פסוק ג:ת פירוש דאם זה ציווי הוא אין נופל עליו לומר לפלא נדר או בנדבה דנדבה אינו ציווי ולכך פירש ותעלה על לבבכם וכו':
פסוק ג:א לא שהוא יתברך מקבל נחת רוח מהקרבן שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו' כדלעיל פרשת תצוה והא דפירש ריח ניחוח קודם או במועדיכם מפני שפירש ועשיתם אשה שאינו ציווי רק כשתעלה על לבבכם לעשות אשה בעבור ריח ניחוח אגב זה פירש גם כן ריח ניחוח קודם במועדיכם:
פסוק ג:ב הוצרך לפרש או שתעשו וכו' שלא תפרש לפלא נדר או לפלא נדבה או לפלא במועדיכם וזה אינו כי קרבן המועדות חובה הם ואינן תלוין ביד המפלא:
פסוק ד:ג ר"ל אף על פי שאמרתי לעיל ועשיתם אשה וגו' וזה אינו חובה כדפרישית לעיל מכל מקום אם תקריבו נדר או נדבה או חובת מועדיכם חובה עליכם שתקריבו עליהם נסכים ומנחה:
פסוק ד:ד פירוש שאין הכהנים אוכלין ממנה כשאר מנחות הכתובות בויקרא אלא כולה כליל והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו:
פסוק ד:ה פירוש ב' ספלים של כסף היו שם על המזבח ומנוקבים והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחים ויורדין על גבי המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאד:
פסוק ו:ו פירוש אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהיה לכבש עשרון אחד ויין ושמן שלישית ההין במקום שהיה לכבש רביעית ההין שתעשה לאיל יותר מלכבש ופירוש של או הוא אם ולא או כמשמעו ולומר שיהא כבש ואיל שוים:
פסוק ו:ז ר"ל עד י"ב חדשים נקרא כבש ומשבא לי"ג חדשים ואילך נקרא איל אם כן מי"ב חדשים ועד י"ג חדשים ויום אחד איני יודע אם איל הוא או כבש לענין הנסכים כלומר אם צריך נסכים של כבש או נסכים של איל והוא נקרא פלגס לכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה מאו לרבות שצריך לנסכי איל. ופלגס הוא כמו שתי מלות פלג גס כלומר שהוא חלוק מהיות גדול הנקרא איל. (נחלת יעקב) כל הפרשה מבוארת בפרק שתי מדות (מנחות דף צ"א) וכמדומה לי שהרא"ם לא ידע את מקומה:
פסוק יב:ח מפני שהקרא הזה סתום כתב כמספר ולא פירש באיזה מספר של בהמות או של נסכים ועוד שכפל וכתב שתי פעמים תעשו לכן פירש כמספר קאי אבהמות ותעשו ראשון קאי על ההקרבה ותעשו שני קאי על הנסכים ופירוש לאחד לכל אחד ואחד ופירוש כמספרם השני על שיווי מספר הבהמות לנסכים:
פסוק כ:ט פירוש כי חטה אחת פוטרת הכרי לפי שנאמר סתם ראשית דגנך:
פסוק כ:י תרומת מעשר יש בו שיעור סאה אחת מי' סאין:
פסוק כא:כ כלומר אם היו לו י' עיסות צריך ליתן הראשונה כולה חלה תלמוד לומר וכו' ואם תאמר אם כן למה לי ראשית עריסותיכם. ויש לומר דאם לא נאמר רק מראשית עריסותיכם הוה אמינא דאם היו לו י' עיסות צריך ליתן מקצת מן הראשונה אבל האחרים פטורים לכך כתיב ראשית עריסותיכם שצריך ליתן מכל עיסה מקצת. הקשה הרא"ם מאי שנא הכא דדרשינן מראשית מקצתה ולא כולה ומאי שנא דגבי בכורים דדרשינן מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעה מינים בלבד כמו שפירש הרמב"ם וכן פירש רש"י בפרשת כי תבא ולמה לא דרשינן נמי כמו הכא שאין כל הפירות שבאילן שבכרו חייבים בבכורים אלא אשכול אחד או גרגיר אחד והניח בקושיא לפירוש הרמב"ם וכן לפרש"י דלקמן. ונראה לי דגבי חלה יש עוד מיעוט דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגומר דקשה הארץ למה לי הא כתיב לעיל מיניה והיה בבואכם אל הארץ וגומר אלא על כרחך למדרש אתא דאינו חייב בחלה אלא משבחי ארץ ישראל דהיינו ה' מיני דגן ואם כן אייתר מראשית למדרש שאין כל העיסה חייבת אלא מקצתה מה שאין כן התם דאין שם יתור ודו"ק נראה לי:
פסוק כב:ל ולא פר לחטאת כבשגגת כל המצות למדנו שאין שגגת הע"א בכלל שאר שגגות כלומר אי לאו פרשה זו היה עולה על הדעת שע"א היה בכלל שאר שגגות שבמצות אבל מפרשה זו למדנו שאינה בכלל:
פסוק כב:מ דכתיב נעשתה משמע עבירה אחת:
פסוק כב:נ דורש באגדות של דופי כגון לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע:
פסוק כב:ס מדכתיב אשר דבר ה' אל משה וכתיב את כל אשר צוה ה' את משה דמשמע שצוה על ידי משה וכתיב אשר דבר ה' דמשמע שהוא הדבור של הקדוש ברוך הוא כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה איזה מצוה שהיתה בדבור של הקדוש ברוך הוא והיתה גם על ידי משה בכל מקום כגון לא תשתחוה לאל אחר שלא שמעו אלא מפי משה הוי אומר זו דאנכי ולא יהיה לך מפי כו':
פסוק כד:ע מדכתיב בפרשת ויקרא ונעלם דבר משמע דבר ולא כל הגוף שידעו שאסור לעבוד עבודת אלילים רק שלא ידעו שאסור עבודה זו. או ילפינן דבר דבר מכי יפלא ממך וגו' שמשמעו ולא כל הגוף:
פסוק כה:פ שלא תפרש הקרא הביאו את קרבנם זה עולה וחטאת והא דכתיב וחטאתם הוא פר החטאת האמור בויקרא ובא הכא הכתוב לומר שחוץ מפר העולה והשעיר לחטאת האמורים בפרשה זו מביאים עוד את פר החטאת הנאמר בויקרא לכן פירש זה פר העולה שנאמר בו אשה לה' לאפוקי חטאת אינו אשה לה' רק עולה הוא אשה לה':
פסוק כז:צ דוי"ו ואם נפש מוסיף על ענין ראשון שבע"א הוא מדבר:
פסוק כז:ק פירוש גם זה ראיה שפרשה זו מיירי בשגגת ע"א דהא קרבן שגגת יחיד בפרשת ויקרא הוא כשבה או שעירה ובפרשה זו דוקא שעירה:
פסוק ל:ר הכי פירושו ועוד כלומר תדע דלשון קללה הוא שהרי דרשו רבותינו זכרונם לברכה מכאן כרת למברך את השם כשאין עדים והתראה והוא במזיד ואם לא היה לשון זה לשון קללה מה יוכלו לדרוש רבותינו מכאן למברך השם שהוא בכרת אלא ודאי כדפרישית:
פסוק לא:ש פירוש כי לשון דבר ה' בזה לא קמיירי אלא בעבודת אלילים שהוא דבור אחד מי' דברות ששמעו אותו ישראל מפי הגבורה מה שאין כן שאר מצות שלא שמעום רק מפי משה אף שגם הם דבר ה' ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה פירש שהמגדף במברך השם קמיירי ולא בעבודת אלילים מאמר כי דבר ה' בזה בעבודת אלילים מיירי וכאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וגומר וכי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו':
פסוק לא:ת וכאלו אמר כשעונה בה והוכרח לפרש כן מפני שאי אפשר לפרש עונה בה כרת דומיא דעונה תשא האמור בפרשת צו מפני שכבר כתב בה הכרת בפירוש:
פסוק לב:א פירוש דאם לא כן במדבר למה לי אלא ללמד מיד שבאו למדבר חלל זה את השבת ולא קודם לכן והא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת דף קיח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. יש לומר דמדרשות חלוקים הם. והא דאמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך שבת ודינים במרה אפקיד שמע מינה שלא היה שבת ראשונה וכמו שהקשו התוספות יש לומר דרש"י נזהר מקושיא זו בפרשת בשלח שפירש שם שם לו במרה נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינים משמע שהודיעם החוקים ההם ולימד אותם כי עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם בכך כמו שפירש הרמב"ן שם בפרשת בשלח ואם כן לא נצטוו עדיין בשמירת מלאכת שבת כי אם ללמוד מצות השבת:
פסוק לג:ב דהמוצאים אותו שקשש עצים לא נאמר אלא מקושש לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש כך לשון רש"י בסנהדרין (דף מא). והרא"ם פירש דאם לא כן המוצאים אותו מקושש למה לי הא פשיטא הוא דהא כתיב ויקריבו אותו המוצאים אלא ויקריבו אותו המוצאים אותו ועוד מקושש ולא הניח מלקושש:
פסוק לד:ג מדכתיב כי לא פרש מה יעשה לו משמע שהיו יודעין שחייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא פירש באיזה מיתה אבל במקלל בפרשת אמור הוא אומר לפרוש להם משמע שאינם ידועים אם חייב מיתה אם לאו. ואם תאמר הא סתם מיתה שבתורה הוא חנק כדפרש"י בפרשת אמור וגבי שבת גם כן כתיב סתם מיתה דכתיב מחלליה מות יומת יש לומר משום הכי מספקא להו לפי שהמחלל שבת כעובד עבודת אלילים והעובד עבודת אלילים בסקילה לכך מספקא להו:
פסוק לה:ד פירוש הוא לשון הוה אף על פי שאינו נוהג תמיד אלא באותו עת שמחלל השבת כיון דקאי על כל מקושש שיהיה או המחלל שבת שייך לשון הוה כי תמיד מוטל עליהם לרגום את האיש שעובר עבירה הזאת:
פסוק לח:ה דלטעם ראשון קשה הל"ל ועשו להם פתילים על שם שנאמר פתיל תכלת לכן אמר דבר אחר ולפי דבר אחר קשה הל"ל מציצן מאי ציצית לכן פירש גם טעם ראשון דכתיב ויקחני בציצית ראשי:
פסוק לח:ו והוא דג העולה מן הים אחת לשבעים שנה ומראיתו דומה לים וצובעין בו פתיל של צמר שנותנים בציצית:
פסוק לט:ז הרא"ם כתב והנראה בעיני פירושו שהוא אליבא דמאן דאמר יש אם למקרא וכיון שהוא נקרא מלא כאלו הוא מלא יו"ד עד כאן לשונו:
פסוק לט:ח פירוש לא שכונת התורה לזה הטעם דהא יש אומרים שיכול לעשות ט"ז חוטין וכן הקשרים דמן התורה אין צריך שיהיה רק קשר אחד לבד ועוד יכול לעשות יותר רק שכוונת התקנה שתקנו ה' קשרים ולא פחות ולא יותר היתה למלאות החשבון שיתכן בזכירת כל המצות יותר בראיית הציצית והקשרים משום הכי פרש"י הקרא כאחר התקנה ולא כפי קודם התקנה:
פסוק מא:ט פירוש אלהים בגימטריא זה דיין כלומר שהוא מדת הדין:
פסוק מא:י לא להיות לאלהים דבין כן ובין כך אלהים הוא אבל קבלת הגזירות בהוראות כינוי אלהיכם תלוי בתנאי שלולא שפדאם מבית עבדים לא נתחייבו לקבל הגזירות כמו שאר אומות:
פסוק מא:כ כי לפי טעם ראשון קשה והא כתיב נמי להיות לכם לאלהים שמשמע שעל כרחכם אני אמלוך עליכם לכן אמר דבר אחר וכו'. ולפי דבר אחר קשה לא היה לו לומר רק אני ה' דהא גבי מכת בכורות לא כתיב כי אם וה' הכה וגו' אלהים דכתיב בקרא למה לי לכן צריך גם לטעם הראשון על כרחכם וכו':
פסוק מא:ל פרש"י צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת ותכלת הוא צבוע בדם חלזון ואצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה כמו שכתבו התוספות (ב"מ דף סא):
פסוק מא:מ והטעם כדפרש"י בחולין דף ה' דהעובד עבודת אלילים כופר בהקדוש ברוך הוא והמחלל את השבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות בסנהדרין (דף ע"ח):
פסוק מא:נ פירוש שיתן ציצית על כל חמש כנפות אבל בד' כנפות חייב להטיל ציצית אף שהיא בעלת ה' כנפות דבכלל מאתים מנה וזה אליבא דכולי עלמא דסבירא להו הכי. ולא כהרא"ם שפירש שפטור לגמרי בעלת ה'. ורש"י הביא דברי רבי משה הדרשן וליה לא סבירא ליה כרבי משה הדרשן וקל להבין נראה לי. (נחלת יעקב) הכי פירושו בתחלה רשם הרב על כנפי האמור פה ונתן טעם למה דוקא על הכנף ואחר כך רשם על ד' כנפות האמור בפרשת כי תצא ופירש בו ולא בעלת ג' וכו' עיין שם:
פסוק מא:ס ואם תאמר והא בפרשת בשלח פרש"י שאמרו שירה ביום השביעי של פסח. ויש לומר שהוא סובר שהלילה הולך אחר היום שעבר כמו קרבנות שכתוב ביום זבחכם יאכל והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף ולמה צריך לשרוף בבוקר שהרי אף מיד בלילה הוא מתחייב לשרוף שהרי כתיב ביום זבחכם יאכל אלא ודאי שגם בלילה הוא מותר לאכול שהלילה הולך אחר יום שעבר. והתחלת יציאה נחשבת מיד ששחטו הפסח וצלאו ואכלו אותו ומהתחלת היציאה יהיה ח' ימים ומהתחלה האמיתית שהיה ביום ט"ו שהיה יציאה האמיתית יהיה שבעה שהרי ביום השביעי חוץ מזו הלילה אמרו שירה ורבי משה הדרשן נמי סבירא ליה הכי ודלא כהרא"ם שפירש כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי רבי משה הדרשן אבל רש"י זכרונו לברכה לא סבירא ליה הכי. ועיין (בנחלת יעקב) כי שם סותר דברי הרא"ם ואמר שאלה הם דברי הרב ולא דברי ר' משה הדרשן רק מה שכתב למה נסמכה פרשת מקושש כו' הם דברי רבי משה הדרשן ולא יותר: חסלת פרשת שלח
