פסוק ג:ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה וגו׳. ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים וגו׳.
ספרי פיס׳ עג: הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם ופרט באחת מהם שהנשיאים קודמים, אף פורטני בכל דברות שבתורה שיהיו הנשיאים קודמים וכו׳. עי׳ [בהוריות] דף י״ג ע״א (דנביא) [דנשיא] קודם. ועיין בהך דעירובין דף נ״ד ע״ב ע״ש.
פסוק ח:ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות וגו׳.
ספרי פיס׳ עה: הכהנים, בין תמימים בין בעלי מומים. דברי ר׳ טרפון. ר׳ עקיבא אומר תמימים ולא בעלי מומים. א״ל ר׳ טרפון עד מתי אתה מגבב וכו׳ אקפח את בני אם לא ראיתי שמעון אחי אמי שהיה חיגר ברגלו שהיה עומד ומריע בחצוצרות. א״ל הין שמא בר״ה וביוה״כ ביובל.
עי׳ בירוש׳ פ״א דיומא. ר״ל [בתקיעת] הקהל. עי׳ בתוספתא סוטה…
פסוק ח:ספרי, שם.
עיקר הגדר משום דהני הוי כלי שרת, ולכך אסור בעל מום, והני רק כלים של חול.
פסוק ח:שם. והיו לכם לחקת עולם לדורותיכם.
ספרי שם: למה נאמר, לפי שהוא אומר עשה לך שתי חצוצרות כסף, שומע אני הואיל ועשה אותם יהיו ירושה לבניו, ת״ל: והיו לכם לחוקת עולם, לחוקה ניתנו ולא לדורות. מכאן אמרו כל הכלים שעשה משה במדבר כשרים היו לדורות, חוץ מן החצוצרות.
ירושה לבניו, ר״ל לשיר של לויים, דהם היו מן משוררים מקהת.
פסוק ח:ספרי, שם.
ר״ל לכלי שיר של לויים… [דמשה רבנו] היה משורר, עי׳ ערכין דף י״א ע״ב [וזה] שפסול מחמת דבעי שיהיה משל צבור. ועי׳ תוס׳ מנחות וזבחים דף ס״ח וע״ז דף מ״ז … דלהקהל בעי משל זהב, כמבואר בתוספתא סוטה ע״ש בזה.
פסוק ח:ספרי, שם.
עי׳ תוספתא ר״ה ע״ש, ומ״ש מנחות דף כ״ח ע״ש בזה.
פסוק ח:ספרי שם.
עי׳ תוס׳ ע״ז דף מ״ז וזבחים דף ס״ח ומנחות דף כ״ח אם החצוצרות היו של זהב או של כסף, והתוס׳ שם הביאו גירסא אחת שהיו של זהב. אך זה היה בזמן הקהל, כמבואר בתוספתא פ״ז דסוטה, ואז כשרין גם בעלי מומין. ועי׳ בהך דמנחות דף כ״ח דשל משה פסולים לדורות. ובאמת בתוספתא דר״ה פ״ב מבואר דבתענית היו תוקעין בשל משה, ועי׳ ר״ה דף כ״ז ע״א. אך באמת בספרי פ׳ בהעלותך פיס׳ ע״ה גרס דפסולים לזרים, ר״ל דבניו שהיו לויים ומשוררים, להם היה פסול. חדא דבעינן משל צבור, עי׳ יומא דף ג׳ ע״ב, וגם דשל לויים לא הוה משל כסף כמ״ש התוס׳ הנ״ל. ועי׳ ערכין דף י״א דעיקר שירה נצטווה משה דהוא היה משורר, ע״ש ברש״י על עסקי קול.
פסוק ט:וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו׳ והרעותם בחצוצרות.
ספרי פיס׳ עו: במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר. אתה אומר במלחמת גוג ומגוג או בכל המלחמות וכו׳.
עי׳ סוטה דף מ״ג ע״א אלו השופרות, ר״ל דבשאר מלחמות אין תוקעין בחצוצרות.
פסוק י:וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם וגו׳.
סוכה דף נ״ה.
פסוק י:שם. ותקעתם בחצוצרות וגו׳.
עי׳ ערכין דף י״א ע״ב ע״ש בזה.
פסוק י:ספרי פס׳ עז: וביום שמחתכם, אלו שבתות.
הנה מבואר בגמ׳ מו״ק דף ט׳ ע״א דאין שמחה בלא אכילה ושתיה. ועי׳ סוכה דף כ״ה ע״ב אין שמחה אלא במקום סעודה, רק לזה לא בעי בשר ויין רק אכילה ושתיה. ועי׳ מו״ק דף י״ד ע״ב דאמר שם דעיילי ואכלי ושתו כו׳, וסנהדרין ביום שדנין דיני נפשות אסורין לשתות יין כמבואר וכו׳, וגם אכילה יוצא בבשר עוף וכו׳. והנה באמת נ״ל דיש חילוק בין שבת ליו״ט כך, דשבת הוא בעצם נקרא עונג, וכיון שנקרא עונג ממילא צריך לאכול כדי לענגו, ועי׳ בספרי על וביום שמחתכם ע״ש וכו׳, ולכך ס״ל בירוש׳ דמעשרות פ״ג כר׳ יוחנן דהיום קובע למעשרות בשבת ואף שלא הזמינו לצורך סעודת שבת וכו׳. אבל יו״ט אף דמוכח בכ״מ דקבע למעשר, זה רק הסעודה עי׳ בירוש׳ פ״ד דדמאי ה״א. ונזיר פ״ה גבי מנחות ע״ש.
פסוק י:שם. ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם.
ספרי פיס׳ עז: ר״ש בן עזאי אומר בשל צבור הכתוב מדבר. או אחד צבור ואחד יחיד, ת״ל: על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, מה עולות קדשי קדשים אף שלמים קדשי קדשים, (אי מה עולות אחד של צבור ואחד של יחיד אף שלמים אחד של צבור ואחד של יחיד, ת״ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, מה עולות משל צבור, אף שלמים משל צבור.
ר״ל גבי ביכורים. עי׳ מנחות דף נ״ח ע״א.
פסוק י:ספרי, שם.
ר״ל כגון קייץ המזבח… דקייץ א״צ כמבואר ערכין דף י״א.
פסוק י:ספרי, שם.
עי׳ ערכין דף י״א ע״ב ע״ש… דמקיש לשלמים דצריך משל צבור.
פסוק י:ספרי, שם.
עי׳ בספרי פ׳ בהעלותך פסקא ע״ז מה דאמר שם: אי מה עולות אחד של צבור ואחד של יחיד אף שלמים כו׳, ור״ל כגון גבי עולות קייץ המזבח דהוא בעיא דאיפשטא בערכין שם. וכן שלמים הך דביכורים, עי׳ מנחות דף נ״ח ובירושלמי פ״ג לביכורים דהוי מחלוקת שם אם הקרבן הוי עולה או שלמים עיי״ש. ועי׳ בפסחים דף ל״ו ע״ב אם נקרא דבר הקבוע לזמן עיי״ש.
פסוק י:ספרי, שם.
הנה בספרי פ׳ בהעלותך מוכח במה דאמר בעולה גם של יחיד צריך תקיעה, ואח״כ אמר של צבור ע״ש, ור״ל גבי ביכורים. ועי׳ מנחות דף נ״ח וסוכה דף מ״ז וברמב״ם בהל׳ ביכורים דאין הקרבן מעכב. ובאמת הא בתוספתא ביכורים מבואר דצריך עולה ושלמים ע״ש, ובירוש׳ הוה מחלוקת גבי שור מה מקריבו מלבד קרבן שלמים, אך י״ל דעולה ר״ל מן הגוזלות, וזה ר״ל הספרי דלעיל קרבן של ביכורים עולה דשל שלמים הוא מציאות בפני עצמו, כמבואר בירוש׳ וברמב״ם ורש״י מנחות דף נ״ח וסוכה דף מ״ז.
פסוק י:שם. והיו לכם לזכרון וגו׳.
ספרי פיס׳ עז: למה נאמר, לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות, שומע אני קרבן שתקעו עליהם יהיו כשרים, ושלא תקעו עליהם לא יהיו כשרים, ת״ל: והיו לכם לזכרון, לזכרון ניתנו ולא ניתנו להכשר קרבן.
עי׳ בתענית דף כ״ז ע״א במה דפליגי שם אם כהנים ולויים וישראלים מעכבים קרבן, וחד אמר כלי שיר. ובירוש׳ סוף עירובין ופסחים פ״ד ותענית שם וכו׳. והנה בירוש׳ שם מוכח דהכהנים אין ר״ל מקריבי הקרבן, רק הני דתוקעין בחצוצרות, והלויים ר״ל מחמת שיר וכלי שיר וכו׳. והנה לפי המבואר בירוש׳ נראה כך, דיש ב׳ גדרים בשיר, אחד מצוה וא׳ עבודה, ולכך בירוש׳ יליף מהני קראי דערכין דף י״א דעיקר שירה מן התורה, אמר שם בירוש׳ דהוי עבודה ומעכב. ובאמת בירוש׳ בפסחים ותענית גרס שיר ובעירובין גרס ״כלי שיר״ וכו׳. אך כל זה בזמן שאין מוסף, (אז אין החצוצרות מעכבין), אבל בזמן שיש מוסף אז התקיעה בחצוצרות היה לפני המזבח וכהנים כשרים דוקא ומעכבין את הקרבן, כמבואר בירוש׳ הנ״ל. ומה דמבואר בספרי פ׳ בהעלותך פיס׳ ע״ז דאין חצוצרות מעכבין את הקרבן זה רק בחול. וזה ר״ל בסוכה דף נ״ה דמרבין בתוקעין, וגבי שירה של לויים דפליגי ר״מ ורבנן בערכין דף י״א אם מעכבים. ועי׳ תוס׳ ר״ה דף ל׳ ע״ב ובהך דמנחות דף נ״ב דהוה ראי׳ דלכתחילה אסור לעשות.
פסוק יז:והורד המשכן ונסעו בני גרשון ובני מרדי וגו׳.
עי׳ בזבחים דף ס״א, ע״ש ברש״י ותוס׳ בזה.
פסוק כא:ונסעו הקהתים נושאי המקדש וגו׳.
זה כמבואר מנחות דף צ״ח [ד׳ לוים] דהיו נושאים הארון. עי׳ בירוש׳ שבת פ״א שהארון מרבע להם הרוחות, ועי׳ בפ״ה עירובין ע״ש.
פסוק כט:ויאמר משה לחובב וגו׳.
ספרי פיס׳ עח: ומנין שבניו של יונדב בן רכב הן הן בניו של יתרו, שנאמר: המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב. מה שכר נטלו על כך, ׳ולבית הרכבים אמר ירמיה כה אמר ד׳ צבאות וגו׳ (ירמיה לה, יח).
עי׳ סנהדרין דף ק״ו ע״ש.
פסוק כט:ספרי שם: ויואש ושרף אשר בעלו למואב, יואש ושרף זה מחלון וכליון, יואש שנתייאשו מן הגאולה, יואש שנתייאשו מדברי תורה. שרף ששרפו בניהם לע״ז וכו׳.
עי׳ מגילה דף כ״ה ובירוש׳ שם שהולד בתרה.
פסוק כט:ספרי, שם.
עי׳ בספרי פ׳ בהעלותך גבי הך דב״ב דף צ״א ע״ב נקט ששרפו בניהם לע״ז, ר״ל דמבואר בספרי פ׳ שופטים (פיס׳ קע״א) דבא על הנכרית הוה כן. עי׳ מגילה דף כ״ה ובירוש׳ שם.
פסוק כט:שם. נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ד׳.
ספרי שם: נוסעים אנחנו מיד לארץ ישראל. לא כשם שבראשונה נוסעים וחונים, אלא מיד לארץ ישראל.
ר״ל כי פרשה זאת נאמרה בסוף מ׳ שנה.
פסוק כט:שם. אל המקום אשר אמר ד׳ אותו אתן לכם.
ספרי, שם: ואין לגרים חלק בו, ומה אני מקיים: ׳והיה בשבט אשר גר הגר אתו׳ (יחזקאל מז, כג) אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לכפרה, שאם היה בשבט יהודה מתכפר לו בשבט יהודה וכו׳.
עי׳ חולין דף קל״א … ועי׳ בירוש׳ פ״ז דמס׳ פסחים.
פסוק כט:ספרי שם.
עי׳ בספרי פ׳ בהעלותך דמבואר שם גבי פרי העלם דבר דצריך מכל שבט ושבט וגרים מתכפרים באותו השבט שהם דרים בו. וזה ר״ל קרא דפ׳ שלח: ונסלח כו׳ ולגר הגר בתוכם, ר״ל בתוך השבט. וכן מבואר שם דלקבורה יש קנין גם לגר בארץ ישראל.
פסוק כט:ספרי שם: דבר אחר אם אינו ענין לירושה תנהו עניו לקבורה, ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל.
עי׳ תוס׳ ב״ב דף מ״ד ע״ב וברמב״ן בזה.
פסוק כט:ספרי, שם.
הנה עכו״ם אסור לקבור בארץ ישראל כמבואר בירוש׳ ע״ז פ״א דלא תתן להם חני׳ בארץ ממש, ר״ל קבורה. וגר צדק אף דאין לו חלק, מ״מ חלק קבורה יש להם, כמבואר בספרי פ׳ בהעלותך גבי יתרו. וגר תושב לפי שעה קוברין אותו בארץ ישראל. וכן כתב הרמב״ן ז״ל בתורת האדם וכן הראב״ד ז״ל.
פסוק לב:והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ עמנו והטבנו לך.
הטוב כו׳ כפל הרבה פעמים, ר״ל כמו דאמר בירוש׳ ביכורים פ״א דבני קיני חותן משה מביאין וקורין. וזה נקרא טוב, עי׳ ערכין דף י״א ע״ש בזה. וגם הנה מבואר בספרי כאן דיש לגרים קבורה בארץ ישראל בגדר קנין גמור, ולא כתוס׳ ב״ב דף מ״ד ע״ב, וזה גדר טוב מאד זה המות. ואכמ״ל בזה.
פסוק לג:ויסעו מהר ד׳ דרך שלשת ימים.
כתינוק שבורח מבית הספר, ספרי ובירוש׳ תענית פ״ד ותוס׳ שבת דף קט״ז ע״ש בזה. ר״ל שלא רצו ללמוד אותיות התורה פרטים רק תיבות שלמות. וזה הך פלוגתא של בית שמאי ובית הלל אם אות הוה גדר מציאות. ושיטת הרמב״ם בהל׳ מזוזה בזה, ופסק כבית שמאי. ועמ״ש קדושין דף ל׳, וזה הגדר של ציץ דכתוב קודש לד׳.
פסוק לג:שם.
הנה מבואר במנחות דף ל״ב גבי כתבו אגרת, ע״ש בדברי רבנו דאם הוסיף אפי׳ אות אחת בפנים במזוזה, אפי׳ בפ״ע פסולה המזוזה. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת ב״ש וב״ה ירוש׳ סוטה פ״ב ופ״ג אם אות א׳ יש עליו גדר מציאות, או לא חל עליו שם גדר בפני עצמו רק חלק, כיון דליכא תיבה באות אחת, ע״ש דמבואר דאם כתב בפ׳ סוטה לבית שמאי אות אחת יתירה בפני עצמה שלא בתיבה שוב נפסלה כל הפרשה סוטה, ואז אם מחקה חייב מלקות משום השמות שבה, ובית הלל ס״ל דדווקא עד שיכתוב שתי אותיות יתירות. ורבנו גבי מזוזה פ״ה מהל׳ תפילין ה״ז פסק בזה כבית שמאי שאם הוסיף אפי׳ אות אחת בפני עצמה פסולה המזוזה, וזה נקרא אגרת. וזה ר״ל הגמ׳ מנחות דף ל׳ ע״א אבל יתרות לית לן בה, ע״ש בתוס׳, ור״ל ג״כ לא בתוך התיבה רק בפ״ע, ובספר תורה לא איכפת לן, אבל גבי מזוזה וכן בפרשת סוטה וכן בגט פסול וכו׳. ועי׳ במה דפליגי שבת דף קט״ו ע״ב גבי פ״ה אותיות להציל בשבת מפני הדליקה וכו׳ אם דוקא שיש תיבות שלמות או אף אותיות מפורדות. ובאמת זה תליא אם הנך סמנים דשבת שם ור״ה דף י״ז ע״ב, אם זה הוי מציאות בפ״ע או רק סימן בעלמא וכו׳. וזה ג״כ נ״מ בהך דקדושין דף ל׳ גבי דחשב שם מספר האותיות והתיבות בס״ת ובתהילים דנ״מ איך נחשבים הסימנים וכו׳.
פסוק לד:וענן ד׳ עליהם יומם.
ספרי פיס׳ פג: מכאן אמרו ז׳ עננים הם: וענן ד׳ עליהם יומם, ועננך עומד עליהם, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם, ובהאריך הענן, ובהעלות הענן, ואם לא יעלה הענן, כי ענן ד׳ על המשכן וכו׳.
עי׳ תוספתא סוטה ע״ש.
פסוק לד:שם. וענן ד׳ עליהם יומם.
ספרי שם: על החיגרים ועל הסומים ועל הזבים ועל המצורעים. עי׳ בהך דברכות דף נ״ד ורש״י מנחות דף צ״ה ע״א ע״ש.
פסוק לד:ספרי שם: רבי שמעון בן אלעזר אומר מנין אתה אומר כל אותן מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרכו לנר, אלא אפי׳ נכנס אדם חדר לפנים מן החדר כמו פנס נכנס עמו עד שעה שחוזר, ת״ל לעיני כל ישראל בכל מסעיהם.
עי׳ תוס׳ מנחות דף פ״ו וכי לאורו צריך.
פסוק לה:ויהי בנסע הארון.
ספרי פיס׳ פד: רבי אומר מפני שהוא ספר בעצמו. מכאן אמרו ספר שנמחק ונשתייר בו פ״ה אותיות כפרשת ויהי בנסע מטמא את הידים.
עי׳ ירוש׳ מגילה פ״ג דע״כ מותר לכתוב בס״ת.
פסוק לה:ספרי שם: כך הלכה שכינה בו ביום ל״ו מיל כדי שיכנסו ישראל לארץ.
עי׳ תוס׳ מנחות דף ס״ה ע״א ע״ש.
פסוק לה:ספרי שם: כיוצא בו: ׳וימירו את כבודם בתבנית שור׳ (תהלים קו, כ) אלא שכינה הכתוב.
מגילה דף כ״ה ע״א ברש״י…
