פסוק ב:דבר אל בני ישראל וגו' כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה וגו'. נסמכה כאן פרשה זו, כמ"ש במדרש כשנתאבל העם, באותה שעה אמר הקב"ה למשה צא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבן, אמר לפניו רבש"ע במה ארצם, אמר לו בדברי תורה, שנאמר דבר אל בני ישראל כי תבאו וגו', ומה רצוי הוא זה כי תבאו, זו תוחלת ממושכה מחלה לב, אלא אמר להם שיקריבו קרבנות במדבר ויתכפר להם על כל מה שעשו, אבל כבר ארז"ל שכל מ' שנה שהיו יש אל במדבר לא הקריבו קרבנות לפי שהיו כמנודים, ועוד שהיו מזידים ואין קרבן למזיד, ושבט לוי היה מקריב קרבנות צבור משלו, לזה אמר לו צא ורצם בדברי תורה, לומר שיקראו פרשת קרבנות ויחשב להם כאלו הקריבום. גם כשתאמר להם כי תבאו יקחו נחמה לומר אולי יבאו. ובפרשה שאחר זו ייעד אותם ואמר להם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם, ניחם אותם יותר, שאמר להם בבואכם, משונה ביאה זו מכל הביאות, שאמר בבואכם, ביאת כולכם שכולכם תבאו, ועוד אמר אשר אני מביא אתכם, ומה שאמר חי אני במדבר הזה יפלו פגריכם הוא על ערב רב, אבל אתם אפשר שתבאו כמ"ש אם אתם תבאו, אתם באים, אבל ערב רב לא, זהו מה שאמר לעיל אם לא כאשר דברתם, אם ולא, לישראל באם, אם יכשירו מעשיהם אפשר שיכנסו, אבל ערב רב לא, ועליהם נאמר וינערו רשעים ממנה, לזה דבר אל בני ישראל דייקא כי תבאו, אפשר שתבאו. ואח"כ אמר בבאכם ע"י גלגול כאז"ל, ולזה נשתנית ביאה זו:
פסוק ג:ועשיתם אשה לה' עולה או זבח. אמר שאין הקב"ה חפץ בקרבנות של חטאות ואשמות כמ"ש על פסוק הוקר רגלך מבית רעך. זהו שאמר ועשיתם אשה, אם תרצו לעשות קרבן, יהיה עולה או זבח, ואיזה עולה, לא עולה שהיא באה על הרהור הלב, שעל זו אמר דוד עולה לא תרצה, אלא לפלא נדר, כמי שמרים ידו שעשה דבר פלא, שלא חטא אפילו בהרהור ומביא עולה, או בנדר, שאמר הרי עלי עולה, או בנדבה שאמר הרי זו עולה, וזה לעשות ריח ניחוח, נחת רוח לפני, לא קרבן חטאת ואשם, וע"ז אמר דוד המע"ה אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי, ואמר בעולות בלשון רבים, לומר בעולה כזו ירצה ה' לא עולה שבאה על הרהור הלב, כי עולה לא תרצה כמ"ש באומרו לפלא נדר. והזבח הוא כמו זבחי שלמים עלי, או תודה:
פסוק יג:כל האזרח יעשה ככה. אזרח בגימט' אניה, לומר שכל מי שיתגבר על יצרו כארי כן יש לו לעשות, וכן האזרח בגימ' גיבור:
פסוק יד:וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם. במדרש כיון ששמעו הגרים שאמר דבר אל בני ישראל ואמר כל האזרח בישראל יעשה ככה, באותה שעה היתה מריבה בין ישראל לגרים, עד שהקב"ה אמר למשה מפני מה עשו מריבה לא כך כתבתי בתורה הקהל חוקה אחת, תורה אחת ומשפט אחד, לזה ארז"ל ג' מדות בגרים, יש גר ככותי לכל דבר. ויש גר משול לחמור, ויש גר כאברהם אבינו. יש ככותי כיצד, היו לו נבלות וטרפות בתוך ביתו ואמר אלך ואתגייר ואביא ממיניהם של אלו שאכילתן יפה ויש להם שבתות וימים טובים ואוכל אלו בתוך ביתי, כפף את עצמו והלך ונתגייר, לסוף שחזר מסורו, באו עליו יסורין לטובתו לכפר על מה שעשה קודם, אמר הקב"ה לישראל, בני כשם שזה אהב אתכם אף אני אוהב אותו, זהו שנא' ואהבתם את הגר וגו', וע"ז נאמר וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם, דר ביניכם וראה נימוסיכם וראה שבתות וי"ט שלכם, כאשר תעשו כן יעשה, מתוך שלא לשמה יבא לשמה. יש גר משול לחמור כיצד, הלך לישא אשה מישראל, א"ל אין נותנין לך אלא עד שתתגייר, הלך וכפף את עצמו ונתגייר, לסוף שחזר מסורו באו עליו יסורין לטובתי על מה שעשה, אמר הקב"ה לישראל בני כשם שבקש זה מכם מנוחה אף אתם תנו לו מנוחה, זהו שאמר וגר לא תונה, וזהו אומרו כאן הקהל חוקה אחת, הקהל, שנכנס בקהל שנשא אשה. יש גר כאברהם אבינו כיצד, הלך ופשפש בין האומות שבעולם כיון שראה שמספרין בשבחן של ישראל, אמר אלך ואתגייר ואכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר ואל יאמר בן הנכר וגו', לזה אמר כאן תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם. ומה שאמר בבאכם ואשר אני מביא, אמרו במדרש, קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ שכשתבא אל הארץ תפריש חלה, ובזכות שתקבל עליך אתה בא אל הארץ, זהו בבאכם שתקבלו בביאתכם, ובזכות זה תבואו, והוא שאמר אשר אשר אני מביא אתכם ולא אמר אביא, לומר דבלאו הכי אני מביא אלא לזכותכם שיהיה על ידכם וכאילו אתם מביאים עצמכם:
פסוק יט:והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'. שמא תאמרו במדבר היה יורד לנו לחם מן השמים ובבואנו לארץ אנו צריכים לטרוח לחרוש ולזרוע עד שנאכל, יותר טוב היה לנו ישיבת המדבר מביאת הארץ, לזה אמר בבואכם שמיד בבואכם יפסק המן ותאמרו הלואי היתה ישיבתכם עוד במדבר, לזה אמר והיה באכלכם, אם אתם עושים רצונו של מקום, היא תוציא לכם לחם חם, כמו שאמרו עתידה א"י שתוציא גלוסקאות, ואין כל חדש, זהו באכלכם כאילו אמר בא אכלכם, שאין אתם צריכין לטרוח אלא ה' יזמין לכם, זהו והי"ה הוי"ה הוא מביא ומזמין אכלכם. מלחם הארץ, וא"ת מלחם השמים היה יותר טוב, לזה אמר תרימו תרומה לה', לומר שכל כך הוא זה הלחם חביב ומושפע מלמעלה עד שהקב"ה כביכול מתאוה לאותו לחם. ואומר תרימו ממנה תרומה לה', כמו הביאו לה בחשאי. מלחם הארץ, היא הארץ העליונה. מלחם הארץ, בגימ' קדש י', כלומר שהוא מעשר. ולא יתן שיעור, לפי שאין לה שיעור שהיא דבר רוחני, והשיעור הוא בגשמי, ולזה אמר תרימו תרומה סתם:
פסוק כא:ראשית עריסותיכם. אם אין אתם עושין רצונו של מקום צריכים אתם לזרוע ולקצור ולטחון וללוש, כאן נתן שיעור שאמר חלה תרימו, שירימו חלה אחת מכ"ד חלות של בעל הבית, או ממ"ח מהנחתום. ואמר עריסותיכם חלה תרימו, ולא אמר תרימו חלה, לסמוך חלה לעריסותיכם, לומר ששיעור העיסה שהיא חייבת בחלה הוא מ"ג ביצים, זהו ראשית עריסותיכם חלה שהיא שיעור חל"ה בגימ' מ"ג. כאן לא אמר תרומה לה' כמו שאמר בלחם, שאותו הלחם הוא לחם רוחני מלמעלה וכי כביכול מתאוה לו, לזה תרימו לה', אבל זה שהוא עריסותיכם אמר תרימו תרומה ולא אמר לה', ולזה ערסתכם חסר:
פסוק כא:ובמדרש א"ר הונא בשם רבי יוחנן מי גרם לי שאני נוטרה את הכרמים ע"י שכרמי שלי לא נטרתי, מי גרם לי שאני מפרשת ב' חלות בסוריא, על שלא הפרשתי חלה כתקנה בא"י, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתיהן ואיני מקבלת שכר אלא על אחת, ע"כ. ועוד תרימו תרומה, רמז כאן לשתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, שהיא מכזיב ועד אמנה. כן תרימו גם אתם, רמז על כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב, מפרישין בה חלה אחת, לזה רמז תרימו אותה, ולא אותה ואת חברתה, כמו שמרימין מכזיב ועד אמנה כ"כ הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות בכורים:
פסוק כא:מראשית עריסותיכם. כבר אמר ראשית עריסותיכם, למה חזר כאן ואמר מראשית ולא אמר ראשית, אלא רמז כאן שמכל תבשיל או כל דבר, שיתן חלק לה', והיא חלקו של ה' נתן לעניים, אפילו מעיסת גופו שיתענה פעם בשבוע או פעם בחדש, למעט חלבו ודמו, ויתן דמי אכילתו לעניים, כי אגרא דתעניתא צדקתא, וכן מלת תענית ת' בראש ות' בסוף ועני באמצע, לומר תת עני, עני תת, לזה ת' בראש ות בסוף, שצריך לתת דמי ב' אכילות, וכן ערסתיכם גימט' תת, לזה אמר תתנו לה' תרומה לדרתיכם, מכל מה שבדירה שהוא הבית, מכל מה שמכניסין בבית:
פסוק כא:מצאתי כתוב. שביום התענית צריך לתת חלק לה' מג' דברים, מהחלב והדם ומהממון, שהן כנגד נפש רוח נשמה, החלב כנגד הנשמה, שהיא כולה כליל והיא כלה כעשן מפוזר בכל הגוף, והדם כנגד הנפש, שנאמר כי הדם הוא הנפש, והרוח כנגד הממון שהוא הולך ובא, הולך ועושה שליחותו וחוזר ובא. לזה אמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, כנגד הדם שמשכנו בלב, ובכל נפשך שהוא החלב שהיה קרב על גבי המזבח לרצון, כמו אם יש את נפשכם ובכל מאדך הממון:
פסוק כא:עוד מראשית מהרשות שבכם, שאתם רשים מהמצות ואין אתם עושין רצונו של מקום, לזה באתם לידי עיסה, שאם הייתם עושין רצונו של מקום הייתם אוכלים מלחם הארץ, והיתה מוציאה לכם בלא עמל ובלא טורח לזה אנו מברכין על הלחם המוציא לחם מן הארץ, שאנו מאמינים שיש בידו היכולת להוציא לחם חם ואפוי כמו שעתיד להיות, וכמו שמוציא פירות גמורים שאין צריך להם בישול ולא אפייה ונאכלים חיים, ומי גרם שלא בא לכלל לחם אלא אחר עשר מלאכות שהם חרישה זריעה קצירה עמור דישה זרייה ברירה טחינה רקידה לישה אפייה, כך הם שנויים במשנה על סדר זה, וריקוד וברירה חד הוא, אלא כל מלאכה שהיתה במשכן נחשבה כאב מלאכה, כן העלו בגמרא. כל זה לומר שאם היו מקיימין המצות שנתנו בעשרת הדברות כהוגן לא היו באין לעשר מלאכות אלו. לזה יש בברכה זאת עשר