תנ"ך על הפרק - במדבר י - ביטחון והסתפקות במועט / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר י

127 / 929
היום

הפרק

הַחֲצֹצְרוֹת, מסע המחנות, הַפְּנִיָּה לְחֹבָב, נְסִיעָת הָאָרוֹן

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְר֑וֹת וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת׃וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֽוֹן׃וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָסְע֤וּ בְנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן׃וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽי שַׁדָּֽי׃וְעַל־צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי־גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃וְנָסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד־בֹּאָֽם׃וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָה־צֽוּר׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעוֹנִֽי׃וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַחֲנֵ֣ה בְנֵי־דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי׃וְעַל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֮ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְהוָ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ׃וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י ׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם׃וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה ׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ׃וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃וַעֲנַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃׆

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

ביטחון והסתפקות במועט

"בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש" נסעו "בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (במדבר י, יא-יב). הם נסעו "מהר ה' דרך שלושת ימים" (שם שם, לג) ומיד - "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'" (שם, יא, א). פירושים רבים נאמרו בהוראת הפועל "מתאוננים". יש פירשו מלשון און, חטא, ויש שפירשו לשון תואנה, עלילה; אך הרש"ר הירש הציע פירוש מחודש מלשון אבילות: העם היו מתאבלים על עצמם כאילו כבר מתו, ויש לנהוג מנהגי אבילות. התורה שקיבלו זה עתה בסיני היתה כבדה עליהם, ונדמה היה להם שהיא מנתקת אותם מן העולם, ועל כן ביקשו להשתחרר מהמעמד המכביד בסיני. "ויסעו מהר ה'" (במדבר י, לג) - הם נסעו בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר. הם נסעו לשום מקום ללא יעד מוגדר, המטרה היתה לברוח מהר סיני, כאילו אמרו, אחת היא לנו לאן נלך, ובלבד שנסע מהר ה'.

אחת הסיבות לרוח הנכאים היא הקושי להתרגל לצורת חיים הדורשת ביטחון ואמונה. "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות טז, ד), קשה היה להם לעמוד בניסיון. ההליכה בתורת ה' מותנית במידת הסתפקות במועט, בלא לדאוג לפרנסת המחר בבחינת "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות פ"ד מ"א). אולם הם התנהגו כאביונים, התאבים לכל דבר, ותמיד נמצאו במצב של חסרון וחוסר שלמות.

הם יכלו לחיות כתינוק במעי אמו, אך הם בעטו בחיים אלה. תינוק במעי אמו קשור בטבורו, אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה. ופירש המהר"ל בדרשתו לשבת שובה שחיי התינוק הם האידאל של האדם, הוא אינו אוכל בפה כי "חך אכל יטעם" (איוב יב, יא), והנאת המאכל היא בפה, והאדם צריך לאכול לצורך קיומו בלבד, ולא להנאתו; והאוכל דרך הטבור מגלה בזה שהוא אכן אוכל לקיומו ולא להנאתו. מזונו של התינוק מזומן לו דרך האם, ואין מי שיגזול ממנו, וכל מחסרו מצוי שם - כך צריך האדם להרגיל עצמו במרוצת חייו. המן יורד "דבר יום ביומו" (שמות טז, ד), ומי שמשקיע עצמו בדאגת המחר ואחרי המחר, נעשה מודאג ומוטרד והוא איננו יכול ללכת בתורת ה'; ואף נכסים מרובים לא יסירו הדאגות והטרדות מלבו. הוא משועבד לדאגה, ופוטר עצמו מכל התחייבות אחרת. מי שיש לו מנה רוצה מאתים וכן הלאה, ותמיד יהיה אביון ויחוש עצמו חסר, ולעולם לא יראה שמחה בחייו.

אנשי מעלה חיפשו דרכים לקנות את מידת ההסתפקות במועט. בספרי החסידות מצינו סיפור יפה, על אחד החסידים שביקש מרבו שילמד אותו איך להסתפק במועט ולהיות מאושר. הרבי שלח אותו לחפש אדם מאושר, וללבוש את הכותנת שלו לשעה קלה, ובכך תעבור אליו מידה זו. החסיד נע ונד ברחבי העולם, חיפש בין העשירים ובין העניים, בין החלשים ובין הגיבורים, בין השמחים ובין המדוכאים, ולא מצא אדם ששמח בחלקו ומאושר. סוף סוף, מצא אדם אחד שהעיד על עצמו שהוא מאושר; אך לאותו אדם לא היתה כתונת...

וכן מסופר על הרב מבריסק זצ"ל, שבזמן המלחמה, כשאיש לא ידע מה ילד יום, לא היה מוכן לשמור מעט פת מהיום למחר, כי ראה בזה פגם במידת הבטחון. רק בערב יום הכיפורים, צמצם באכילתו כדי שתישאר לו פת לסעודה המפסקת. לקראת הסעודה המפסקת נכנס לביתו אדם, כולו נושם ונושף, וסיפר שהשיג לרב בשר ודגים לסעודה המפסקת; אלא שבשעת הפצצה נפלו הכלים מידיו והאוכל נטנף וא"א לאכלו. הרב מבריסק, הגיב מיד: אילו הייתי מחזיק במידת הבטחון ולא הייתי שומר לי פת לסעודה מפסקת היו לי מטעמים לסעודת ערב יום הכיפורים.

***

איזהו עשיר? השמח בחלקו! ומי שמרבה להתאונן על חלקו, הרי הוא כבורח מהר ה'.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך