א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃ ג וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ד וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃ ו וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃ ז וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃ ח וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ ט וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְר֑וֹת וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃ י וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יא וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת׃ יב וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ יג וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ יד וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃ טו וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃ טז וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֽוֹן׃ יז וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָסְע֤וּ בְנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן׃ יח וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃ יט וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽי שַׁדָּֽי׃ כ וְעַל־צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי־גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃ כא וְנָסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד־בֹּאָֽם׃ כב וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ כג וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָה־צֽוּר׃ כד וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעוֹנִֽי׃ כה וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַחֲנֵ֣ה בְנֵי־דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי׃ כו וְעַל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃ כז וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃ כח אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ׃ כט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֮ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְהוָ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ל וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ׃ לא וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י ׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם׃ לב וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה ׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ׃ לג וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃ לד וַעֲנַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (׆) לה וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ לו וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (׆)
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
פרשת החצוצרות. צריך לבדוק מה מפרשה זו לשעתו (ראה רש"י ב ד"ה עשה לך - אתה עושה ומשתמש בהם, ולא אחר), ומה לדורות (ח - לחקת עולם לדרתיכם). לכאורה נשאר רק "וכי תבאו מלחמה בארצכם" וגו', ואם אמנם כן, צריך לברר מה דינו של זה היום. (פ' בהעלתך תשנ"ה)
פסוק א:
המילים "אתה עושה ומשתמש בהם, ולא אחר" שברש"י לפסוק ב, לכאורה תוספת הן, ועל כל פנים אינן בדפו"ר. ועוד: לכאורה בכל מקרה אין כל קושי באשר לזמן המצוה - יש מצוה לימי המסעות במדבר, ויש מצוה אחרי כיבוש ונחלה. לפי שעה נותרה השאלה לגבי זמננו. (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק א:
ועתה אני נזכר שעוד לפני כמה עשרות שנים הכין הרב חיים שרגא פייביל פראנק, רבה של שכונת "ימין משה" ואחיו של הגאון הרב צבי פסח פראנק, שתי חצוצרות כסף, ולא ידעתי מה עלה בגורלן. (פ' בהעלתך תשס"ב) מששאלתי את הרב ישראל אריאל שי' אם ידוע לו דבר על חצוצרות אלו, השיב כי לאורך השנים היו בידי רב הכותל, הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, והוצאו בעתות צרה ומלחמה. היום נמצאות החצוצרות ברשותו של רב הכותל הרב שמואל רבינוביץ שי' ובהזדמנויות מיוחדות, לפי הוראת הרבנים, מוציאים אותן יחד עם החצוצרות של "מכון המקדש" ותוקעים בהן. הרב חיים שרגא פייביל אכן היה פורץ הדרך בנושא זה, ומאמר מקיף אודות חידושה של מצוה זו פורסם על ידו בשעתו ב"המעין" (י, גליון ד עמ' 7). המאמר פותח כך: בשלושה עניינים ציוותה התורה להריע בחצוצרות:
פסוק א:
(א) למקרא העדה ולמסע המחנות: "עשה לך שתי חצוצרֹת כסף מקשה תעשה אֹתם וגו' ותקעו בהן ונועדו אליך וגו' ותקעתם תרועה ונסעו המחנות וגו', ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצֹצרות" וגו' (י, ב-ח). מצוה זו לתקוע בחצוצרות "למקרא העדה ולמסע המחנות" לא נהגה אלא במדבר לפי שעה בשעת מסעות, ואין זו מצוה הנוהגת לדורות...
פסוק א:
(ב) "וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹּרר אתכם והרעֹתם בחצֹצרֹת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאֹיביכם" (י, ט).
פסוק א:
(ג) "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצֹצרֹת על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם" (י, י).
פסוק א:
והנה מצוה זו ד"וביום שמחתכם ובמועדיכם" וגו' אם כי היא בוודאי מצוה שנוהגת לדורות, אפילו הכי אינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן הקרבת הקרבנות.
פסוק א:
אכן מצוה ד"וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹּרר אתכם והרעֹתם בחצֹצרֹת", נוהגת לדורות בכל עת צרה וצוקה. ומנאה הרמב"ם מצוה זו במנין המצוות (מצוה נט), וזו לשונו: שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל הקרבן מקרבני המועדים, והוא אמרו יתעלה: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת"... וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנזעק לפני השם יתעלה, והוא אמרו "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם" וגו'. ע"כ.
פסוק א:
וכן החינוך נמשך אחר דעת הרמב"ם וכתב במצוה שפ"ד, לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בבוקר בהקריב כל קרבן וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר "וכי תבֹאו מלחמה" וגו'. וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה וכו', וגם כן במסכת תענית (יט ע"א) ביארו שאנו מצווין בתקיעת החצוצרות בעת הצרה וכו'. ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, ביטלו עשה זה. עכ"ל. לאחר מכן דן הרב חיים שרגא פייבל בארוכה בסוגיה זו ולבסוף חותם את מאמרו בהוראה הלכה למעשה, בזו הלשון:
פסוק א:
לרגלי המצב החמור שקיים בעוונותינו הרבים באחרונה, כאשר העם היושב בציון נמצא בסכנת מלחמה עם אדום וישמעאל שנועדו יחדיו במזימת רשע להכחידנו מגוי, החליט הבד"צ דפה עיר הקודש ירושלים ת"ו (מיסודם של רבותינו הגאונים מרן הגאון ר' שמואל סלנט ומרן הגאון ר' צבי פסח פראנק זצ"ל) לחדש המצוות עשה לתקוע בחצוצרות כפי דעת הרמב"ם ז"ל, ברוב עם לפני הכותל המערבי, שריד מקדשנו אשר לא זזה שכינה משם.
פסוק א:
וביום ב', תענית שני בתרא (יב באייר תש"ל), בשעת תפילה ותחנונים (בסדר תפילה מיוחד), תקעו כהנים בחצוצרות כסף מקשה.
פסוק א:
ואנו תפילה שיקויים לנו יעוד תורתנו הקדושה: "וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹּרר אתכם והרעֹתם בחצֹצרֹת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם, ונושעתם מאֹיביכם". ונזכה במהרה בקרוב לקיים גם המקרא השני: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצֹצרֹת על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם". אמן כן יהי רצון. ע"כ.
פסוק א:
וראה תשובתו של הרב אליעזר יהודה ולדנברג בספרו "ציץ אליעזר" (חלק יא, סימן טז), שהתנגד לחידוש מצוה זו בזמננו, ולאחר דיון ארוך הכריע: בעל כרחנו המסקנה המתבקשת ברורה היא, דיש להכריע לשלילה ולומר, דאין לנו לחדש מצוות כאלה מדעתינו ולא טובים אנו מאבותינו ורבותינו הגדולים שבכל הדורות מאז חורבן הבית (לרבות אלה שגרו ושמשו בקדש פה עיר הקודש ת"ו וערכו מדי פעם תפלות בעת צרה על יד הכותל המערבי) שלא עלה על לבם לעשות כזאת, והוא מפני זה, בידעם שזה לא לרצון לתקוע בחצוצרות במצב שבני ישראל נמצאים בלי מקדש אל ובלי מזבח, ושומע קול תרועה יקשיב וישמע לקול תקיעתנו בשופר וזעקת לבנו בתפלתנו וימהר ויחיש גאולתינו ופדות נפשנו השלימה בביאת משיח צדקנו ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן. ע"כ.
פסוק ב:
"ולמסע". לא ידעתי למה הסמ"ך פתוחה ולא קמוצה, והרי אין כאן סמיכות. (פ' בהעלתך תשנ"ו) הערת ר' חזקי פוקס שי': במקרא, המילה "מסע", כשהיא משמשת עבור לשון נסיעה מנוקדת "מַסַּע", עם פת"ח במ"ם ופת"ח ודגש בסמ"ך. לעומת זאת המילה "מסע", כשהיא משמשת לשימושים אחרים (מלכים א' ו, ז; איוב מא, יח) היא מנוקדת עם קמ"ץ מתחת לסמ"ך.
פסוק ב:
רש"י ד"ה עשה לך, אתה עושה ומשתמש בהם, ולא אחר. ע"כ. מקורו במדרש תנחומא (י). משום מה נתון הגד זה ברוב המהדורות בסוגריים, אף על פי שמקורו ברור (הערת ר' חזקי פוקס שי': בדפוסים קדומים כל שלושת הדיבורים, המתחילים במילים "עשה לך" - חסרים). אך קשה לגופו, הרי גם בני אהרן הכהנים תוקעים בחצוצרות (ראה פסוק ח), ואין הבהרה ברורה שלהם חצוצרות משלהם. ועוד: מה נשתנו חצוצרות אלו מכל הכלים שדווקא בהן בא ציווי מיוחד זה? (פ' בהעלתך תשס"ד) על הציווי המיוחד שבחצוצרות אלו כתב בעל "תורה תמימה" על אתר (אות ב): אינו מבואר עיקר הטעם מה שלא נשתמשו לדורות בחצוצרות של משה ובמה נשתנו משאר כלים, ואפשר לומר על פי המבואר בתנחומא, דהתרועה בחצוצרות הוא דרכן של מלכים, ומשה היה לו מעלת מלכים, כמבואר בזבחים קב ע"א, ולכן אסרום לדורות, כדי להראות כבודו של משה, וכעין מה שאמרו בעבודה זרה (יא ע"א) - שורפין על המלכים מיטתן וכלי תשמישן כדי שלא ישתמש אחר בהן, יעויין שם. והכא נמי, כיון דכל עיקר תכונתם של חצוצרות הוי כעין כלי תשמישן של מלכים, לכן אסרום לדורות. ע"כ.
פסוק ב:
רש"י ד"ה מקשה, מהעשת תעשה, בהקשת הקורנס. ע"כ. עשת, כלומר גוש. וראה גם למעלה (ח, ד רש"י ד"ה מקשה). (פ' בהעלתך תשנ"א)
פסוק ג:
"ותקעו בהן... יתקעו... ותקעתם תרועה... ותקעתם תרועה... תרועה יתקעו... תתקעו ולא תריעו". מכאן ברור שלשון תק"ע פירושו תקיעה בלבד, ואילו "ותקעתם תרועה" פירושו - גם תקיעה וגם תרועה (כמבואר במלבי"ם על אתר, שכן אם הכוונה היתה לתרועה לבדה, היה הכתוב אומר "והרעותם תרועה"), אך לא ידעתי, מנין לו לרש"י שפירושו תקיעה תרועה ותקיעה, ראה ד"ה ותקעתם תרועה (בפסוק ה). (פ' בהעלתך תשס"א) וראה "גור אריה" שגזרו גזירה שווה, נאמרה כאן (בפסוק ה) "תרועה" ונאמרה להלן (בפסוק ו) "תרועה", מה תרועה האמורה להלן, תקיעה לאחר תרועה, אף תרועה האמורה כאן, תקיעה לאחר תרועה. ומה כאן תקיעה לפני תרועה, אף להלן תקיעה לפני תרועה. הא למדנו שתוקע ומריע ותוקע.
פסוק ד:
רש"י ד"ה ואם באחת יתקעו, ...ומגזרה שוה הוא בא בספרי (עג). ע"כ. וזו לשונו: נאמרה תקיעה בעֵדה ונאמרה תקיעה בנשיאים, מה תקיעה האמורה בעֵדה - בפתח אהל מועד, אף תקיעה האמורה בנשיאים - בפתח אוהל מועד. (פ' בהעלתך תשנ"ה)
פסוק ה:
"ותקעתם תרועה, ונסעו המחנות החֹנים קדמה... ונסעו המחנות החֹנים תימנה". לכאורה משמע מכאן שלא כתֵיבה נסעו, שכן בנסיעה כתֵיבה אין כל עניין ביציאה מדורגת למסע, אדרבה, כדי לשמור על צורת התֵיבה על כל המחנות כולם לנוע בבת אחת. (פ' בהעלתך תשנ"ד) וראה מש"כ למעלה (ב, ט) ולהלן (בפסוק כה).
פסוק ו:
"...ונסעו המחנות החֹנים תימנה...". משום מה אין הכתוב מזכיר את שני המחנות הנותרים, וזה תמוה בשעה שהכתוב מאריך - בניגוד לכל ציפיה - בתיאור עניין שזמנו מוגבל לימי המדבר. (פ' בהעלתך תשנ"ה) וראה רמב"ן המביא דברי חז"ל שנחלקו אם תקעו והריעו רק למחנות שחנו במזרח ובדרום (ואז התקיעה למחנה שבמזרח מועילה גם לזה שבמערב, וכן זו של דרום למחנה שבצפון), או שתקעו והריעו לארבע המחנות שבארבע הרוחות. וראה חזקוני, ראב"ע וערך חצוצרות ב"אנציקלופדיה תלמודית".
פסוק ו:
דומה שגם הצד המציאותי קשה. כיצד ישמעו הנשיאים היושבים כל אחד בקרב שבטו? כי הניחא לגבי הקהלת כל העם - כאשר מתחילים לנוע הקרובים, נמשך הדבר למרוחקים יותר, ובוודאי כך לגבי תחילת המסעות, אך לגבי הנשיאים זה נראה קשה. (פ' בהעלתך תש"ס, מלון גולדן טוליפ, ים המלח) וראה "העמק דבר" (למעלה ט, יז) המבאר שבשעת חניה, אף על פי שכבר שובצו "איש על מחנהו ואיש על דגלו", היו פזורים (שהרי לא ישבו כל היום במקום אחד), וסדר המסע היה כך: היתה הערה מוקדמת למשה ברוח הקודש שבערב שלמחרת יסעו (זהו "על פי משה"), והתחילו להניח הבגדים והמשא על גבי הבהמות לצאת. ובעת תקיעת החצוצרות התחילו להתאסף. באותה שעה עצמה התחיל הענן להתקפל, כשגמרו להתאסף הורד המשכן וקיפלוהו, ולבסוף הלך הענן בדבר משה שאמר: "קומה ה'" וגו' (וזה נקרא "על פי ה'"). וראה גם פירושו לספר שמות (מ, לו).
פסוק י:
רש"י ד"ה אני ה' אלהיכם, מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות וכו'. והוא מן הספרי (עז). והנה גם בספר ויקרא (כג, כד. ראה מש"כ שם) מביא רש"י דרשה דומה, ושם לומדים שנים מתוך השלושה (בלא מלכיות), ולפי הדרשה שבכאן, למה לי זו ששם? (פ' בהעלתך תשנ"ג)
פסוק י:
שם. ...ותקעתם - הרי שופרות, לזכרון - הרי זכרונות, אני ה' אלהיכם - זו מלכיות (ספרי עז). ע"כ. השוני בין הסדר שבדרישת הפסוק וזה שבסדר הברכות (שהוא הגיוני הרבה יותר), מצריך מחשבה. (פ' בהעלתך תשס"ג) וראה המשך דברי הספרי (שם) שכתב: "אם כן מה ראו חכמים לומר מלכויות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות?", כלומר מאחר ומלכויות הוזכרו באחרונה במקרא, למה קבעו חכמים בסדר התפילה, שאומרים מלכויות תחילה? "אלא המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתיזכר לו". שכן ראוי שקודם נמליך מלך עלינו ואחר כך נעלה את זכרוננו לפניו שיזכרנו לטובה (ראה "תוספות יום טוב" למסכת ראש השנה פ"ד, מ"ה). וראה "באר בשדה" שאמנם נאמר 'מלכויות' באחרונה, להורות שאינו דומה ל'זכרונות' ו'שופרות' כלל, כי באמירת 'זכרונות' ו'שופרות' תלויה עליית זכרונם לפניו לטובה, מה שאין כן 'מלכויות', שבין אם יאמרו ובין אם לא יאמרו - ה' הוא מלך עליהם.