מלות, ועוד יש בה מ' אותיות כנגד התורה שנתנה אחר מ' יום, לומר שעיקר הלחם היא התורה שהיא נקראת לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי, כדי להזכירו שאם היה עוסק בתורה היה מזמין לו ה' ית' מזונותיו, כמו שארז"ל על צנצנת המן שהיא גנוזה, שנא' לפני ה' למשמרת, לומר שכל מי שעוסק בתורה מזונו מונח לפני הי"ת למסרו לו, וכן אמר ירמיהו הנביא לאותו הדור, הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה, אמר להם ירמיהו מפני מה אין אתם עוסקין בתורה, אמרו לו אם אנו עוסקים בתורה מהיכן נתפרנס, באותה שעה הוציא להם צנצנת המן א"ל ראו אבותיכם שהיו במדבר ועוסקין בתורה במה היו מתפרנסים, אף אתם אם תתעסקו בתורה הקב"ה מפרנס אתכם. וכדי להזכירו ג"כ לומר דברי תורה על השלחן שהוא לחם העיקרי. גם אומר המוציא לחם, לכלול מה שאמר רבי עקיבא שאפילו אכל שלק והוא מזונו מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות, לומר שבידו ב"ה היכולת לסעוד לב האדם ע"י ירק כמו ע"י ה' מינים, הרי ר' חנינא בן דוסא שהיה מזונו מן חרובין והיו מסעדין לבו, ופעם אחת לקחה בתו כלי חומץ ויצקה לנר במקום שמן, ואר"ח מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק, כן מי שאמר ללחם ויסעוד יאמר לירק ויסעוד, א"כ ברכת המוציא הוא להצדיק עליו את הדין לומר שעונותיו גרמו לאכל לחם העצבים, ומרומם לה' ית' שבידו היכולת להוציא לחם מן הארץ, זהו תתנו לה' תרומה שתתנו לו רוממות. לדורותיכם, כפי הכשר הדור, אם ראויים יתן להם לחם ומזון בלי טורח ועמל, ואם אינם ראוים יצדיקו עליהם את הדי, שעונותיהם מנעו הטוב מהם לאכול לחם העצבים:
פסוק כב:וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות. בע"ז הכתוב מדבר, ובא לנחמם ולדבר על לבם ולומר להם שעון העגל כשוגג, למה שדבר ה' אל משה, שלמשה היה הדבור שנאמרו בל' יחיד אנכי ולא יהיה לך, ובאמת אינו כן אלא את כל אשר צוה ה' אליכם, לכם היה הצווי, אבל היה ביד משה, ומעיני העדה שהן הזקנים שהן היו בשגגה זו. ועשו כל העדה, לא אמר והקריבו כמו שאמר בפרשת ויקרא גבי ואם כל עדת ישראל ישגו והקריבו הקהל פר, אלא כמו שהשגגה נעשתה, כי לא היה כאן דבר לטעות אלא אתם הטעיתם עצמכם, כן ג"כ עשו פר אם יש יכולת בידכם לעולה על מה שעלה על רוחכם. ושעיר עזים לחטת, חסר א', לומר שאינה חטאת אלא מזיד, אלא מרוב רחמנותו ובפרט שהם רבים, מעלה עליהם המזיד כשוגג, זהו וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם כי שגגה היא, אחשוב להם המזיד כשוגג, ועוד שהם הביאו את קרבנם אשה לה', שאותם שחטאו במזיד מתו באש המגפה, שנאמר ויגוף ה' את העם, זהו אשה לה', וחטאתם לפני ה', שאחרי שחטאו בעדים והתראה, נהרגו ע"י בני לוי, א"כ כבר נחסרו, זהו וחטאתם מלשון חסרון, כמו אני ובני שלמה חטאים. וכן אמרו בספרי, כי שגגה, ר' אליעזר אומר בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה שאפילו הן מזידין יהיה לפניו כשגגה, לכך נאמר כי שגגה היא. ולזה אמר משה בתפלתו ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, אמר חטאתם, לומר שהצבור עושה להם מזיד כשוגג. זהו אומרו ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה, יאמר אע"פ שהמזיד אין לו סליחה, עכ"ז לפי שהוא לכל העם, בשגגה, הוי כשגגה:
פסוק כב:ובמדרש וכי תשגו ולא תעשו. אם שגגתם בע"ז, סופכם להזיד בה, זהו ולא תעשו את כל המצות, שהמודה בע"ז כופר בכל התורה. אשר צוה ה' אל משה, סופכם לשלוח יד במשה. מן היום אשר צוה ה' והלאה, סופכם לשלוח יד בנביאים. לדרותיכם, סופכם לשלוח יד במקדש. דרתיכם כתיב, שהיא בית דירה שלכם, ע"כ:
פסוק כז:ואם נפש אחת תחטא בשגגה. בא לומר שחטא היחיד ושגגת היחיד אינו כחטא הצבור, שהצבור מקריבין פר, כי מרפיון שמרפין עצמן באו לידי כך, אבל היחיד, והקריב עז, מעזות פנים בא לידי כך, שבחטא ע"ז הכתוב מדבר, כמ"ש במדרש מדבר הלמד מענינו חטא בע"ז יקריב עז ויזעזע עצמו, עז זע, איך בא לידי חטא כזה:
פסוק כח:וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה. היל"ל וכפר הכהן עליו, מאי על הנפש השוגגת, הא כבר אמר נפש כי תחטא בשגגה, ודאי שהיא שוגגת, לא די זה אלא שחזר ואמר בחטאה בשגגה. לזה ארז"ל ג' חטאים שהיו בידו הם גרמו שבא לידי חטא זה, שעבירה גוררת עבירה, שכן דרכו של יצר הרע מסיתו על ההיתר תחלה ומההיתר לאיסור ומהאיסור לע"ז, א"כ לזה וכפר ונסלח, אין מספיק לו סליחה לבד כמו חטא הצבור שאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל, לא נאמר בהם כפרה. כי הם ג' מדרגות מחילה סליחה כפרה, כנגד חטא עון פשע מחילה הוא מלשון אחלה פניו, או מלשון מתיקות. כמו שארז"ל ויחל משה את פני, מלמד שהתפלל עד שהחלהו כו', מתוק בלשון ערב חליא, והוא על החטא שהוא בשוגג. סליחה הוא כנגד העון שהוא מזיד, וסליחה הוא לשון ליבון, כי אתה ה' טוב וסלח, סלח בגימ' צח, וכן דוד המע"ה בעון אמר כבוס, שנאמר הרב כבסני מעוני ואמר הרב, שצריך כבוס הרבה עד שיצחצח בליבון. כפרה, הוא מלשון קנוח מלכלוך וצואה, ואחר הקנוח צריך כיבוס, זהו וכפר עליו ונסלח לו. בחטא הזכירו בלשון נקבה, ואמר נפש כי תחטא, על הנפש השוגגת, לפי שנתפתה כמו האשה שהיא קרובה לפתוי, הרי חוה פיתה אותם השטן ולא לאדם, וכה"א וכי יפתה איש בתולה וגו' וכל מי שמתפתה הוא מסטרא דנוקבא, אבל אחר שנתכפר אמר לכפר עליו, ונסלח לו, בלשון זכר:
פסוק כט:ואמר האזרח והגר. שלא תאמר לאזרח ודאי שהיא שגגה, שמעולם לא עבד ע"ז, אבל הגר שהיה מורגל בה תחשב לו כמזיד, לזה אמר הכל שוין לעושה בשגגה, כי שגגת הגר אע"פ שהיא קרובה למזיד, בערך האזרח שהיה לו להיות זריז וזהיר שלא יבא לידי חטא אפילו בשוגג, הואיל שמלידה ומבטן והריון הוא מורגל בעבודתו ית', א"כ בערך זה הם שוין. אבל הנפש אשר תעשה ביד רמה, במזיד, זה מחרף ה' ונכרתה וגו'. כי דבר ה' בזה, מאחר שאמר את ה' הוא מגדף, שהוא מחרף, מאי כי דבר ה' בזה, הא מחרף הוא יותר מבזוי, ועוד אומרו הכרת תכרת, הא כבר אמר ונכרתה. רבינו בחיי ז"ל אמר, כי דבר ה' בזה, דבר ה', דבורו של אנכי ה' אלהיך. ואת מצותו הפר, זו לא יהיה לך אלהים אחרים, שהיא מצות לא תעשה, ע"כ. אם כן לזה הכרת על שעבר דבורו של מקום שהוא אנכי, תכרת על שעבר על לא יהיה לך, א"כ ג' מיני כריתות נזכר כאן, את ה' הוא מגדף ונכרתה, הכרת, תכרת, ואחר שנכרתה פעם א' איך תכרת פעם שניה ושלישית, לזה אמר עונה בה, שחוזרת ומתחדשת והעון בא עליה וחוזרת ונכרתת וחוזר העון וניעור עד שחוזרת ומתחדשת וחוזרת ומתחדשת ונכרתה, כל עוד שהעון בה היא חוזרת עד שיקטין שלא ישאר ממנו שום ריח:
פסוק לב:ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים נסמכה פרשה זו לפרשת מגדף, לומר שחלול שבת בפרהסיא הוא כמו מגדף, שהוא מבזה ג"כ דבר ה', שהשבת ג"כ הוא דבור ה' שהוא זכור את יום השבת לקדשו. ויהיו בני ישראל במדבר, ודאי שבמדבר היו, אלא בגנותו של מקושש הכתוב מדבר, שהיה במדבר וכל ימי השבוע היה המן יורד וביום שבת לא היה יורד וביום ששי היה יורד לחם משנה, וראה מעלת השבת ועכ"ז חללו בדבר שאין בו צורך, יש מרבותינו אומרים תלש וי"א טלטל ד' אמות, אם כן זה ודאי עשה להכעיס, ואין לך ביזוי גדול מזה. ורבינו בחיי ז"ל כתב למה אמר ויהיו בני ישראל במדבר, לומר שהם גרמו שמפני חטאם חזרו לאחוריהם שאמר להם הקב"ה פנו וסעו לכם המדברה דרך ים סוף, ובהיותו שם בא לידי עבירה זו, שאילו היו נכנסים לארץ לא היה מקום לבא לידי כך:
פסוק לב:וימצאו איש. בשדה שהיה מקושש עצים, שחשבו שמא אינו איש, שמי שראה כל כך נסים ונפלאות, ויציאת מצרים היא אות ומופת לחדוש העולם שנברא בששה ימים, וזה כפר בשש, זהו מקשש מק שש שהמיק השש, וכפר בהם, וכנגד זה תמצא שש פעמים אותו, ויקריבו אותו, המוצאים אותו, ויניחו אותו, רגום אותו ויוציאו אותו, וירגמו אותו, לזה תמהו שא"א שזה איש. וזהו שאמר עצים כי לשון מקושש הוא נופל על קש ותבן כמו לקושש קש לתבן, אלא הזכיר עצים לומר שקצץ בנטיעות שנאמר בהם ישבעו עצי ה'. ויקריבו אותו, לא אמר ויביאו אותו, שרצו לקרבו כשראוהו שהוא איש רשום, ושמא לזה לא נזכר שמו, ובפרט שהם גרמו לו שהתרו בו ועכ"ז לא חזר בו, אלא המוצאים אותו מקושש שעדיין הוא מקושש.. ורבינו בחיי ז"ל כתב וז"ל, ידוע כי העולם ששה קצוות, ונבראו בכח ה' הנעלם בששה חותמות, כל קצה וקצה בחותם אחד, כמ"ש בספר יצירה פנה למזרח וחותמו בידו, וכן לכל קצה וקצה, ונבראו בששה ימים. והנה השבת נקרא אות וזה המקושש כפר באותו אות ובחדוש העולם ועשה מקודש חול והשבת כשאר הששה, ועל כן נקרא מקושש כלומר יצא מקו שש, מהקו האמצעי של שש קצוות וכפר בשביעי שהוא שבת שהוא היכל הקדש והבן זה, ע"כ. א"כ מקושש עצים אינו כפשוטו, כי מאין באו עצים במדבר לא מקום זרע ולא אילנות ולא דשאים, אלא שכפר בעצי ה' שהן ששה אבני הבנין. עצים בגימ' ר"י, שאמר שיותר טוב לעמוד בעבודת מצרים שישבו שם ר"י שנה, משביתת שבת:
פסוק לב:ובזוהר אמר רבי חייא כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. מאן עצים הכא ומאן הוא דא אלא צלפחד, והוא דייק על אלין אילנין מנייהו רב על אוחרא ולא חשש ליקרא דמאריה ואחלף שבת בשבת, הה"ד כי בחטאו מת, בחטא ו' מת, ורזא דכולא ודאי מקושש עצים, ובגין כך הוה דיניה סתים ולא אתפרש דיניה כדינין אחרנין בגין דמלה דא בעי בחשאי וסתים ולא גליא, ועל דא לא אתמר באתגליא וקב"ה עביד יקר ליקריה, ע"כ:
פסוק לד:ויניחו אותו במשמר לפרוש להם. לפי שעשה כמה עבירות ולא חלול שבת בלבד:
פסוק לה:ויאמר ה' אל משה מות יומת. הרבה מיתות לפניו, אבל לפי שכפר באבני הבנין, רגום אותו באבנים כל העדה. במקלל אמר הוצא את המקלל ורגמו אותו כל העדה, לא הזכיר אבנים, כי סתם רגימה היא באבנים, אלא שכפר באבני הבנין. ואמר וירגמו אותו באבנים וימות פשיטא שמי שרוגמין אותו הוא מת, רב סעדיה גאון פירש עד שמת. ועוד נאמר שרגמו ומיד שמת לא רגמו, כי כבר קיבל ענשו. ואמר וימות כאשר צוה ה', לא אמר וירגמו אותו באבנים כאשר נוה ה', שחוזר הצווי לרגימה, אלא וימות כאשר צוה ה' שאמר מות יומת הרבה מיתות לפניו:
פסוק לז:ויאמר ה' אל משה. אמר בלשון אמירה, לפי שמרוב רחמנותו על ישראל שלא יתורו אחר לבם ואחר עיניהם עשה להם זכירה. ולזה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש לומר שהמקושש מתוך שלא היו לו מזכירין בא לידי חטא, לזה עשה לישראל מזכירין:
פסוק לז:ובזוהר א"ר יהודה כמה סהדי עביד קב"ה לאסהדא בהו בבני נשא וכלהו בעיטא ובסהדותא קיימין לקבליה, קם בצפרא אושיט רגלוי למהך סהדיא קיימין לקבליה ומכריזין ואמרין רגלי חסידיו ישמור, שמור רגלך כאשר תלך אל בית וגו', פלס מעגל רגלך וגו', פתח עינוי לאסתכלא בעלמא סהדיא אמרי עיניך לנוכח יביטו, קם למללא סהדיא אמרי נצור לשונך מרע, אושיט ידוי במילי עלמא סהדיא אמרי סור מרע ועשה טוב, אי ציית להו יאות ואי לא כתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו, כלהו סהדין עלוי בחובוי לעילא אי בעי בר נש לאשתדלא בפולחניה דקב"ה כלהו סהדין סנגורין קמיה וקיימין לאסהדא עליה טבואן, בשעתא דאצטריך ליה. קם בצפרא מברך כמה ברכאן, אנח תפלין ברישיה בין עינוי, בעי לזקפא רישיה חמי שמא קדישא עילאה אחיד ורשים על רישיה ורצועין תליין מהאי גיסא ומהאי גיסא על ליביה הא אסתכל ביקרא דמאריה, אושיט ידוי חמי ידא אחרא מתקשרא בקשורא דשמא קדישא, אהדר ידיה ואסתכל ביקרא דמאריה, אתעטף בעטופא דמצוה בד' זווין דכסותיה, ד' מלכין נפקין לקדמוהי, ד' סהדין קשוט דמלכא תליין מד' זוויין ותליין בהו כענבא באתכלא, מה אתכלא דאיהו חד ותליין ביה כמה ענבין מהאי סטרא ומהאי סטרא כך האי מצוה חדא ותליין ביה כמה ענבין וזגין וזמורין צרירין בהו ז' רהיטין אלין אינון ז' צרירין דתכלתא דבעי לכרכא ביה לכל חד וחד או לאסגאה עד תליסר, מאן דייסיף לא יוסיף עלייהו על תליסר מאן דימעיט לא ימעיט משבע, ותאנא האי תכלת הוא רזא דדוד מלכא, ודא הוא חוטא דאברהם דזכה ביה לבנוי בתריה, מאי תכלת תכלית דכלא ודאי דהא איהי רבי יהודה אמר כסא הכבוד אקרי, רבי יצחק אמר ז' כריכן דאיהו שכינתא שביעתא דכלא ודאי דהא איהי מתברכא משיתא אחרנין על ידא דצדיק, ואי תלת עשר תלת עשר אינון כמא דאוקמוה בי"ג מכילן והאי איהו פתחא דכלהו והוא חוטא חד ורשימא בגוונהא וגוונא דילה נפיק מחד נונא דאזיל בים כנרת וכנרת על שמה אתקרי, ועל דא כנור הוה תלוי לעילא מערסא דדוד דהא ודאי איהו כנור דדוד מנגן מאליו למלכא קדישא עילאה, ובגין כך גוונוי עייל עד רקיעא ומרקיעא עד כרסיא והכא כתיב מצוה כד"א מצות המלך, ותאנא יסודא ושרשא במלכא מתעטרן כחדא, והאי היא כתרא ופתחא לכל שאר כתרין דכתיב פתחו לי שערי צדק, וכתיב זה השער לה' ועל דא כתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', לאכללא בהאי כל שאר כתרין, ועל דא אינין סהדי סהדותא ולא קיימי בדוכתייהו בגין דאיהו מצוה ותנינן תשמישי מצוה נזרקין, ע"כ. ומה שאמר כענבין באתכלא הוא רמז על הענף שיש בהם רמז על דברים הרבה, שיש בהם ל"ב כנגד ל"ב נתיבות, ולזה התחילה התורה בבי"ת וסיימה בלמ"ד, התחילה בבי"ת שהיא השניה שהיא החכמה שמשם נאצלו הל"ב נתיבות, זהו שאמר כמה