פסוק ב: כי תבאו וגו׳. תניא, ר׳ עקיבא אומר, כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו׳, בא הכתוב להטעין נסכים בבמה קטנה, או אינו אלא לבמה גדולה, כשהוא אומר אל ארץ מושבותיכם, הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר .
(זבחים קי"א א')
פסוק ב:כי תבאו וגו'. כאן בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתם לארץ [ספרי].
פסוק ג:ועשיתם אשה לה׳. ת"ר, יכול כל העולה לאשים יהא טעון נסכים אפילו מנחה, ת"ל עולה, שלמים מניין, ת"ל זבח, תודה מניין, ת"ל או זבח .
(מנחות צ׳ ב')
פסוק ג:ועשיתם אשה לה׳ וגו׳. ת"ר, ועשיתם אשה לה׳ – כלל, לפלא נדר או בנדבה – פרט, לריח ניחח – חזר וכלל, מה הפרט מפורש שאינו מחויב ועומד אף כל שאינו מחויב ועומד, להביא ולדות קדשים ותמורתן ועולה הבאה מן המותרות ואשם שניתק לרעיה וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן .
(שם צ"א א׳)
פסוק ג:אשה לה׳ עולה. ולכתוב רחמנא לפלא נדר או בנדבה ולא בעי עולה , אי לא כתב עולה הו"א ועשיתם אשה לה׳, כלל, לפלא נדר או בנדבה – פרט, לריח ניחח – חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר שאינו בא על חטא אף כל דבר שאינו בא על חטא, אוציא חטאת ואשם שהן באין על חטא ואביא בכור ומעשר ופסח שאין באין על חטא, ת"ל עולה .
(שם שם)
פסוק ג:לפלא נדר או בנדבה. מלמד שכל הבא בנדר ונדבה טעון נסכים, וכל שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים, להוציא בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם .
(מנחות צ׳ ב׳)
פסוק ג:או בנדבה. למה לי דכתב רחמנא או בנדבה, ס"ד אמינא אינו חייב בנסכים עד דמייתי נדר ונדבה, קמ"ל דהאי לחודיה והאי לחודיה נמי בעי נסכים .
(שם צ"א א׳)
פסוק ג:או במועדיכם. כל הבא במועדיכם טעון נסכים, להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה .
(שם צ׳ ב׳)
פסוק ג:או במועדיכם. למה לי דכתב רחמנא או במועדיכם, ס"ד אמינא היכי דמייתי עולה ושלמים בנדר או עולה ושלמים בנדבה כיון דשם אחד הוא תסגי לי׳ בנסכים דחד, קמ"ל .
(שם צ"א א׳)
פסוק ג:מן הבקר וגו׳. והא מכיון שנאמר זבח מה ת"ל מן הבקר, לפי שנאמר עולה שומע אני אפילו עולת העוף במשמע, ת"ל מן הבקר או מן הצאן .
(שם צ׳ ב׳)
פסוק ג:או מן הצאן. למה לי דכתב רחמנא או מן הצאן, ס"ד אמינא הני מילי בתרי מיני, אבל בחד מינא דבבת אחת תסגי ליה בנסכים דחד קמ"ל .
(שם צ"א א׳)
פסוק ה:על העולה וגו׳. על העולה זו עולת מצורע, לזבח זה חטאת מצורע, או לזבח זה אשם מצורע, מכאן לחטאת ואשם של מצורע שטעונים נסכים .
(מנחות צ"א א׳)
פסוק ה:לכבש האחד. תניא, רבי נתן אומר, לכבש זו עולת יולדת, האחד זה אחד עשר של מעשר שקרב שלמים. שלא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן העיקר .
(שם שם ב׳)
פסוק ו:או לאיל. לאיל למה לי, אמר רב ששת, לרבות אילו של אהרן .
(שם שם)
פסוק ו:או לאיל. רבי יוחנן אומר, או לאיל, לרבות את הפלגס לנסכים ואע"פ שאינו עולה לו מזבחו .
(חולין כ"ג א׳)
פסוק ח:וכי תעשה בן בקר. תניא, בן בקר בכלל היה ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה, אף כל שבא בנדר ונדבה צריך נסכים, יצאו שעירי חטאת שאינם באים בנדר ונדבה אין צריכים נסכים .
