פרשת ציצית וברכת "אמת ויציב"
הקדמה: הפסוקים ורמזי רש"י
נאמר בפרשתנו בפרק ט"ו:
לז. ויאמר ד' אל משה לאמר:
לח. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם לדֹרֹתם, ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת.
לט. והיה לכם לציצִת, וראיתם אֹתו, וזכרתם את כל מִצְוֹת ד' ועשיתם אֹתם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם.
מ. למען תזכרו ועשיתם את כל מִצְוֹתָי, והייתם קדֹשים לאלקיכם.
מא. אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים, אני ד' אלקיכם.
כתב רש"י שם (בסוף פסוק מ"א) ביחס לפסוק ל"ח:
"על כנפי בגדיהם - כנגד 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' (שמות יט, ד).
'על ארבע כנפות' (דברים כב, יב) - ולא בעלת שלש, ולא בעלת חמש, כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו במצרים: 'והוצאתי', 'והצלתי', 'וגאלתי', 'ולקחתי' (שמות ו, ו-ז).
'פתיל תכלת' - על שם שִׁכּוּל בכורות. תרגומו של 'שִׁכּוּל': 'תִכְלָא'. ומַכָּתָם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לצבע הרקיע, המשחיר לעת ערב.
ושמונה חוטים שבה - כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים".
רש"י מנה כאן ארבעה דברים שרמוזים בציצית: ארבע לשונות של גאולה, מכת בכורות, שירת הים, ו"ואשא אתכם על כנפי נשרים".
יש לשאול: האם יש קשר מהותי בין הדברים הללו שכתב רש"י לבין פרשת ציצית?
א. האם יש קשר מהותי בין הדברים שכתב רש"י לבין פרשת ציצית?
התשובה היא כן, והקשר פשוט מאד. בפסוק מ"א נאמר: "אני ד' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", והדברים שכתב רש"י מפרטים מספר דברים שהיו ביציאת מצרים: ארבע לשונות של גאולה, מכת בכורות, שירת הים, ו"ואשא אתכם על כנפי נשרים".
יש לשים לב שבברכה שאחרי קריאת שמע, שהיא הברכה שצמודה לפרשת ציצית, אנחנו אומרים גם בערב וגם בבוקר שד' הוציא אותנו ממצרים, וגם מפרטים את מכת בכורות, ואת קריעת ים סוף.
על פי הרמזים שכתב רש"י התורה רמזה בפרשת ציצית את מכת בכורות ואת קריעת ים סוף!
ב. מדוע תקנו חז"ל לפרט את מכת בכורות ואת קריעת ים סוף?
יש לשאול: מדוע תקנו חז"ל לפרט את מכת בכורות ואת קריעת ים סוף?
התשובה היא שהזכרת יציאת מצרים באופן כללי מחזקת בנו את האמונה בד', אבל הפירוט של מכת בכורות, שבה הכה ד' את בכורות מצרים וגם הציל את בכורות ישראל, וקריעת ים סוף, שבה הטביע ד' את מצרים וגם הציל את ישראל, מטרתם לפרט את הטובות שד' עשה לנו, ומתוך כך נודה לו עליהן.
1. הגמרא במסכת ברכות בפרק ראשון
כך נאמר במסכת ברכות בפרק ראשון (דף יב ע"א):
אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר 'אמת ויציב' שחרית ו'אמת ואמונה' ערבית - לא יצא ידי חובתו, שנאמר: 'להגיד בבקר חסדך, ואמונתך בלילות' (תהלים צב, ג).
פירש רש"י:
שנאמר להגיד בבקר חסדך - וברכת 'אמת ויציב' כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא: שהוציאם ממצרים, ובקע להם הים, והעבירם. וברכת 'אמת ואמונה' מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים, ולשום נפשנו בחיים, ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הניסים התדירים תמיד.
יש לציין שבנוסח הברכה לא מופיעה לשון של הודאה שלנו, לא על יציאת מצרים, לא על מכת בכורות ולא על קריעת ים סוף, אלא רק לשון של הודאה של הדור ההוא, ורק על קריעת ים סוף:
על זאת שבחו אהובים ורוממו לא-ל, ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות... שירה חדשה שבחו גאולים... יחד כולם הודו והמליכו ואמרו...