ענבין וזגין וזמורין צרירין ביה, פירוש שיש בו סודות צרורות, ומה שאמר ז' רהיטין אלין אינון שבע צרירין דתכלתא, פירוש שבע כריכות שהיה כורך, כמו שאמר המוסיף לא יוסיף על י"ג חוליות והפוחת לא יפחות על שבע, כמו שפירש רבי יצחק ששבע כריכות היא שכינתא שהיא בת שבע והיא מתברכת מהשש, ומה שאמר דא חוטא דאברהם דזכה לבנוי, הוא כמי שאמר המדרש, בשכר שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לפתיל תכלת. ומה שאמר כנור דוד תלוי לעילא מערסיה, כינר כי נר שהוא סוד החבור. וצריך שתדע שקבלו חז"ל הלכה למשה מסיני שחוטי הציצית יהיו שזורין, והם ל"ב חוטין שזורין שהם ס"ד ציצית, ואע"פ שכתוב ציצת חסר, יש אם למקרא, ציצית במילואו כזה צד"י יו"ד צד"י יו"ד תי"ו נעלם בגימ' ס"ד, א"כ ג"פ ציצית הם ג"פ ס"ד וס"ד חוטין הם ס"ד, הם רנ"ו, ועשרים קשרים בכל ציצית הרי כנו"ר. גם תדע שנעלם של מקרא עולה ס"ד כמ"ש וע"ה ה"ס. ובמסורת ציצת נעלם כזה צד"י יו"ד צד"י ת"ו נעלמו מ"ד, ע"ה אדם, הרי חבור ב' שמות מן המקרא ומן המסורת. ואמר ג"פ ציצית כנגד שכינת העשיה, זהו ועשו להם ציצית, ונתנו על ציצית הכנף פתיל, זה שכינת היצירה שהיא כתר העשיה, וכן על ציצית ר"ת עץ, הכנף פתיל ר"ת פה, ר"ל שמה שהוא דהיינו שכינת היצירה הוא עץ, ר"ל שהוא כתר העשיה, והיה לכם לציצית היינו שכינת הבריאה, לזה אמר והיה לכם, שהוויית הבריאה הכוונה היא לכם בשבילכם, בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. לציצת בגימ' כתר, ששכינת הבריאה היא כתר היצירה, אבל שכינת האצילות לא נזכרה לפי שהן תשמישי מצוה. ואין לי רשות לדבר יותר, א"כ כאן עלה מלמטה למעלה. אבל דוד המע"ה הזכיר אותם במזמור אשרי מלמעלה למטה, והתחיל ממלכות האצילות, ואמר כבוד מלכותך יאמרו, כלומר כבוד אלהים הסתר דבר, ואמר יאמרו, כמו את ה' האמרת היום. להודיע לבני האדם גבורותיו, שהיא הבריאה שהודיעה גבורתו של הקב"ה. וכלל שכינת הבריאה והיצירה כאחת, ואמר מלכותך מלכות כל עולמים, שהם שני עולמים עולם הזכר ועולם הנקבה:
פסוק לז:ובענין הכריכות עושין כמו שכתב רעיא מהימנא פרשת פנחס, שעושין י"ג חוליות וכל חוליא היא ג' כריכות, א"כ י"ג חוליות הם ט"ל כריכות שהוא ה' אחד, ובזמן התכלת היה עושה כריכה ראשונה מלבן, שנא' על ציצית הכנף, כלומר שיהיו הציצית שבצד הכנף ממין הכנף, ושאר הכריכות היה עושה אותם בתכלת, ומסיים בכריכה אחרונה בלבן, והסוד פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה א"כ יש בכל כנף וכנף ט"ל כריכות שהם הוי"ה אחד, וח' חוטין וה קשרים היינו אחד, היינו ה' אחד ושמו אחד, ב"פ אחד הם כ"ו, בשכמל"ו. זהו וראיתם אותו, כמ"ש הרי"ק ז"ל בשעה שאומר וראיתם אותו לוקח הב' ציציות שלפניו שיש בהם עשרה קשרים וט"ז חוטין הם כ"ו הם הוי"ה, ע"כ. וכן מנהגנו לעשות בלבן י"ג חוליות אחר שקושרין ב' קשרים כורכין שלש כריכות ומרחיקין וכורכין ג' כריכות ומרחיקין וכורכין ג' כריכות ומרחיקין וכורכין ג' כריכות אחרות וקושרים ב' קשרים, וכן עושין באויר שני כורכין ומרחיקין וכורכין ומרחיקין וכורכין ומרחיקין וקושרין ב' קשרים, וכן עושין באויר שלישי, וכן באויר רביעי על זה הדרך, א"כ נמצא שבכל כנף י"ג חוליות, שכל ג' כריכות נקרא חוליא, וי' קשרים. וכתב הרב רבי מנחם ריקנטי ז"ל ועוד יש לפרש ציצית מלשון מציץ מן החרכים, והרמז לשכינה המנהגת עולם השפל שנאמר וכל מעשהו באמונה, וכן אז"ל רבי שמעון בן אלעזר אומר למה נקרא שמו תכלת על שם שנתכלו המצרים בבכוריהם שנאמר וה' הכה כל בכור וגו', רבי אומר למה נקרא שמו ציצית על שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים. ויש מפרשים לשון תכלת על שם שפעולתו לכלות אויבי ה' ועוברי מצותיו, זהו סוד וראיתם אותו וזכרתם, ראיה מביא לידי עשיה בסוד והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, ע"כ:
פסוק לז:במדרש רות. ר' נהוראי פתח בפרשת ציצית ואמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם כתיב, דתנינן תקנו פ' ציצית בק"ש ודירתו של אדם נמצא בה ק"ש חוץ מפ' ציצית שחסר שם, ובמה נשלם, אלא כשהאדם מתעטף בציצית ויוצא בו מפתח דירתו הרי נשלם והקב"ה שמח בו ומלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל מיני משחית, והיינו לדרתם בשביל דירתם שיש שם מזוזה ויוצא מפתח דירתו בעטופא דמצוה ומלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל נזק ומכל משחית, מנלן מזוזת זז מות, שלא ניתן רשות לחבל וזז מפתחו, א"ר נהוראי אסהדנא עלי מאן דנפק מתרע ביתיה בעטופא דמצוה ותפילין ברישיה, בשעתא דנפק בין תרין תרעין אזדמנת שכינתא עליה ותרין מלאכין דקיימין עליה חד מן ימינא וחד מן שמאלא כלהו מלוו ליה עד בי כנישתא ומברכין ליה, אית חד מקטרגא דאיהו קאים קמי פתחא דבר נש אזיל מבתרייהו ועל כרחיה אתיב ואמר אמן, ע"כ. זהו לדורותם, ר"ל אותו שהוא יושב על פתח דירתם יהיה לכם, אחר שהיה קטיגור יהיה סניגור, זהו והיה לכם לציצית בגימט' כתר, מי שהיה תר"ך שהיה מגרש הסניגור והיה כרת יהפך לכתר. עוד והיה לכה לציצית, לפי שאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, יכול אם לא ימצא תכלת יהיה פטור מציצית, לזה אמר והיה לכם לציצית, אפי שלא ימצא תכלת, הציצית הוא חייב. זהו והיה, שהלבן הוא מצוי ויש לו הויה. עוד אע"פ שאין עתה תכלת בפועל, יש תכלת בכוונה שהוא מכוון, זהו ונתנו על הציצית הכנף פתיל תכלת, ר"ת בגימ' זהו עם כונת הלב ע"ה, ובזה היא הנתינה, ובזה יהיה הויה לציצית, זהו והיה לכם לציצית וגו':
פסוק לז:עוד נוכל לומר באלו הג' פעמים ציצית, שרומז למילה ולציצית ולתפלין, ועשו להם ציצית רמז על המילה, לזה אמר ועשו להם, להם ממש יעשו, שישלימו עצמן, ופירוש ציצית הוא מלשון ציצין המעכבין את המילה, וכן הוא מלשון פריחה, שמאותו מקום הוא פריחת האדם, כמו ויצץ ציץ, ויציצו מעיר, וכן הוא מלשון גלוי, כמו מציץ מן החרכים, שנגלית היו"ד ע"י הפריעה, וזהו על כנפי בגדיהם, שהגוף הוא מלבוש והוא בגד, כנפי בגימ' נקי, שמשם הוא נקיות הולד והקדושה כפי הכונה, ואם ח"ו יבא על הנדה יהיה הולד מצורע, א"כ משם הוא נקיות, וכן כנפי בא"ת ב"ש לטו"ם בגימ' מילה. ונתנו על ציצית, זה ציצית הבגד. והיה לכם לציצית, רומז על התפילין, לציצית בגימ' כתר, שהתפלין הם כתר, וכה"א ציץ נזר הקדש:
פסוק לז:עוד יש לפרש בפרשה זו, שקודם מדבר שלא לנוכח, שאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ונתנו, ואח"כ מדבר לנוכח והיה לכם לציצית וראיתם וזכרתם וגו', אלא קודם עשיית המצוה הוא רחוק מהי"ת, כי עדיין לא נקרב לה', אבל אחר שעשה המצוה נעשה שלו וכאילו נעשה שותף להקב"ה כביכול מאותה מצוה וכן אמר בזוהר ועשיתם אותם אתם כתיב כאילו אתם עשיתם המצוה לזה אחר שאמר ונתנו על ציצית שכבר נעשית המצוה, מדבר עמם לנוכח, וכן ג"כ אמר וזכרתם את כל מצות ה'. אח"כ אמר למען תזכרו, וכבר אמר וזכרתם, וכן אמר וזכרתם את כל מצות ה', ואח"כ אמר את כל מצותי ולא אמר מצות ה', הוא ג"כ על זה הדרך, אחר שעשיתם אתם מצות ה', ה' מדבר עמכם ואומר לכם כן תזכו לעשות את כל מצותי, שבזמן הזה הרבה מצות אין אנו עושים אותם, כמו המעשרות והתרומה והחלה, ואע"פ שאנו עושים אותם הוא מדרבנן, אבל לעתיד לבא נעשה אותם מן התורה, וכן מצות הקרבנות וכן מצות בית הבחירה וטומאה וטהרה תזכו לעשות כולם, הואיל שעשיתם מצוה שיש בה זכירת כל המצות כמו שפירש"י ז"ל ציצי"ת וח' חוטין וה' קשרים עולין תרי"ג. אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, וכן אוציא אתכם משאר גליות, זהו אני ה' אלהיכם:
פסוק לז:גימטריאות
שלח לך אנשים. ס"ת חכם, רמז לו שישלח מהחכמים שבהם:
פסוק לז:ויתרו. וירתו. ויתרו כתיב, רמז לו שיהיה בעצת יתרו שהיה חכם:
פסוק לז:ואלה שמותם. מלא, רמז ששמותם מורין עליהם:
פסוק לז:שפט בן חורי. ששפט הקב"ה אותם והביא חרון אף לישראל:
פסוק לז:עלו זה. זה הקב"ה שנא' בו זה אלי, הזהירם על מורא שמים תחלה, ועל הדרך שהלך בה אברהם שנאמר בו הלוך ונסוע הנגבה:
פסוק לז:עלו זה בנגב ועליתם. ר"ת עזבו, שעזבו יראת שמים:
פסוק לז:יושב בה. ב"ה עולה ז' שהן שבעה עממין:
פסוק לז:יושב בהנ"ה. עולה ס', ששים רבוא ערים:
פסוק לז:השמנה. גימט' ת', א"י היא ת' פרסה. השמנה אותיות הנשמה, ששם עתידין לקבל הנשמה, שנאמר נותן נשמה לעם עליה, ורמז להם שמתי מדבר ילכו שם לקבל נשמתם:
פסוק לז:לבא חמת. להביא חמה על ישראל לבא, אותיות אבל, שמשם בא אבל להתאבל בכל שנה יום תשעה באב:
פסוק לז:רחוב. רחב כתיב, חרב, שמשם נגזר החרבן על ישראל וחרב לז' עממין:
פסוק לז:וחברון ז' שנים נבנתה לפני צען מצרים. צען, בגימ' רד"ו, ר"ל קדם זכות ישני חברון שלא ישבו בגלות כי אם רד"ו שנה:
פסוק לז:אשכל. אש כל, שמשם יצאה אש ואכלה כל ישראל, שנגזר עליהם כליה:
פסוק לז:זמורה. לשון כריתה, שנכרתו רגליהם:
פסוק לז:במוט בשנים. רמז לשני חורבנין שנתמומטו בהן ישראל. אשכול מלא, רמז לשש גזירות, שנאמר כי מגפן סדום גפנם, ומשדמות עמורה, ענבימו ענבי רוש, אשכלות מרורות למו, חמת תנינים יינם, וראש פתנים אכזר, הרי שש:
פסוק לז:מתור הארץ. מתורה, שחזרו ושבו מדרכי התורה. מתור. אותיות רתום, שהמוציא שם רע מאכילין אותו גחלי רתמים:
פסוק לז:וגם ילידי הענק. ילדי כתיב, שאפילו הילדים היו ענקים:
פסוק לז:הענק ראינו שם עמלק. ר"ת הרשע, והיפך הרשע עשרה, שיצאו מעמלק עשרת בני המן:
פסוק לז:נעלה וירשנו אותה כי. ס"ת הוי"ה בהיפוך ר"ל שהפך ה' עליהם בדין, ונוכל להם:
פסוק לז:כי יכול נוכל לה. ס"ת יללה, רמז להם שיהיה להם יללה:
פסוק לז:אכלת יושביה. בגימ' זהו איוב שמת:
פסוק לז:הנפילים. הם המלאכים שנפלו מן השמים. ד"א הנפלים כתיב, שהיינו בעיניהם כנפל:
פסוק לז:אשר היא זבת חלב ודבש. אין תורה כתורת ארץ ישראל, וזהו שאמר אשר היא:
פסוק לז:עד אנה ינאצוני. ינאצני כתיב, אותיות צאני נ"י, ר"ל צאני הם ששים רבוא, כענין הן לא יאמינו ב"י י"ב שבטים:
פסוק לז:אכנו בדבר. בדבור אחד שיוצא מפי:
פסוק לז:מקרבו. מקרבים ובני מעיים שלו ואמרו אל יושב. א"ל מלכים שהם יושב הארץ העם הזה כאיש. ס"ת משה, שאף הוא מר במדבר, שהוא נקרא איש, שנאמר והאיש משה יגדל נא. י' של יגדל רבתי, לרמוז שיזכור להם עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה ועמד בכולם, ונסיון העשירי העקדה, ולא תזכור להם מה שנסו אבותיהם את הקב"ה:
פסוק לז:יגדל נא. ידלג נא:
פסוק לז:סלח נא. פסוק זה מתחיל בס', שהם ששים רבוא, ומסיים בהנ"ה בגימ' ס', שלא יפחתו מס"ר. סלח בגימט' צ"ח, כמנין צ"ח קללות שבמשנה תורה, כלומר תסלח ותגן עליהם מן התוכחות:
פסוק לז:סלחתי כדברך. ס' לחת י', בעבור ס' רבוא ששכינתי שורה עליהם, וקבלו לחת שכתוב בהן עשר דברות:
פסוק לז:וינסו אותי זה. ז"ה י"ב שבטים:
פסוק לז:עשר פעמים. ולא זכרו עשר מכות שעשיתי במצרים ועשרת הדברות שנתתי להם במדבר, זהו אשר עשיתי במצרים ובמדבר:
פסוק לז:ועבדי כלב וגו', חשוב כלב כאברהם שנאמר בו עבדי:
פסוק לז:בא שמה. בא בגימ' ג', היינו שלשה אבות:
פסוק לז:שמה וזרעו יורישנה והעמלקי. ס"ת הוי"ה רמז סייעתא דשמיא היה:
פסוק לז:יושב בעמק להעמיק עצה רעה על ישראל:
פסוק לז:יפלו פגריכם. פגרי ס', שיפלו פגרי ס' רבוא:
פסוק לז:אתם יפלו במדבר הזה. ר"ת איב"ה איכה ישבה בדד העיר, שמאותו יום אמרו איכה:
פסוק לז:האנשים מוציאי דבת הארץ. ס"ת מיתה, רמז שמתו מיתה משונה:
פסוק לז:ויעפילו. בגימ' צלפחד, כמ"ד מן המעפילים היה. ויעפלו, חסר יו"ד, ויעף לו, מיהר כאילו עף והלך לו:
פסוק לז:ויכתום. ויך תום, הכום עד תומם, ויך מות:
פסוק לז:מלחם הארץ תרימו תרומה. ס"ת מצוה, לומר שחוץ מברכת המוציא יש מצוה אחרת שיתנו פרוסה לעני אחר שנעשה לחם, חוץ ממצות חלה:
פסוק לז:חלה. ה' מתוייגת, לומר שצריך שיהיה בעיסה שיעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה, לזה מתוייגת:
פסוק לז:ויין לנסך. נסמכה פרשת נסכים למרגלים, הם חטאו באשכול, יבא הבן ויכפר על האב, יבא ניסוך היין ויכפר על האב, זהו אשכול הכופר, שאשכול כפר על אשכול, דודי לי, עשה לי דודי לקחת יין מכרמי עין גדי:
פסוק לז:לכבש האח"ד. בגימ' י"ח. כל המתפלל י"ח ברכות כאילו הקריב קרבנות:
פסוק לז:וכי תעשה ב"ן בק"ר. בגימ' שנ"ד, על שנה פשוטה שהיא שנ"ד:
פסוק לז:תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר. ר"ת אליהו, שיבא אליהו וילמד תורה לישראל. תורה אחת, בלי מחלוקת:
פסוק לז:אשה לה' וחטאתם לפני. ר"ת אלול, מאלול מתחילין להקריב עצמן בתשובה ובסליחה מקום הקרבנות:
פסוק לז:על שגגתם ונסלח ר"ת עשו, כל עונותיהם של ישראל יהיו על ראש השעיר:
פסוק לז:לכפר עליו ונסלח לו. ס"ת רוחו, נסלח על רוחו הרע:
פסוק לז:פתיל תכלת. אותיום תפילת כלת, כשמתפלל והוא מעוטף בציצת, אז הוא נראה ככלה צנועה ורצויה:
פסוק לז:תתורו. אותיות תורות, שלא ילכו אחר תורות המינין, וכן ארז"ל תתורו זו מינות וע"ז:
פסוק לז:למען תזכרו. קרי ביה תיזכרו:
פסוק לז:אני. מתחיל באני ומסיים באני, לרמוז שהוא אחד בשני עולמות, אם עושין המצות בזה העולם, אני פורע להם לעולם הבא:
פסוק לז:ס"ד תיבות בפרשת ציצית, כלומר אם תקיימו פרשת ציצית, הרי אתם כמלאכים שיש להם ס"ד פנים:
