פסוק ב:עשה לך. תניא, רבי יאשיה אומר, עשה לך – משלך, רבי יונתן אומר, משל צבור עשאה, ומה ת"ל עשה לך, כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם .
(יומא ג' ב׳)
פסוק ב:עשה לך. ת"ר, כל הכלים שעשה משה כשרים לו וכשרים לדורות, חצוצרות כשרות לו ופסולות לדורות, מאי טעמא, דאמר קרא עשה לך, לך ולא לדורות. אלא מעתה ועשית לך ארון הכי נמי לך ולא לדורות, שאני הכי דכתיב לך לך תרי זימני .
(מנחות כ"ח ב׳)
פסוק ב:חצוצרות כסף. תניא, שופר של תעניות פיו מצופה כסף, ומאי שנא דראש השנה מצופה זהב, לפי שכל כנופיא דכסף הוא, דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף .
(ר"ה כ"ז א')
פסוק ב:חצוצרות כסף. תניא, החצוצרות שעשאן מן הגרוטאות כשרים, עשאן משאר מיני מתכות פסולים, ומאי שנא משאר מיני מתכות פסולים הכתיב כסף והויה, הא מן הגרוטאות נמי כתיב מקשה והויה, אלא מיעט רחמנא במנורה (ח׳ ב') מקשה היא, היא ולא חצוצרות .
(מנחות כ"ח א׳)
פסוק ה:ותקעתם תרועה. תניא, תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא, כשהוא אומר (פ׳ ז׳) ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, הוי אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה .
(ר"ה ל"ד א׳)
פסוק ה:ותקעתם תרועה. תניא, מניין שתוקעין תקיעה פשוטה לפני תרועה, ת"ל ותקעתם תרועה, ומניין שתקיעה פשוטה לאחריה, ת"ל (פ׳ ו') תרועה יתקעו .
(שם שם)
פסוק ו:ותקעתם תרועה שנית. תניא, ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר, מה ת"ל שנית, זה בנה אב, כל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה .
(שם שם)
פסוק י:וביום שמחתכם וגו׳. תניא, וביום שמחתכם – אלו שבתות, ובמועדיכם – אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם – כמשמעו [ספרי].
פסוק י:ובראשי חדשכם. תניא, יכול כשם שתוקעין על שבת בפני עצמו ועל ר"ח בפני עצמו כך יהיו תוקעין על כל מוסף ומוסף, ת"ל ובראשי חדשיכם, הוקשו כל החדשים זה לזה .
(סוכה נ"ה א׳)
פסוק י:על עלותיכם וגו׳. על עלותיכם ועל זבחי שלמיכם, הקיש זבחי שלמי צבור לעולה, מה עולה שחיטתה בצפון אף זבחי שלמי צבור שחיטתן בצפון .
(זבחים נ"ה א׳)
פסוק י:על עלותיכם וגו'. על עלותיכם ועל זבחי שלמיכם, מקיש שלמים לעולה ועולה לשלמים לגבי שיר, מה עולה קדשי קדשים אף שלמים קדשי קדשים, ומה שלמים קבוע להם זמן, אף עולה שקבוע לה זמן, מכאן לעולת נדבת צבור שאינה טעונה שירה .
(ערכין י"א ב׳)
פסוק י:והיו לכם לזכרון. תניא. מניין שאומרים מלכיות בראש השנה, אמר ר׳ יוסי ב"ר יהודה, דכתיב והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה׳ אלהיכם, מה ת"ל אני ה׳ אלהיכם, זה בנה אב, כל מקום שנאמר זכרונות יהיו מלכיות עמהן .
(ר"ה ל"ב א׳)
פסוק כא:ונסעו הקהתים נושאי המקדש. ונסעו הקהתים – תרי, נושאי המקדש – תרי, מלמד שבארבעה הוו דרי להו לבדים עם הארון .
(מנחות צ"ד ב׳)
פסוק כא:ונסעו הקהתים נושאי המקדש. תניא, מי היה מכוין להם את הרוחות במדבר , אמר רב אחא, הארון היה מכוין להם , הדא הוא דכתיב ונסעו הקהתים נושאי המקדש, זה הארון, והקימו בני מררי את המשכן עד בואם בני קהת שעליהם היה הארון נתון .
(ירושלמי עירובין פ"ה ה"א)
פסוק כה:מאסף לכל המחנות. ולמה היה שבטו של דן מאסף לכל המחנות, לפי שהיה מרובה באוכלסין, לפיכך היה נוסע באחרונה, שאם היה מי מאבד דבר היה מחזירו לו .
(ירושלמי עירובין פ"ה ה"א)
פסוק כט:לחובב בן רעואל. וכי חובב שמו והלא רעואל שמו, דכתיב (פ׳ שמות) ותבאנה אל רעואל אביהן, אלא מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא [ספרי].
פסוק כט:אותו אתן לכם. לכם ואין לגרים חלק בו, ומה אני מקיים והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו (יחזקאל מ"ז), אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה – שנתנה לגרים קבורה בארץ ישראל [ספרי].
פסוק כט:לכה אתנו והטבנו לך. תניא, בני קיני חותן משה, מביאין בכורים וקורין, דכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל לכה אתנו והטבנו לך .
(ירושלמי בכורים פ"א ה"ד)
פסוק לג:ויסעו מהר ה'. מאי מהר ה', א"ר חמא ב"ר חנינא, שסרו מאחרי ה' .
(שבת קט"ז א׳)
פסוק לה:ויהי בנסוע הארון. ת"ר, פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין מלמעלה ומלמטה, מאי טעמא, אמר רבי, מפני שספר חשוב בפני עצמו הוא .
(שם שם)
פסוק לה:ויהי בנסוע הארון. תנן, מגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותיות בפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים .
(מס' ידים פ"ג מ"ה)
פסוק לה:ויאמר משה קומה ה׳. וישראל מה אמרו, א"ר יצחק, רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך המחושקה ברקמי זהב, המהוללה בדביר ארמון, המפוארה בעדי עדיים .
(ע"ז כ"ד ב׳)
פסוק לו:רבבות אלפי ישראל. ת"ר, ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה שלא עסק בפריה ורביה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל .
(יבמות ס"ד א׳)
פסוק לו:רבבות אלפי ישראל. דריש רבי דוסתאי, ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, מכאן אמרו, לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלאות .
(ב"ק פ"ג ב׳)