ביטחון והסתפקות במועט
"בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש" נסעו "בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (במדבר י, יא-יב). הם נסעו "מהר ה' דרך שלושת ימים" (שם שם, לג) ומיד - "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'" (שם, יא, א). פירושים רבים נאמרו בהוראת הפועל "מתאוננים". יש פירשו מלשון און, חטא, ויש שפירשו לשון תואנה, עלילה; אך הרש"ר הירש הציע פירוש מחודש מלשון אבילות: העם היו מתאבלים על עצמם כאילו כבר מתו, ויש לנהוג מנהגי אבילות. התורה שקיבלו זה עתה בסיני היתה כבדה עליהם, ונדמה היה להם שהיא מנתקת אותם מן העולם, ועל כן ביקשו להשתחרר מהמעמד המכביד בסיני. "ויסעו מהר ה'" (במדבר י, לג) - הם נסעו בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר. הם נסעו לשום מקום ללא יעד מוגדר, המטרה היתה לברוח מהר סיני, כאילו אמרו, אחת היא לנו לאן נלך, ובלבד שנסע מהר ה'.
אחת הסיבות לרוח הנכאים היא הקושי להתרגל לצורת חיים הדורשת ביטחון ואמונה. "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז, ד), קשה היה להם לעמוד בניסיון. ההליכה בתורת ה' מותנית במידת הסתפקות במועט, בלא לדאוג לפרנסת המחר בבחינת "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות פ"ד מ"א). אולם הם התנהגו כאביונים, התאבים לכל דבר, ותמיד נמצאו במצב של חסרון וחוסר שלמות.
הם יכלו לחיות כתינוק במעי אמו, אך הם בעטו בחיים אלה. תינוק במעי אמו קשור בטבורו, אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה. ופירש המהר"ל בדרשתו לשבת שובה שחיי התינוק הם האידאל של האדם, הוא אינו אוכל בפה כי "חך אכל יטעם" (איוב יב, יא), והנאת המאכל היא בפה, והאדם צריך לאכול לצורך קיומו בלבד, ולא להנאתו; והאוכל דרך הטבור מגלה בזה שהוא אכן אוכל לקיומו ולא להנאתו. מזונו של התינוק מזומן לו דרך האם, ואין מי שיגזול ממנו, וכל מחסרו מצוי שם - כך צריך האדם להרגיל עצמו במרוצת חייו. המן יורד "דבר יום ביומו" (שמות טז, ד), ומי שמשקיע עצמו בדאגת המחר ואחרי המחר, נעשה מודאג ומוטרד והוא איננו יכול ללכת בתורת ה'; ואף נכסים מרובים לא יסירו הדאגות והטרדות מלבו. הוא משועבד לדאגה, ופוטר עצמו מכל התחייבות אחרת. מי שיש לו מנה רוצה מאתים וכן הלאה, ותמיד יהיה אביון ויחוש עצמו חסר, ולעולם לא יראה שמחה בחייו.
אנשי מעלה חיפשו דרכים לקנות את מידת ההסתפקות במועט. בספרי החסידות מצינו סיפור יפה, על אחד החסידים שביקש מרבו שילמד אותו איך להסתפק במועט ולהיות מאושר. הרבי שלח אותו לחפש אדם מאושר, וללבוש את הכותנת שלו לשעה קלה, ובכך תעבור אליו מידה זו. החסיד נע ונד ברחבי העולם, חיפש בין העשירים ובין העניים, בין החלשים ובין הגיבורים, בין השמחים ובין המדוכאים, ולא מצא אדם ששמח בחלקו ומאושר. סוף סוף, מצא אדם אחד שהעיד על עצמו שהוא מאושר; אך לאותו אדם לא היתה כתונת...
וכן מסופר על הרב מבריסק זצ"ל, שבזמן המלחמה, כשאיש לא ידע מה ילד יום, לא היה מוכן לשמור מעט פת מהיום למחר, כי ראה בזה פגם במידת הבטחון. רק בערב יום הכיפורים, צמצם באכילתו כדי שתישאר לו פת לסעודה המפסקת. לקראת הסעודה המפסקת נכנס לביתו אדם, כולו נושם ונושף, וסיפר שהשיג לרב בשר ודגים לסעודה המפסקת; אלא שבשעת הפצצה נפלו הכלים מידיו והאוכל נטנף וא"א לאכלו. הרב מבריסק, הגיב מיד: אילו הייתי מחזיק במידת הבטחון ולא הייתי שומר לי פת לסעודה מפסקת היו לי מטעמים לסעודת ערב יום הכיפורים.
***
איזהו עשיר? השמח בחלקו! ומי שמרבה להתאונן על חלקו, הרי הוא כבורח מהר ה'.