס"ה, אצל רוני ודינה שי')
פסוק כה:
רש"י ד"ה ותכל תלונֹתם, כמו "ותכלה תלונותם". לשון זה שם מפעל יחיד, לשון נקבה, כמו תְּלוּנָתָם וכו'. כלומר אין כאן לשון התפעל, כמו "וְתִכְלֶה תְּלוּנֹּתָם", שהתלונה תהא כלה מאליה, אלא ציווי הוא למשה, כמו "וּתְכַלֶה תְלוּנֹּתָם". כלומר: אתה תכלה את תלונות בני ישראל על ידי השבת מטה אהרן לפני העדות למשמרת. ומוסיף רש"י: תיבת "תְּלוּנֹּתָם" אינה בלשון רבים כמו "תְּלוּנוֹתֵיהֶם", אלא שם פעולה יחידה בלשון נקבה, כמו "תְּלוּנָּתָם". הקושי בדברי רש"י הוא לפי דבריו שם העצם "תלונותם" (ברבים) הוא הנושא של הפועל "ותכל" (ביחיד), לכן מסביר רשב"ם באופן אחר. לדבריו, משה הוא הנושא של הפועל "ותכל" והמילה "תלונותם" היא המושא הישיר של פועל זה. (פ' קרח תשס"ב)
פסוק כו:
"ויעש משה כאשר צוה" וגו'. פסוק שלם בשביל עשיה מועטת כל כך כמו החזרת המטה לאהל מועד מתמיה. וצריך עיון. (פ' קרח תשמ"ט) וראה "העמק דבר" על אתר. לדבריו, בא הכתוב כאן לציין שמעשהו של משה לא נעשה מתוך דאגה לשמו, שלא יתלוננו עוד עליו, אלא משום שהקב"ה ציוה כן עשה.
פסוק כז:
"...הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו". אונקלוס מתרגם - "...קטילת חרבא... בלעת ארעא... מיתו במותנא". מסתבר שהראשון מוסב על חללי הקרב עם העמלקי והכנעני (יד, מה), השני על קרח ועדתו, והשלישי - פתוח! אך קצת קשה, למה מרחיק כל כך לחזור אחורה ואינו מסב "גוענו" על מאתים וחמישים השרופים, מקריבי הקטורת (ראה תרגום יונתן בן עוזיאל). (פ' קרח תשמ"ט) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': שני קשיים בפסוק: כפל לשון "גוענו, אבדנו" וגם אי דיוק "כֻּלָּנוּ אבדנו". פתרונו של אונקלוס הוא בתרגמו "הן מאתנו הרגה החרב, הן מאתנו בלעה הארץ, הן מאתנו מתו במגיפה", כדרכו בכל מקום להבחין במה שנראה ככפל העניין במילים שונות.
פסוק כז:
לפי תרגומו הרי כאן שלוש תלונות על המאורעות שבאו עליהם לפני זמן קצר: "בחרב" רומז למעפילים, ככתוב "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם... וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה'... וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר... וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (במדבר יד, מב-מה), בליעת הארץ - משפחות קֹרח דתן ואבירם, מגיפה - הם המתלוננים "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" שבסופם נאמר "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת" (פסוקים ו, יד).
פסוק כז:
ולא הזכיר את הנשרפים, אם משום שכאן נאמרה תלונה כללית מפי העם "גוענו, אבדנו" בעוד שהנשרפים היו מאתים וחמישים איש בלבד וגם היו אנשי מַעֲלָה, או משום שהנשרפים נכללו בתלונה שבפסוק הבא "כל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אל משכן ה' יָמוּת" ("לחם ושמלה" ו"באורי אונקלוס").
פסוק כז:
אמנם לדעת "פענח רזא" אונקלוס רמז לנשרפים: "ומה שמתרגם הָא מִנַּנָא קְטֵילַת חַרְבָּא חרבו של מקום קאמר שהוא האש", ובדומה לו כתב גם רבנו בחיי.
פסוק כז:
אבל אין זו דעת התוספות (בבא בתרא קיט ע"א ד"ה הא דהוו) שפירשו גם הם "קְטֵילַת חַרְבָּא" על המעפילים, כדברינו.
פסוק כז:
ומסתבר שאונקלוס מפרש "כֻּלָּנוּ אבדנו" כגוזמה במשמע: רבים מאוד מאתנו, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל "כאילו אבדנא כולנא". "וזה מרומז בהִשנות לשון מִנַּנָא שלש פעמים" ("באורי אונקלוס"). (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק כח:
"...האם תמנו לגוע". הרי זה סיפור שאין לו סיום, וזה תמוה. ואכן ראב"ע שם לב ומפרש: ומי יתן ותמנו לגוע. אך לכאורה זה קצת דחוק, לראות במילת "האם" לשון משאלה. וצריך עיון. (פ' קרח תשנ"ה) ולפי "העמק דבר" על אתר התשובה לשאלה זו באה בפסוקים הבאים - אהרן ובניו הופקדו על שמירת המשכן, שלא יכנס זר ויפרוץ הגדר אפילו שזה מתוך רצון להשגת קרבת אלקים. על ידי כך יפוג מלבם של ישראל הפחד לגבי עתידם.