כמו כן הברכה מנוסחת בלשון שאנחנו מאמינים בכל הדברים הללו:
אמת ואמונה, חק ולא יעבור. אמת שאתה הוא ד' אלקינו ואלקי אבותינו, מלכנו מלך אבותינו, גואלנו גואל אבותינו.
אבל מתוך שהגמרא מגדירה את הברכה כעוסקת בחסד, יש לנו להודות על כך.
יש להוסיף שבירושלמי, בסוף פרק ראשון במסכת ברכות, נאמר: "צריך להזכיר יציאת מצרים ב'אמת ויציב'", ופירש ה"פני משה" שם: "מפני שיש בה הודאה על החסד שעשה עם אבותינו ועמנו".
2. הגמרא במסכת ברכות בפרק חמישי
עוד אמרו בבבלי במסכת ברכות בפרק חמישי (דף לא ע"א):
תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה.
כתב רש"י שם:
אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים!
רואים מרש"י שברכת "אמת ויציב" אינה רק הכרזת אמונה שאנחנו מאמינים שד' הוציא אותנו ממצרים, אלא היא גם אמורה להביא אותנו לשמחה!
ג. האם ארבע לשונות של גאולה מופיעות בברכת "אמת ויציב"?
יש לשאול: האם ניתן למצוא בברכת "אמת ויציב" גם את ארבע לשונות של גאולה?
התשובה לשאלת זו תלויה במחלוקת המפרשים בביאור ארבע הלשונות של הגאולה.
לפי המהר"ל מפראג בספרו "גבורות ד'" (פ"ל ופ"ס), שכל ארבע לשונות הגאולה התקיימו ביציאת מצרים במשמעויות שונות, אפשר שהם רמוזות במלים "ממצרים גאלתנו", "ומבית עבדים פדיתנו".
לדעת רוב המפרשים (רמב"ן, רבנו בחיי, ספורנו, "אור החיים" הקדוש ועוד), שהסבירו שהלשון הרביעית - "ולקחתי אתכם לי לעם" - מתייחסת למעמד הר סיני, דבר זה אינו נזכר בברכת "אמת ויציב", אבל הוא כבר נזכר בברכת "אהבה רבה", או "אהבת עולם", שנאמרת לפני קריאת שמע, שם נאמר: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול", שהסבירו המפרשים שהכוונה למעמד הר סיני ("מגן אברהם" על השולחן ערוך אורח חיים סימן ס' סק"ב).
כמו כן נחלקו המפרשים האם קריעת ים סוף נרמזה באחת מארבע הלשונות, וכבר ראינו שהיא נזכרת במפורש בברכת "אמת ויציב".
ד. מה משמעות הרמז של "ואשא אתכם על כנפי נשרים"?
יש לשאול: מה משמעות הרמז של "ואשא אתכם על כנפי נשרים"?
ראשית יש לציין שהמלה "כנפי" מופיעה בכל חמשת חומשי התורה רק בשני מקומות אלו, ובשניהם גם כתוב: "על כנפי", כך שהרמז הוא ממש חזק. אבל מה משמעותו, וכיצד הוא מתקשר לפרשת ציצית?
פסוק זה נאמר לפני מעמד הר סיני (יט, ד), ורש"י הביא פסוק זה בפירושו לתורה במספר מקומות, ובהם מספר פירושים, ומהם נוכל להבין את עומקו.
1. מהירות הגאולה
בפרשת בא (יב, לז) כתב רש"י:
מרעמסס סכתה - מאה ועשרים מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' (שמות יט, ד).
לפי זה הפסוק מתאר את המהירות שבה ד' קיבץ את בני ישראל ביציאת מצרים, בדרך מרעמסס לסוכות.
בפרשת יתרו (יט, ד) כתב רש"י:
ואשא אתכם - זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה, כשבאו ליסע ולצאת - נקבצו כלם לרעמסס.
לפי זה הפסוק מתאר את המהירות שבה ד' קיבץ את בני ישראל ביציאת מצרים, מכל ארץ גושן לרעמסס.
מצירוף שני הפירושים עולה שד' קיבץ את בני ישראל ביציאת מצרים במהירות, מכל ארץ גושן לרעמסס, ואחר כך הובילם במהירות מרעמסס לסוכות.
דבר זה מדגיש את אהבת ד' אלינו וחסד ד' עלינו, שלא הטריחנו ללכת ימים רבים, אלא עזר לנו להגיע בזמן קצר לרעמסס ואחר כך לסוכות.
2. אהבת ד' אותנו
עוד כתב רש"י בפרשת יתרו שם:
על כנפי נשרים - כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מֵעוֹף אחר שפורח על גביהם. אבל הנשר הזה, אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר: 'מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני'. אף אני עשיתי כן: 'ויסע מלאך האלקים וגו', ויבא בין מחנה מצרים' וגו' (שמות יד, יט-כ), והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות, והענן מקבלם.
לפי זה הפסוק מתאר את האהבה שד' אוהב את ישראל.
גם בפרשת האזינו כתב רש"י דברים דומים. על הפסוק "כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו" (דברים לב, ב), כתב רש"י:
יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר. אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו. אומר: 'מוטב שיכנס החץ בי, ולא יכנס בבני'. אף הקדוש ברוך הוא: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים' (שמות יט, ד), כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים, היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד: 'ויסע מלאך האלקים וגו' ויבא בין מחנה מצרים' וגו' (שמות יד, יט-כ).
לפי זה הפסוק מלמד אותנו כמה ד' אוהב אותנו, שכביכול הוא קיבל את החצים שהמצרים זרקו בנו, כדי שאנחנו לא ניפגע!
ה. היכן מופיעה אהבת ד' בברכת "אמת ויציב"?
יש לשאול: האם גם ענין זה מופיע בברכת "אמת ויציב"?
התשובה היא שהפרט הזה, של קבלת ד' את החיצים שירו עלינו המצרים, אינו מופיע בברכת "אמת ויציב", אבל אהבת ד' אותנו רמוזה בברכת "אמת ויציב" בביטויים רבים של אהבה כלפי עם ישראל: "כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת, וים סוף להם בקעת וזדים טבעת וידידים העברת... על זאת שבחו אהובים ורוממו לא-ל, ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות...".
כמו כן אהבת ד' אותנו רמוזה בסיום ברכת "אמת ויציב", ומתוכה אנחנו ניגשים לתפילת העמידה!
כך כתב בספר "המנהיג" בדיני תפילה (סימן מ'):
ויש שנהגו לומר: 'צור ישראל, קומה בעזרת ישראל, ופדה כנאומך יהודה וישראל, גואלנו ד' צ-באות שמו קדוש ישראל, בא"י גאל ישראל'. ושמעתי כנגד חמישה 'ישראל' הכתובים בפסוק אחד בפרשת בהעלותך, ונזכרים חמישה פעמים כנגד חמישה חומשי תורה, בשביל חיבתן של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא.
דבר זה לימד אותנו רש"י בפרשת בהעלותך.
נאמר בפסוק:
ואתנה את הלוים נְתֻנים לאהרן ולבניו, מתוך בני ישראל, לעבֹד את עבֹדת בני ישראל באהל מועד, ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נגף, בגשת בני ישראל אל הקֹדש.
(במדבר ח יט)
וכתב רש"י שם:
ואתנה וגו' - חמישה פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה, להודיע חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמישה חומשי תורה.
כלומר: ללמדנו כמה ד' אוהב אותנו!
אם כן אהבת ד' אותנו, רמוזה בסיום הברכה שאחרי קריאת שמע, ומתוכה אנחנו ניגשים לתפילת העמידה! ומיד בברכה הראשונה של תפילת העמידה, ברכת "אבות", אנו חוזרים ואומרים במפורש:
ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה!
יהי רצון שנזכור כל הזמן את חסד ד' עלינו ואת אהבת ד' אותנו, ומתוך כך נהיה דבוקים בו.