(מנחות צ׳ ב׳)
פסוק ח:עולה או זבח. למה לי דכתב רחמנא או זבח, ס"ד אמינא הני מילי היכי דמייתי עולה ושלמים בנדר או עולה ושלמים בנדבה, אבל היכי דמייתי שתי עולות או שני שלמים, חדא בנדר וחדא בנדבה, אימא שם שלמים אחד הוא, שם עולה אחד הוא ותסגי ליה בנסכים דחד – קמ"ל .
(מנחות צ"א ב׳)
פסוק ח:או שלמים. ל"ל דכתב רחמנא או שלמים, ס"ד אמינא הני מילי היכי דמייתי שתי עולות או שני שלמים, חדא בנדר וחדא בנדבה, אבל היכי דמייתי שתי עולות בנדר ושתי עולות בנדבה, אי נמי שני שלמים בנדר ושני שלמים בנדבה, הו"א שם עולה אחד הוא ושם נדר אחד הוא ותסגי ליה בנסכים דחד – קמ"ל .
(שם שם)
פסוק יא:לשור האחד. מה ת"ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש, יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל, ת"ל ככה יעשה לשור האחד .
(שם שם)
פסוק יא:או לאיל האחד. מה ת"ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתי שנים, יכול נחלק בין נסכי בן שתים לנסכי בן שלש שנים, ת"ל או לאיל האחד .
(שם שם)
פסוק יא:או לשה בכבשים. מה ת"ל בכבשים, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי כבשה לנסכי רחלה, ת"ל או לשה בכבשים .
(שם שם)
פסוק יא:או בעזים. מה ת"ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי שעיר, ת"ל או בעזים .
(שם שם)
פסוק יב:כמספר אשר תעשו. כמספר אשר תעשו – שלא ימעיט, ככה תעשו לאחד כמספרם – שלא ירבה [ספרי].
פסוק יג:כל האזרח יעשה ככה. ת"ר, כל האזרח – אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, ת"ל ככה .
(זבחים מ"ה א׳)
פסוק יג:כל האזרח יעשה ככה. תניא, אזרח – מלמד שמתנדבין יין , וכמה שלשת לוגין, ומניין שאם רצה להוסיף יוסיף, ת"ל יהיה, יכול יהא רשאי לפחות, ת"ל ככה .
(מנחות ק"ז א׳)
פסוק יד:כאשר תעשו כן יעשה. תניא, יכול מדכתיב אשה ריח ניתח, כל שעולה לאישים אפילו מנחה, ת"ל כאשר תעשו כן יעשה, מה אתם מיני דמים אף הוא מיני דמים, אי מה אתם עולה ושלמים אף הוא עולה ושלמים ת"ל ככם כגר, לכם הקשתיו ולא לקרבנותיכם, ומניין לרבות את העוף ת"ל אשה ריח ניחח לה', איזהו דבר שכולו לה׳ – הוי אומר זו עולת העוף .
(כריתות ט׳ א')
פסוק טו:הקהל חקה אחת. ת"ר, גר נושא ממזרת, דברי ר׳ יוסי, מאי טעמא, אע"פ דכתיב הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, חקה אחת הפסיק הענין .
(קדושין ע"ג ב')
פסוק טו:ככם כגר. תניא, רבי אומר, ככם כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא באלה, אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא וכי יגור אתכם אשר בתוככם לדורותיכם .
(כריתות ט׳ א׳)
פסוק טז:ומשפט אחד יהיה לכם. תניא, א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, גר צריך שלשה דיינים, מאי טעמא משפט כתיב ביה .
(יבמות מ"ז ב׳)
פסוק יח:בבואכם אל הארץ. תניא, בבואכם אל הארץ, אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים, ת"ל בבואכם, בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, מכאן דחלה בזמן הזה דרבנן .
(כתובות כ"ה א׳)
פסוק יח:בבואכם אל הארץ. תניא, רבי ישמעאל אומר, שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולם נאמר והיה כי תבאו והיה כי יביאך וכאן הוא אומר בבואכם, ללמדך שמכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה [ספרי].
פסוק יח:מביא אתכם שמה. תניא, ר' עקיבא אומר, פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל פטורים מחלה, מאי טעמא, דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים ואין אתם חייבים בחו"ל .
(ירושלמי חלה פ"ב ה"א)
פסוק יט:מלחם הארץ. תניא, יכול יהא מעיסה וחליטה חייבים בחלה, ת"ל לחם .
(פסחים ל"ז ב׳)
פסוק יט:מלחם הארץ. תניא, אין חייבים בחלה אלא חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, אבל אורז ודוחן לא, מנה"מ, אמר ריש לקיש, אתיא להם לחם ממצה, כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב במצה (פ׳ ראה) לחם עוני, מה לחם דהתם מחמשת המינין אף לחם דהכא מחמשת המינין .
(מנחות ע׳ ב׳)
פסוק יט:מלחם הארץ. תניא, תבואה שלא הביאה שליש חייבת בחלה, מאי טעמא, נאמר לחם בחלה ונאמר להם במצה (פ׳ ראה), מה לחם האמור במצה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אף לחם האמור בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ .
(ירושלמי חלה פ"א ה"ג)
פסוק יט:מלחם הארץ. תניא, גלגול עיסה ברשות העובד כוכבים פוטר מחלה, מאי טעמא, דכתיב מלחם – ולא כל לחם .
(שם שם פ"ג ה"ה)
פסוק יט:מלחם הארץ. תניא, הרי שלא הפריש חלה מן העיסה יכול לא יפרוש מן הלחם, ת"ל והיה באכלכם מלהם הארץ [ספרי].
פסוק יט:תרימו תרומה לה׳. בתרומה גדולה הכתוב מדבר, או אינו אלא בתרומת חלה, כשהוא אומר חלה תרימו תרומה, הרי חלה אמורה, הא מה אני מקיים תרימו תרומה לה׳, בתרומה גדולה הכתוב מדבר .
(שם)
פסוק כ:ראשית עריסותיכם. עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה, ואם לאו פטורה, מאי טעמא, דכתיב עריסותיכם, שלכם חייבת ולא של חיה [חלה פ"א מ"ח וברע"ב].
פסוק כ:ראשית עריסותיכם. ת"ר, ראשית עריסותיכם – כדי עיסותיהם , וכמה עיסותיכם – כדי עיסת מדבר, וכמה עיסת מדבר, כשיעור שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה, דכתיב (פ׳ בשלח) והעומר עשירית האיפה הוא .
(עירובין פ"ג ב׳)
פסוק כ:ראשית עריסותיכם. אמר רב אסי, עיסה של מעשר שני לדברי חכמים חייבת בחלה, דכתיב עריסותיכם – משלכם (פסחים ל"ח א׳)
פסוק כ:ראשית עריסותיכם. עריסותיכם ולא עיסת עובדי כוכבים ולא עיסת הקדש .
(מנחות ס"ז א׳)
פסוק כ:ראשית עריסותיכם. עריסותיכם – לרבות של שותפות .
(חולין קל"ה ב׳)
פסוק כ:ראשית עריסותיכם. מכיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם (ירוש' חלה פ"ג ה"א)
פסוק כ:חלה תרימו תרומה. תניא, התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה לאסור ולחייב עליהן את החומש, מאי טעמא, כולהו איקרי תרומה, גבי חלה כתיב חלה תרימו תרומה, ובכורים נמי איקרי תרומה, דתניא, ותרומת ידך (פ׳ ראה) אלו הבכורים .
(מעילה ט"ו ב׳)
פסוק כ:חלה תרימו תרומה. תניא, מניין שהחלה חייבת בתרומה, דכתיב חלה תרימו תרומה – מחלה תרימו תרומה .
(ירושלמי חלה פ"א ה"ה)
פסוק כ:כתרומת גורן. תניא, מאימתי חיוב חלה, א"ר יהודה בן בתירא, משתעשה מקרצות מקרצות , מאי טעמא, דכתיב בתרומת גורן כן תרימו אותה, מה תרומת גורן ניטלת מן הגמור, אף זו ניטלת מן הגמור [שם שם]
פסוק כ:כתרומת גורן. הקיש חלה לתרומת גורן, מה תרומת גורן דיה באחת מאלף אף חלה דיה באחת מאלף [ספרי].
פסוק כא:מראשית עריסותיכם. תניא, מניין שהתרומה חייבת בחלה, שנאמר מראשית עריסותיכם מאותה שכתוב בה ראשית תרימו חלה .
(ירושלמי חלה פ"א ה"ה)
פסוק כא:מראשית עריסותיכם. תניא, האומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת, שנאמר מראשית ולא כל ראשית .