פסוק יא:
כמה וכמה פרשיות בספר במדבר קשות - מה באות להשמיע לנו לדורות, וזו אחת מהן. (פ' בהעלתך תשמ"ט)
פסוק יא:
רש"י ד"ה בחדש השני, נמצאת אתה אומר, שנים עשר חודש חסר י' ימים עשו בחורב וכו'. והנה להלן (כט, ד"ה נוסעים אנחנו אל המקום) אומר רש"י: מיד, עד ג' ימים אנו נכנסין לארץ וכו'. למה אפוא השהייה הארוכה? והרי אנו עדיין לפני חטא המרגלים שהמיט על בני ישראל את ארבעים שנות המדבר? (פ' בהעלתך תשס"ב) וראה "באר בשדה" שנשתהו שם כדי ללמוד תורה ומצוות.
פסוק יג:
"בראשֹׁנה... בראשֹׁנה". הראשון מוסב על סדר הנסיעה, וכפי שכתבתי למעלה, והשני הוא מספר סידורי למקום מחנה יהודה. (פ' בהעלתך תשנ"ח)
פסוק יג:
"ויסעו בראשֹׁנה, על פי ה' ביד משה". לא ידעתי מה בא ללמדנו, והרי אין זה המסע הראשון, אלא אחרי החניה הממושכת בהר סיני, ואם אמנם לזה נתכוון הכתוב, היה מקומו בפסוק יב, מיד אחרי המילים "ויסעו בני ישראל". נראה שהכוונה לומר שזוהי הנסיעה הראשונה לפי הסדר האמור כאן, שהרי ביוצאם ממצרים עד הר סיני לא היה משכן, ונסעו אפוא בסדר מקרי, וכך נראה מדברי רש"י ד"ה למסעיהם בפסוק הקודם. (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק יז:
"ונסעו בני גרשון ובני מררי נשאי המשכן". לפי משמעות הפסוקים היה סדר הנסיעה כך: (א) דגל יהודה (פסוק יד). (ב) בני גרשון ובני מררי (פסוק יז). (ג) דגל ראובן (פסוק יח). (ד) בני קהת (פסוק כא). (ה) דגל אפרים (פסוק כב). (ו) דגל דן (פסוק כה). וכך הבינו פירוש הטור והחזקוני (לפסוק כא) בדעת רש"י. אבל בברייתא של מלאכת המשכן (פרק יג) הסדר שונה: (א) דגל יהודה. (ב) דגל ראובן. (ג) בני גרשון ובני מררי.<fj> (ד) דגל אפרים. (ה) בני קהת. (ו) דגל דן. ולפי רמב"ן על אתר, מה שאמרו בברייתא "תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל מחנה ראובן" פירושו: שיסע דגל מחנה ראובן, ומיד, עוד לפני שדגל ראובן נסע, מקדימים בני גרשון ומררי ונוסעים לפני בני ראובן. לפי זה גם סדר הנסיעה שבברייתא מתאים לסדר הפסוקים. (פ' בהעלתך תשנ"ב)
פסוק יז:
רש"י ד"ה והורד המשכן, ...והארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכוסין ונתונין על המוטות עד וכו'. הביטוי "ונתונין על המוטות" קשה. הרי המוטות נתונים בהם, ולא הם במוטות. (פ' בהעלתך תשס"א) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: למעלה (ד, י; שם, יב) כבר נאמר "ונתנו על המוט" (וראה דברי רשב"ם לפסוק י שם).
פסוק יז:
רש"י ד"ה והורד המשכן. מכאן משתמע שאכן כקורה הלכו לדעת רש"י. וכך גם משמע מדבריו לפסוק כא. וראה מה שכתבתי למעלה (ב, ט) ולהלן (בפסוק כה). (פ' בהעלתך תשנ"ט)
פסוק יח:
"ונסע דגל מחנה ראובן לצבאֹתם". ביתר המחנות כתוב "בני" - "בני יהודה" (פסוק יד), "בני אפרים" (פסוק כב), "בני דן" (פסוק כה), ושלא כמו כאן. על כן קשה רק כאן לשון־הרבים שב"צבאתם". ולא ראיתי מעיר על שוני זה. (פ' בהעלתך תשס"א)
פסוק יח:
באשר להעדר התיבה "בני", ראה "דיוקים" על אתר, הקושר העדר התיבה בהעדרה בפסוק כא, שם נאמר "הקהתים" במקום 'בני קהת', ומבאר שהללו השתתפו בעצת קרח ועל כן לא היו ראויים להיקרא בני אבותיהם. אך אין הוא נדרש לשאלת הדקדוק באשר ללשון־הרבים. (פ' בהעלתך תשס"א) וראה "העמק דבר" על אתר.
