פסוק כ:עריסתיכם, אצוותכון. הוא כמו שת' (שמות י"ב ל"ד) "משארתם, אצותהון" וכמ"ש שם, שהעיסה והעריסה הוא הכלי שלשין בו הקמח, נקראו שתיהם "אצותא".
פסוק כד:ושעיר עזים, וצפיר בר עזי. ולקמן (פסוק כ"ז) ת' "עזא" כי השם "צפיר" הונח בלה"ק על הזכר שבעזים הנקרא ג"כ "תיש" ובאשר לא יכלול כ"א את הזכר שבמין ההוא, לכן יבא נסמך אליו "וצפיר העזים" [דניאל ח' ח'] ובלשון ארמית יבא ג"כ לרוב "צפיר בר עזי" וגם ברבים "צפירין" [ויקרא ט"ז ח'] והוא ת' של "שעיר" ולכן כשיבא בעברית "שעירה" יתורגם בארמית "צפירתא" או "צפירת עזי" [שם ד' כ"ח].
פסוק כד:לשגגה, לשלו. ולקמן פסוק כ"ה כ"ו ת' "שלותא" ולא ידעתי למה שינה ?
פסוק כה:וחטאתם, וחובתהון. ע' ברמב"ן.
פסוק ל:ביד רמה, בריש גלי. ר"ל בפרהסיא וכמו שת' לעיל (שמות י"ד כ"ח) "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" וכמ"ש הש"ס במס' סנהדרין.
פסוק ל:מגדף, מרגז. הוא כמ"ש בש"ס שקאי על ברכת השם.
פסוק ל:ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה, וישתצי אנשא ההוא מגו עמֵה. כ"ה בכ"י, כי אנשא הוא בל"ז, ולא כמ"ש בחומשי רוו"ה בל' אנדרוגינוס "אנשא ההיא" בחירק סי' נקבה "וישתצי" ולא "ותשתצי" ועמַה בפת"ח, ובאמת גם בכ"י יש ערבוב בנקודות, פעם "אנשא" בל"ז ופעם בל"נ, ודע שבכ"י נמצאו בכל המקומות שכתוב "ונכרתה הנפש" מתורגם "אנשא" רק בפ' עריות (ויקרא י"ח כ"ט) "ונכרתו הנפשות" ת' "וישתצון נפשתא" ועמ"ש שם.
פסוק לא:בזה, בסר. ע' ערוך ערך "בסר" וכ"ת "ותבז לו בלבה" (ש"ב ו' ט"ז) "ובסרת עלוהי בלבה" והד"ר לעווי הביא מנוסחאות מדוייקות "פתגמא דה' בַּסֵר" בפועל.
פסוק לב:מקשש עצים, כד מגבב אעין. הוא כפשוטו שלקט עצים, ולא תולש, ע' סנהדרין ע"ח ע"ב, וב"ב קי"ט ע"א, ובתו' שם ד"ה שנאמר ולפי הת"א משמע שסקילתו היתה רק הוראת שעה אחרי כי הכתוב אומר "כי לא פרש מה יעשה לו" ות' "לא אתפרש להון" ר"ל להמוצאים, גם הסב מלשון נפעל ללשון פועל, שת' "מה דיעבדון לה" ר"ל המוצאים, ולא ת' "מה דיתעבד לה" אבל משה הוה ידע, וממה שהוסיף המת' מלת "כד" נראה שכיון למ"ש רש"י בפסוק שאח"ז "שהתרו אותו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו" וממ"ש רש"י זאת על הפסוק שאח"ז ולא על הפסוק הזה, נראה שלא היתה לפניו בתרגום בפסוק זה מלת "כד".
פסוק לח:ציצת, כרוספדין. לא ידעתי למה ת' בל' רבים ? ואולי משום דבציצית יש ד' חוטין לכן ת' בל' רבים, ובאשר הוא שם הקבוץ לכן ת' בפסוק שלאחריו "וראיתם אותו, ותחזון יתה" בלשון יחיד, כדין שם הקבוץ שעליו נופל גם היחיד גם הרבים, ויותר קשה מדוע מלות "לטטפת, ומזוזת" תרגם "לתפלין, מזוזין" בשמות השגורים בפי העם, ובציצית שינה לת' "כרוספדין" שהוא מלשון יון, והחכם רי"פ אמר באשר שמצות ציצית לא היתה שגורה עוד בפי ההמון, מפני שלא היו נוהגים בה, ואפשר מפני שלא לבשו בגדים של ד' כנפות ומן התימה לפי"ז שברצות קרח להצות את העם על משה ואהרן, לקח לו להלהיב את לבבם, מצות ציצית לדעת רז"ל (סנהדרין ק"ט ע"ב) שלא נהגו בה כלם, ורבים מן העם לא ידעוה? ואפשר שהוא לדמיון "כי כלם קדושים" לקח טלית שכולה תכלת וחדר מלא ספרים, לשאול אם חייבים בציצית ובמזוזה.