(ירושלמי חלה פ"א ה"ו)
פסוק כא:תתנו לה'. תניא, המקדש בתרומה מקודשת, ואע"פ דכתיב בה תתנו לה' לא כתיב בה קודש .
(קדושין נ"ג א׳)
פסוק כא:תתנו לה׳ תרומה. מלמד שצריך שיהא בה כדי שיעור מתנה, מכאן אמרו, שיעור חלה של בעה"ב אחד מכ"ד ושל נחתום אחד ממ"ח , [וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אהד ממ"ח], מאי טעמא, לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה [ספרי].
פסוק כב:וכי תשגו וגו׳. תניא, הני קראי בעובד עבודת כוכבים כתיבי, מאי משמע, אמר קרא וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות, הוי אומר זו עבודת כוכבים .
(הוריות ח׳ א׳)
פסוק כב:את כל המצות האלה. תניא, מניין לעבודת כוכבים שקשה מכל העבירות שבתורה, שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט)
פסוק כב:לדרותיכם. תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות , זירוז מיד, דכתיב (פ׳ ואתחנן) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, ולדורות – דכתיב מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדרותיכם .
(קדושין כ"ט א')
פסוק כב:לדרותיכם. תניא, החשוד על עבודה זרה חשוד על כל מצות שבתורה, ולא למפרע אלא מכאן ולהבא, שנאמר מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם .
(תוספתא בכורות פ"ג)
פסוק כד:והיה אם מעיני העדה. דבי נשיאה גזור תעניתא ולא אתא מיטרא, תנא להו הושעיא זעירא דמן חבריא, והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, משל לכלה בזמן שעיניה יפות אין כל גופת צריך בדיקה, ובזמן שאין עיניה יפות כל גופה צריך בדיקה .
(תענית כ"ד א׳)
פסוק כד:והיה אם מעיני העדה. הורו ב"ד והיה אחד בהם גר או ממזר או נתין או זקן שאינו ראוי לבנים פטור, שנאמר כאן עדה ונאמר להלן (פ׳ מסעי) ושפטו העדה, מה עדה האמורה להלן כולן ראויין להוראה אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולן ראויין להוראה .
(הוריות ד׳ ב׳)
פסוק כד:והיה אם מעיני העדה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, חטאו ו׳ שבטים והם רובו של קהל או ז' שבטים אע"פ שאינם רוב הקהל מביאים פר , מאי טעמא, דכתיב אם מעיני העדה, אלמא מעוטא, וכתיב (פ׳ כ"ו) כי לכל העם בשגגה, אלמא רובא, הא כיצד, עשו ששה והן רובו של קהל או שבעה אע"פ שאינו רובו של קהל חייבים .
(שם ה׳ א׳)
פסוק כד:והיה אם מעיני העדה. תניא, מניין שההוראה תלויה בב"ד ומעשה בקהל, אמר אביי, דאמר קרא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה .
(שם שם ב׳)
פסוק כד:ושעיר עזים אחד לחטאת. ת"ר, פר עבודת כוכבים קודם לשעיר עבודת כוכבים, ואמאי, הא האי חטאת והאי עולה, אמרי במערבא, לחטת כתיב חסר אל"ף, ורבא אמר, כמשפט כתיב .
(שם י"ג א׳)
פסוק כה:וחטאתם על שגגתם. חטאתם – אלו שעירי עבודת כוכבים, שגגתם – זה פר העלם דבר של צבור, חטאתם על שגגתם – אמרה תורה חטאתם הרי היא לך כשגגתם .
(זבחים מ"א א')
פסוק כו:ונסלח לכל עדת. תניא, ר׳ יהודה אומר, שבט אחד גורר כל השבטים, מאי טעמא, דכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל .
(ירושלמי פסחים פ"ז ה"ו)
פסוק כו:כי לכל העם בשגגה. תניא, מניין שההוראה תלויה בב"ד ומעשה בקהל, אשר רבא, דאמר קרא כי לכל העם בשגגה .
(הוריות ה׳ ב׳)
פסוק כז:ואם נפש אחת. תניא, כהן משיח שחטא מביא שעירה כיחיד, מאי טעמא, דאמר קרא ואם נפש אחת, אחד יחיד וא׳ נשיא וא' משיח כולן בכלל נפש אחת הן .
(הוריות ז׳ ב׳)
פסוק כז:ואם נפש אחת. תניא, אין ב"ד חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, מאי טעמא, דאמר קרא ואם נפש אחת, וילמד תחתון מעליון .
(שם ח' א')
פסוק כח:וכפר הכהן וגו׳. תניא, אין בהן משיח חייב בעבודת כוכבים אא"כ עשה בהעלם דבר, דאמר קרא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה, הנפש – זה משיח, השוגגת – זה נשיא , בחטאה בשגגה, מי שחטאתו בשגגה, יצא משיח שאין חטאתו בשגגה אלא בהעלם דבר .
(הוריות ב׳)
פסוק כח:וכפר הכהן וגו׳. תניא, וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה, מלמד שהכהן מתכפר ע"י עצמו .
(מנחות ע"ד א׳)
פסוק כט:תורה אחת וגו׳. הוקשה כל התורה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים עד דעביד מעשה בגופיה, אף כל התורה עד דעביד מעשה בגופיה .
(שבת קנ"ג ב׳)
פסוק כט:תורה אחת וגו'. הוקשה כל התורה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה אף כל התורה שב ואל תעשה, לאפוקי פסח ומילה דקום עשה נינהו אין מביאין קרבן על שגגתן .
(מכות י"ג ב׳)
פסוק כט:תורה אחת וגו׳. הוקשה כל התורה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כל התורה דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, מכאן שאין ב"ד חייבים בפר העלם דבר עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת .
(הוריות ח׳ א׳)
פסוק כט:תורה אחת וגו'. מה ת"ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין רבים ליחידים, רבים בסייף וממונם אבד, יחידים בסקילה וממונם פלט, יכול נחלק בקרבנותיהם, ת"ל תורה אחת .
(שם שם)
פסוק כט:תורה אחת וגו'. המגדף אין חייב על שגגתו חטאת ועל לא הודע שלו אשם תלוי, מ"ט, דאמר קרא תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, יצא מגדף שאינו עושה מעשה .
(כריתות ב׳ א׳)
פסוק ל:והנפש אשר תעשה וגו׳. ת"ר, והנפש אשר תעשה ביד רמה, זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורוש בהגדות של דופי, ועליו נאמר בקבלה (ישעיהו ה׳:י״ח) הוי מושכי העון בחבלי השוא .
(סנהדרין צ"ט ב׳)
פסוק ל:את ה׳ הוא מגדף. ת"ר, את ה׳ הוא מגדף, איסי בן יהודה אומר, כאדם האומר לחבירו גרפת הקערה וחסרת, וקסבר מגדף – מברך את השם הוא .
(כריתות ז' ב׳)
פסוק ל:את ה׳ הוא מגדף. תניא, ר׳ אלעזר בן עזריה אומר, בעובד עבודת כוכבים הכתוב מדבר, וחכמים אומרים לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את השם .
(שם שם)
פסוק לא:כי דבר ה׳ בזה. תניא, היה מהלך במבואות המטונפות והיה קורא ק"ש הרי זה פוסק, ואם לא פסק, עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה .
(ברכות כ"ד ב׳)
פסוק לא:כי דבר ה׳ בזה. ת"ר, כי דבר ה׳ בזה – זה אפיקורס, דבר אחר כי דבר ה׳ בזה – זה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה .
(סנהדרין צ"ט א')
פסוק לא:כי דבר ה׳ בזה. תניא אידך, כי דבר ה׳ בזה – זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו, ואפי׳ אמר חוץ מדקדוק זה, מק"ו זה, מגז"ש זו, הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה .
(סנהדרין צ"ט א׳)
פסוק לא:כי דבר ה׳ בזה. תניא, היה ר׳ מאיר אומר, הלומד תורה ואינו מלמדה הרי הוא בכלל כי דבר ה׳ בזה , ר׳ נתן אומר, כל מי שאינו משגיח על המשנה , ר׳ נהוראי אומר, כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק .
(שם שם)
פסוק לא:כי דבר ה׳ בזה. תניא, ר׳ ישמעאל אומר׳ כי דבר ה׳ בזה – זה העובד עבודת כוכבים מאי משמע, דתנא דבי ר׳ ישמעאל, כי דבר ה' בזה, זה המבזה דבר שנאמר לו למשה בסיני, אנכי ה׳ אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני .
(שם שם)
פסוק לא:ואת מצותו הפר. זה המיפר ברית בשר .
(שם שם)
פסוק לא:ואת מצותו הפר. תניא, כי דבר ה׳ בזה, אין לי אלא בזמן שבזה דברי תורה, מניין אפילו בפר במקרא אחד כגון ואחות לוטן תמנע (פ׳ וישלח), ובתרגום אחד כגון ויקרא לו לבן יגר שהדותא (פ׳ ויצא), ובק"ו אחד כגון כי שבעתים יוקם קין (פ׳ בראשית), ת"ל ואת מצותו הפר .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א)
פסוק לא:הכרת תכרת. מהו הכרת תכרת׳ הכרת – בעוה"ז, תכרת – בעוה"ב .
(שבועות י"ג א׳)
פסוק לא:עונה בה. מלמד שאם עשה תשובה ומת, מיתה ממרקת העון .
(שבועות י"ג א׳)
פסוק לא:עונה בה. מה ת"ל עונה בה, ללמד שהנפש נכרתת ועונה בה, מכאן שעון עבודת כוכבים הוא אחד מהדברים שנפרעים מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא .
(ירושלמי פאה פ"א ה"א)
פסוק לב:ויהיו בני ישראל במדבר. בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה ושניה חללו [ספרי].
פסוק לב:וימצאו. מלמד שמינה משה שומרים וימצאו אותו מקושש .
(שם)
פסוק לב:וימצאו איש מקושש עצים. תניא, ר' עקיבא אומר, מקושש זה צלפחד, מנה"מ, נאמר כאן ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ונאמר להלן (פ׳ פינחס) אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד .
(שבת צ"ו א׳)
פסוק לב:וימצאו איש מקושש עצים. מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע .
(ירושלמי סנהדרין פ"ה ה"א)
פסוק לג:המוצאים אותו מקושש עצים. תניא, מניין להתראה מן התורה, תנא דבי ר׳ ישמעאל, המוצאים אותו מקושש עצים, שהתרו בו ועדיין הוא מקושש .
(סנהדרין מ"א א׳)
פסוק לג:המוצאים אותו מקושש עצים. למה נאמר, והלא כבר נאמר (פ׳ ל"ב) וימצאו איש מקושש עצים, אלא מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות שבתורה שמתרץ בהן מעין מלאכתן [ספרי].
פסוק לד:כי לא פורש וגו'. תניא, יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנא׳ מחלליה מות יומת (פ׳ תשא), אלא לא היה יודע באיזה מיתה נהרג שנא׳ כי לא פורש .
(סנהדרין ע"ח ב׳)
פסוק לה:כל העדה. במעמד כל העדה, או אינו אלא כל העדה ממש הורגים אותו, ת"ל (פ׳ שופטים) יד העדים תהיה בו בראשונה, הא מה ת"ל רגום אותו כל העדה – במעמד כל העדה [ספרי].
פסוק לו:אל מחוץ למחנה. מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לב"ד .
(שם)
פסוק לח:דבר אל בני ישראל. תניא, אמר רב יהודה אמר רב, מניין לציצית בעובד כוכבים שפסולה, שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, בני ישראל יעשו ולא הנכרים יעשו .
(מנחות מ"ב א')
פסוק לח:בני ישראל. בני ישראל ולא בנות ישראל [הגהמי"י פ"א ה"׳ב מציצית].
פסוק לח:ועשו להם. להם – משלהם, למעוטי ציצית גזולה .
(סוכה ט׳ א׳)
פסוק לח:ועשו להם ציצית. ת"ר ׳ אין ציצית אלא יוצא ואין ציצית אלא משהו, וכבר עלו זקני ב"ש וזקני ב"ה לעליית יוחנן בן בתירא ואמרו ציצית אין לה שיעור .
(מנחות מ"א ב׳)
פסוק לח:ועשו להם ציצית. ת"ר, אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצית ראשי , ואמר אביי, וצריך לפורדה כי צוציתא דארמאי .
(מנחות מ"ב א׳)
פסוק לח:על כנפי בגדיהם. תנא דבי ר׳ ישמעאל, הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, מה להלן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים .
(שם ל"ט ב׳)
פסוק לח:על כנפי בגדיהם. תניא, אמר רב גידל אמר רב, ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן, שנאמר על כנפי בגדיהם .
(שם מ"ב א׳)
פסוק לח:על כנפי בגדיהם. בגדיהם – לרבות בגד השותפין .
(חולין קל"ו א׳)
פסוק לח:על ציצית הכנף. תנא, כשהוא מתחיל מתחיל בלבן, מאי טעמא, הכנף מין כנף, וכשהוא מסיים מסיים בלבן, מאי טעמא, מעלין בקודש ולא מורידין .
(מנחות ל"ט א׳)
פסוק לח:על ציצית הכנף. רבא רמי, כתיב הכנף מין כנף, וכתיב (פ׳ תצא) צמר ופשתים יחדיו, הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם, שאר מינין – במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין .
(שם שם ב׳)
פסוק לח:פתיל תכלת. תכלת עמרא הוא, מנלן, מדשש כיתנא, תכלת – עמרא .
(יבמות דף ד׳ ב׳)
פסוק לט:וראיתם אותו. התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת דכתיב וראיתם אותו, כל חד לחודיה משמע .
(מנחות ל"ח א׳)
פסוק לט:וראיתם אותו. פרט לכסות לילה .
(שם מ"ג א׳)
פסוק לט:וראיתם אותו. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב היא וראיתם אותו וכתיב התם (פ׳ ואתחנן) את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד .
(מנחות מ"ג ב׳)
פסוק לט:וראיתם אותו. תני בשם רבי מאיר, וראיתם אותם אין כתיב כאן אלא וראיתם אותו, מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה, מגיד שהתכלת דומה לים והים לעשבים ועשבים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ב)
פסוק לט:וראיתם אותו. תניא, אחרים אומרים, וראיתם אותו, כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד׳ אמות ומכירו .
(שם שם)
פסוק לט:וראיתם אותו וזכרתם. תניא, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה, ואיזו היא זו ק"ש, דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן .
(מנחות מ"ג ב׳)
פסוק לט:וראיתם אותו וזכרתם. תניא אידך, וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה, ואיזו היא – זו מצות כלאים, דכתיב (פ׳ תצא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך .
(מנחות מ"ג ב׳)
פסוק לט:וראיתם וזכרתם ועשיתם. תניא, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם, מלמד שראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה .
(שם שם)
פסוק לט:וזכרתם את כל מצות ה׳. תניא, פרשת ציצית יש בה עול מצות, דכתיב בה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ .
(ברכות י"ב ב׳)
פסוק לט:וזכרתם את כל מצות ה׳. תניא, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' – כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל המצות כולן .
(מנחות מ"ג ב')
פסוק לט:וזכרתם את כל מצות ה׳. תניא, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ – מכאן ששקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן .
(שם שם)
פסוק לט:ולא תתורו אחרי לבבכם. מכאן אמר רבי, אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר .
(נדרים כ׳ ב׳)
פסוק לט:ולא תתורו אחרי לבבכם. תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א"ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תנאף – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)
פסוק לט:אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. תניא, אחרי לבבכם זו מינות, וכה"א (תהילים י״ד:א׳) אמר נבל בלבו אין אלהים , ואחרי עיניכם – זה הרהורי עבירה, שנאמר (שופטים י״ד:ג׳) ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני , אשר אתם זונים אחריהם, זה הרהור עבודת כוכבים, וכה"א (שופטים ח׳:ל״ג) ויזנו אחרי הבעלים .
(ברכות י"ב ב׳)
פסוק לט:אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. תניא, א"ר לוי, ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה, דכתיב (משלי כ״ג:כ״ו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, אמר הקב"ה, אי יהבת לי לבך ועינך אנא ידע דאת לי .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)
פסוק לט:אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. מגיד שהעינים הולכים אחר הלב, או אינו אלא הלב הולך אחר העינים, אמרת, וכי לא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם [ספרי].
פסוק מ:למען תזכרו. תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א"ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, זכור את יום השבת – למען תזכרו, ואמר רבי, זו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות שבתורה .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)
פסוק מ:אני ה׳ אלהיכם. שני פעמים כתיב – לומר, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד ליתן שכר .
(מנחות מ"ד א׳)
פסוק מ:אני ה׳ אלהיכם. תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א"ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תענה ברעך עד שקר – אני ה' אלהיכם, וכתיב (ירמיהו י׳:י׳) וה׳ אלהים אמת .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)
פסוק מ:אשר הוצאתי וגו׳. אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים גבי ציצית, אמר הקב"ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא .
(ב"מ ס"א ב׳)