פסוק כא:
רש"י ד"ה והקימו את המשכן, בני גרשון ובני מררי שהיו קודמים להם מסע שני דגלים וכו'. ואילו קודם (יז ד"ה והורד המשכן) כתב, כיון שנוסע דגל יהודה, נכנסו אהרן ובניו ופרקו... ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות וכו'. יוצא שבני גרשון ובני מררי היו בכל מסע צריכים להשיג את מחנה יהודה ולעבור אותו כדי ללכת לפניו, שהרי נסעו בעגלותיהם לפני כל המחנות. וזה קשה. אבל ראה "קיצור מזרחי" המבאר כי כניסת אהרן ובניו לפרק את הפרוכת ולכסות את הארון ושאר הכלים, היתה בשעה שהתכונן דגל יהודה לנסוע, אבל לא התחיל לנוע ממקומו. רק לאחר שכל הכלים היו עטופים ובני גרשון ובני מררי פרקו את המשכן וטענוהו בעגלות החל דגל יהודה לנסוע ראשונה ובני גרשון ובני מררי צמודים אליו. על כל פנים, לכאורה משמע גם מכאן כי "כקורה היו מהלכין", וראה רש"י לפסוק כה, ושם יש גורסין "אתיא כמאן דאמר, כתיבה היו מהלכין". וכן הוא בדפו"ר. (פ' בהעלתך תשמ"ז)
פסוק כא:
ועוד: ודאי משמע מכאן שכקורה היו מהלכין, שאם לא כן, לא שייך לומר שבני גרשון ומררי קדמו לבני קהת מסע שני דגלים. (פ' בהעלתך תשנ"ד)
פסוק כה:
רש"י ד"ה מאסף לכל המחנות, ...ואית דאמרי כקורה היו מהלכין, ומפיק לה מן "מאסף לכל המחנות". ע"כ. כבר סימנתי למעלה (ב, ט) את מקור המחלוקת, והוא בירושלמי, וצריך סוף סוף לרכז את כל הנאמר ברש"י בנושא זה. מכל מקום לא ידעתי מה דעתו של רש"י עצמו בנושא זה, ומדבריו דומה שמפרש פעם כאחת ופעם כאחרת. ולעניות דעתי משתמע מכל הכתובים כי כקורה היו מהלכים, והראיה שכתֵיבה הלכו מן האמור למעלה (ב, יז ד"ה כאשר יחנו כן יסעו), אינה, שהרי אפשר לפרש שם "כאשר" כמוסב על סדר הזמן - כשם שמחנה דגל יהודה חנה ראשונה, כך גם נסע ראשונה. (פ' בהעלתך תשנ"ז)
פסוק כה:
ולכאורה אפשרית גם שיטה שלישית והיא שנסעו כמעוין, ואז לפחות יהיה פשוט יותר לפרש שמחנה יהודה נסע ראשונה, שאם כתיבה הרי צריך לומר שמחנה אפרים נסע יחד עם מחנה ראובן ומחנה לויה והמשכן ביניהם. (פ' בהעלתך תשס"א) וראה מש"כ למעלה (ב, יז).
פסוק כט:
רש"י ד"ה חֹבב, ...מלמד שהתינוקות קורין וכו'. לשון תינוקות קצת קשה, שהרי לפחות צפורה, שלא בהכרח היתה הגדולה מבנות יתרו, כבר היתה ראויה לחופה. (פ' בהעלתך תשס"ב) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: עיין במסכת נידה (ריש פרק י), שם נידון דין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דם, שעדיין קטנה היא (זמנה מתחיל כשהיא נעשית נערה, היינו כשמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, והביאה שתי שערות), ונישאה.
פסוק כט:
שם. ...ושמות הרבה היו לו וכו'. ראה גירסת דפו"ר ("ושני שמות היו לו") וראה גירסת ר' אברהם ברלינר ושם הערה ו, שההבדל בין שתי הגרסאות נובע ממחלוקת בין הספרי למכילתא. (פ' בהעלתך תשמ"ז)
פסוק כט:
רש"י ד"ה נסעים אנחנו אל המקום, מיד, עד שלושה ימים אנו נכנסין לארץ וכו'. ולהלן (לג ד"ה דרך שלשת ימים) אומר רש"י - "מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד", ולפי זה היו צריכים להיות ממש בגבול הארץ. וראה גם להלן (יא, א ד"ה רע באזני ה'). (פ' בהעלתך תשנ"ט)
פסוק כט:
שם. ...וכסבור שהוא נכנס. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות ק) המאריך ומסביר יפה ענין הכניסה ואי־הכניסה לארץ. אך ספק אצלי אם שייך לומר לגבי אבי הנביאים דניבא ולא ידע מה ניבא, כדבריו בסוף הערה זו. (פ' בהעלתך תשמ"ט) וראה מהרי"ק שהגם שידע העתיד להיגזר עליו, אבל מכיון שעדיין לא נגזרה הגזירה היה סבור שזכותו ותפילתו יכניסוהו.
פסוק כט:
"...והטבנו לך". זוהי שיחה בין חתן לחותן שאינה מסתיימת בדיבור כי אם במעשה. (פ' בהעלתך תשס"א)
פסוק לא:
"אל נא תעזב אתנו". לפי טעמי המקרא דומה שיש כאן היפוך הדברים, שהרי יש מפסיק אחר "נא", כלומר אנא, עזוב אותנו. ולפי זה צריך לפרש כאן "תעזב" מלשון עזור, סייע, כמו "עזֹב תעזֹב עמו" (שמות כג, ה), ושיעורו: אנא, עזור לנו. וזה ראוי להיאמר. וראה ראב"ע שפירש "אל נא" - כמו עתה, ור"ע ספורנו שפירש: ילכו בניך לפחות עמנו. ע"כ. ובדקתי ב"דיוקים" וב"דעת מקרא", ואין שם כל הערה, וזה תמוה. (פ' בהעלתך תש"ן)
פסוק לא:
אמרתי כנ"ל לר' יהודה קיל שי', ונראה לו, ולר' רפאל בנימין פוזן שי' והתלהב, ואילו ר' בנציון קריגר שי' צינן אותי. לדבריו, כל לשון "נא" בא אחריו טעם מפסיק - וצריך לבדוק, ויתר על כן, הצירוף 'עזוב את' במשמע המוצע אינו נראה לו. וצריך לבדוק גם זאת. (פ' בהעלתך תשנ"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': לעניות דעתי אין נכון לומר שאחר לשון "נא" תמיד בא טעם מפסיק. במקומות רבים באה המילה "נא" בטעם מחבר - ראה בראשית יג, ח: "ויאמר אברם אל לוט, אל נא תהי מריבה ביני ובינך" וגו'. ה"אל־נא" שם מוטעם ב"קדמא", והתי"ו של "תהי" רפויה, מפני שזה המשך הענין (ולפי הכלל - בג"ד כפ"ת בראש מילה המחוברת לחברתה - עליה להיות רפויה). וכן בבראשית יח, ג: "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבֹר מעל עבדך" - כאן מופיעה המילה "נא" פעמיים, ובשתיהן היא מוטעמת בטעמים מחברים (בפעם הראשונה - ב"קדמא" ובפעם השניה - ב"מרכא") והתי"ו של "תעבֹר" רפויה מהטעם הנזכר.
פסוק לא:
רש"י ד"ה אל נא תעזב, ...עכשיו שראה שאין להם (לגרים) חלק, הניחם והלך לו. ע"כ. והוא על־פי דרשתם ז"ל (ספרי. ראה רש"י להלן כו, נה בסופו) "אֹתו אתן לכם - לכם, ואין לגרים חלק בו". (פ' בהעלתך תשמ"ז)
פסוק לא:
רש"י ד"ה והיית לנו לעינים, לשון עבר, כתרגומו. ע"כ. ראה דברי "שפתי חכמים" (אות ת), ומאוד אינם נראים, כי לא ידעתי למה לא יבין כמובא אצל ראב"ע - לשון עבר - מוסב על עצתו, שהאיר את עיני ישראל בעצת מינוי השופטים (שמות יח, יג-כו). (פ' בהעלתך תשנ"א)
פסוק לא:
בחלוקת "פרס החינוך הדתי" (בתנו תמר שתח' היתה בין המקבלים בבית־ספר אלשיך בתל־אביב) פירש הרב ישראל מאיר לאו שליט"א "והיית לנו לעינים" - דמות המשמשת מודל להזדהות. זקוקים היו בני דור המדבר לדמותו של יתרו, אדם שעבד כל עבודה זרה שבעולם, שברח מפני פרעה על שום שביקש להגן על בני ישראל ביושבו במועצה עם בלעם ואיוב, שעזב את כל העושר שהיה נחלתו במדין ובא למדבר. ע"כ. זה נשמע יפה, אך בוודאי לא כדעת רש"י (בפסוקים ל-לא). (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק לב:
רש"י ד"ה והיה הטוב ההוא וגו', ...ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו וכו'. קשה לי, הא כיצד נתנו נחלה בארץ לבניו של גר? והרי בפסוק הקודם ייסד רש"י פירושו על דרשתם ז"ל שאין להם לגרים חלק בארץ. (פ' בהעלתך תשמ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אין זו נחלה, אלא מושב זמני.
פסוק לב:
ובעצם קשה, הרי דברי משה רבנו ע"ה אינם אלא הבטחה על תנאי - "והיה כי תלך עמנו", כלומר אם לא תלך, אין לך טובה זו, והרי לא הלך, ומדוע נִתנה יריחו לבניו? לפי רמב"ן (בפסוק כט) הדברים מבוארים יותר. לדבריו, כשאמר משה ליתרו "והטבנו לך" (פסוק כט), חשב יתרו שהכוונה למתת כסף וזהב מהשלל, אבל לא תהיה לו נחלה בתוכם, ועל כן לא היה חפץ בזה. חזר משה ורמז לו שתינתן לו אחוזה טובה בארץ כשכר על טרחתו ועזרתו אשר יעזרם בכבוש הארץ. וכך אמרו בירושלמי (ביכורים פ"א, ה"ד) שאמנם דינם של גרים הוא שאינם קוראים פרשת ביכורים לפי שלא קיבלו חלק בארץ, אבל גרים שהם בני יתרו מביאים וקורים (ראה בבא בתרא פא ע"א תוספות ד"ה למעוטי). ואמנם יתרו חזר לארצו, כפי שמסופר בפרשת יתרו (שמות יח, כז), אבל לאחר שגייר את בני משפחתו (ראה רש"י שם) שב והצטרף לבני ישראל, לכן קיימו ישראל את הבטחת "והטבנו לך" ונתנו לבני בניו את העיר יריחו. (פ' בהעלתך תשמ"ט)
פסוק לג:
"וארון ברית ה' נֹסע לפניהם דרך שלשת ימים". כלומר ארון זה נוסע יחד עם בני גרשון ומררי שהקדימו את המחנה בשלושה ימים. רק נשארת השאלה, היכן נסע הענן המיישר להם את הדרך, לפני חלוצים אלה או לפני מחנה בני יהודה. (פ' בהעלתך תשנ"ז)
פסוק לג:
"לתור להם מנוחה". חשבתי להראות מכאן שלשון תו"ר יכול להיות חיובי וגם שלילי, וראה תחילת פרשת שלח וסופה. אך שמתי לב שאונקלוס מתרגם בשלושה אופנים, לפי העניין. (פ' בהעלתך תשמ"ט)
פסוק לג:
רש"י ד"ה דרך שלשת ימים, מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד וכו'. ד"ה וארון ברית ה' וגו', זה הארון היוצא עמהם למלחמה... ומקדים לפניהם דרך שלושת ימים, לתקן להם מקום חנייה. ע"כ. צריך לומר שהארון אף הוא הלך דרך זו של שלושה ימים ביום אחד, ותמוה שאין מעירים על כך. ומכל מקום נראה מכאן שהתרחק הארון מן המחנה מהלך של שלושה ימים, כדי לתור להם מנוחה, ושלא כסדר הקבוע של המסע - "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנֹת" (למעלה ב, יז). וקשה לי: כלום ארון זה הלך בלא כל ליווי, ולוּ מפני הסכנה או מפני הכבוד? או שמא בדרך נס? ואם כך, הרי היה להם לבני ישראל סימן מוקדם לתחילת מסע חדש? ועוד: לא ידעתי כיצד היה הארון מרחיק לפניהם מהלך שלושת ימים באותם מסעות בהם היו הולכים מהלך יום אחד או מקצתו. וצריך עיון. ומן הראוי לציין שזהותו של הארון שכאן שנויה במחלוקת - לפי רש"י (על פי הספרי), לא היה זה הארון שעשה בצלאל (שמקומו היה תמיד בתוך המחנה), אלא הארון שעשה משה עוד לפני בצלאל כדי להכניס בו את הלוחות לפי שעה, ובו שמו אחר כך את שברי הלוחות, וארון זה היה יוצא עמהם למלחמה והיה 'תר להם מנוחה'. רמב"ן (בספר דברים י, ה) אינו מקבל דעה זו, ובעצם מחלוקת היא בירושלמי (שקלים פ"ו, ה"א). וראה אריכות דברים בנושא אצל ר"י אברבנאל על אתר. (פ' בהעלתך תשמ"ח) וראה מאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' "ארון הברית - אחד או שניים" ("הדר העולם" עמ' 317).
פסוק לג:
שם. מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד. ע"כ. והנה להלן (יא, א ד"ה רע באזני ה') שם רש"י בפי העם: אוי לנו, כמה לֻבַּטְנוּ בדרך הזה, שלושה ימים שלא נחנו מענוי הדרך, ולכאורה זה סותר את האמור כאן? וראה מה שכתבתי למעלה (בפסוק כט). ועוד: בד"ה ויחר אפו (להלן יא, א) שוב אומר רש"י: "אני הייתי מתכוון לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד", כמו כאן? (פ' בהעלתך תש"ן)
פסוק לג:
רשב"ם ד"ה דרך שלשת ימים, ...שלא חנו עד סוף ג, ומפני טורח הדרך וכו'. קשה לי על דבריו (בדומה למה שהוקשה לי למעלה ט, יז-כג): אם אמנם לא היתה מנוחה בלילה, אלא שהלכו ג' ימים מעת לעת, כיצד הקריבו קרבן תמיד, תוך כדי הליכה? ושמא נגד דברי רשב"ם אלו, כותב ריב"ש: "ובכל לילה היה הענן שוכן על הארון, שלא היו יכולים לילך שלושת ימים רצופים לילה ויום". והעיקר: יפים דברי רשב"ם כאן על תלונות בני ישראל (שבתחילת פרק יא) שלדבריו באו כתוצאה מהמסע המפרך (המתואר בסוף פרק י), ולא כדברי רש"י (להלן יא, א) - "ויהי העם כמתאֹננים - אין העם אלא רשעים". וראה להלן (כא, ד-ה), שם גם רש"י אומר שהתלונות באות כתוצאה מ"טורח הדרך". (פ' בהעלתך תשנ"ו)
פסוק לד:
רש"י ד"ה וענן ה' עליהם יומם, שבעה עננים... ארבעה מארבע רוחות ואחד למעלה ואחד למטה ואחד לפניהם, מנמיך את הגבוה... והורג נחשים ועקרבים. ע"כ. מסתבר כי "ואחד לפניהם" אין פירושו לפני בני ישראל כי אם לפני ששת העננים האחרים, שהרי לפני שבטי ישראל היה הענן מתוך הארבעה שהיו מארבע רוחות. (פ' כי־תבא תשמ"ח)
פסוק לד:
ואם תשאל, למה אפוא היה צריך לנחש הנחושת, ראה חזקוני להלן (כא, ו) "...עכשיו שנסתלקו (ענני הכבוד) במיתתו (של אהרן), היו הנחשים מזיקין". (פ' בהעלתך תשנ"ה) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: הלא היתה זו מכה מכוונת על שדברו בקב"ה ובמשה.
פסוק לד:
וב"ספרי" מנויים שבעת הפסוקים שבהם הכתוב מזכיר את הענן. וכבר העיר רא"ם: עננים הרבה נזכרו בפרשה ולא ידעתי למה בחר דווקא באלו יותר מן השאר. וראה "גור אריה". (פ' בהעלתך תשס"ד)
פסוק לה:
"ויהי בנסע הארן". בפסוק לג אמר רש"י: זה הארון היוצא עמהם למלחמה וכו'. כלומר שהיו שני ארונות. אם כן לא ברור, באיזה ארון מדובר כאן, האם בזה "דסליק מיניה", או בזה שהיו בו הלוחות השלמים. ואגב, גם לא ברור - לדעת רש"י - היכן שמרו ארון זה בשעת החניה. (פ' בהעלתך תשנ"ד)
פסוק לה:
ושאלתי רבים וטובים ולא ידעו להשיב, והנה הראה לי אביעד שי' שרש"י עצמו עונה לפחות על השאלה הראשונה, ד"ה קומה ה' - "לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלושת ימים, היה משה אומר, עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר". והוא על פי מדרש תנחומא (ויקהל ז). ועדיין עלי לחפש היכן שמרו ארון זה בשעת החניה. (פ' חקת תשנ"ד) על מיקומו של הארון בשעת החניה שאל כבר רמב"ן (בפסוק ה), וזו לשונו: "אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר? כי במשכן, בבית קדשי הקדשים, לאחר הפרוכת, אין שם שני ארונות! וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד!". והשיב ה"יפה מראה" (על הירושלמי במסכת שקלים פ"ו, ה"א) שהיה באחד מבתי הכנסת או בתי המדרש במשמרת קדושה וכבוד. וב"מרומי שדה" (סוטה מג ע"א) כתב שהארון שעשה משה היה באהלו של משה. (מהרב איתן שנדורפי שי'. ראה "הדר העולם" עמ' 317).
פסוק לה:
רש"י ד"ה ויהי בנסע הארון, עשה לו סימניות... להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז ע"א). ע"כ. לא ידעתי מהי הפורענות שלפני הסימניות. וראה "שפתי חכמים" (אות ז) המסב אותה על האמור למעלה (בפסוק לג) "ויסעו מהר ה'" - כתינוק הבורח מבית הספר, אבל ראשית צריך לעיין במסכת שבת, כי קשה לקרוא לזה פורענות. (פ' בהעלתך תשנ"ט) אכן שם מבאר רש"י באופן אחר, שהכוונה לתאוות האספסוף לאכול בשר ולמרוד בה'. ואמנם מעשה האספסוף מובא בתורה לאחר חטא המתאוננים, אך למעשה התחיל האספסוף להמריד את העם עוד מקודם, בתוך שלושה ימים למסעם מהר סיני, כמבואר ברמב"ן על אתר. אבל תוספות (ד"ה פורענות) שם ורמב"ן על אתר חולקים על פירוש רש"י. לדבריהם הפורענות הראשונה היא זו המובאת ב"שפתי חכמים", שבני ישראל ברחו מהר סיני "כתינוק הבורח מבית הספר". ואכן מעיר רמב"ן, שלפי פירוש זה, הלשון "פורענות" מובנה "חטא" ולא "עונש", שכן לא נענשו על עוון זה.
פסוק לה:
רש"י ד"ה קומה ה', לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלושה ימים וכו'. מאוד לא ברור על מה מוסב משפט זה, על ה' או על הארון שבו שברי הלוחות. אם על הארון, למה "קומה ה'"? כאילו יש כאן זהות שלמה בין ה' וארון הברית? ואם הכוונה לה', מה פירוש "שהיה מקדים לפניהם"? ומשה מורה לו הוראות? (פ' בהעלתך תשנ"ה) וראה "תורה שלמה" על אתר (אות קמד) שכתב בשם "מדרש ילמדנו": בשעה שהיה הקב"ה מבקש שיסעו, היה הארון מזעזע עצמו. ויש אומרים תולה עצמו. ביקש משה להודיע לישראל שהשכינה עמם, לפי שאמר לו הקב"ה: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' השמר מפניו" (שמות כג, כ-כא), אמר משה: "אם אין פניך הולכים" וגו' (שם לג, טו). אמר לו: "פני ילכו" (שם שם, יד). בא משה אמר לישראל: עמדו סעו, שהרי השכינה בארון! אמרו ליה: אין אנו מאמינים. אמר: "קומה ה'" והארון נזדעזע, לכן היו מאמינים. ע"כ. הערת ר' זאב נוימן שי': ראה שיחות הרצי"ה לספר במדבר (עמ' 94), שם מובא בשם ספר הכוזרי (ד, ג), שאכן ישנה זהות מוחלטת בין ה' ובין ארון הברית.
פסוק לה:
ועתה קשה לי, כיצד רש"י (על פי תנחומא ויקהל ז) מבאר "קומה - עמוד והמתן לנו" וכו'. והרי זה קרוב להיפוכו של פשט הדברים, כי לפי זה מדובר על שעה שישראל כבר במסע ואינם הולכים מספיק מהר כדי לשמור על מרחק שלושה ימים. (פ' בהעלתך תשנ"ט) וראה "באר בשדה" שאמנם עיקר משמעו של לשון זה הוא 'קום נא וסע לפנינו', אך יש בלשון "קומה" גם משמעות נוספת, הפוכה מזו: 'עמוד נא על מקומך!' (ראה נחמיה ט, ג). משה התכוון כאן לשתי המשמעויות.
פסוק לו:
רש"י ד"ה רבבות אלפי ישראל, מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משתי אלפים ושתי רבבות. ע"כ. כלומר עשרים ושנים אלף איש. ולא ראיתי שמישהו יציין, שזהו מספר פקודי הלויים, ראה למעלה (ג, לט), מבן חודש ומעלה! (פ' בהעלתך תשנ"ה) וראה חידושי אגדות למהרש"א (שבת קטז ע"א ד"ה שסרו מאחרי ה'), שכך היה מספרם של הלויים באותו הדור, שהם לגיונו של מלך ולא היו בכלל חוטאי דור המדבר, והם נשאו את כלי הקודש שהשכינה שורה עליהם.