פסוק א:ויהי ביום כלות משה וגו'. נסמכה פרשה זו לפרשת כהנים, לומר שבמקום שיש שלום כאילו שם בית המקדש ושכינה שורה שם, שהוא אחד מג' דברים שהעולם עומד עליהם שהוא השלום, ואמר ויהי שהוא לשון צער, לפי שבאותו היום מתו בני אהרן. והיל"ל ויהי ביום הקים את המשכן וימשח אותו וגו', אבל אמר להקים אז"ל שכל ימי המילואים היה משה מעמידו ומפרקו ויום ר"ח ניסן העמידו ולא פרקו לכך אמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כלה הקמתו, וכן כתב רש"י. שמא תאמר שהיה משה מצטער בהקמתו בכל יום ת"ל ויהי שאדרבה ביום כלות הקמתו נצטער לפי שבכל יום ויום מעמידו ומפרקו והיה מקבל שכר על ההעמדה ועל ההפרקה ואותו היום השמידו ולא פרקו ניטל ממנו אותו שכר, שהצדיקים שמחתם היא בעבודתו ית' ואינה עליהם לטורח אלא לשמחה, לזה נאמר ויהי ביום כלות משה הלואי לא כלתה ההקמה ואמר להקים את המשכן ולא אמר להקים המשכן, לרמוז למה שאז"ל שביום שהוקם המשכן התחתון ע"י משה הוקם העליון על ידי מיכאל, לזה בא רבוי ת:
פסוק א:וימשח אותו ויקדש אותו. קדשו בשם שהיה מזכיר על כל כלי וכלי כמו שפירשתי בפרשת פקודי שנאמר שם י"ח פעמים כאשר צוה ה' וגו', ששם נשמה וחיות לכל כלי וכלי, ואחר כך אמר וימשחם ויקדש אותם, בתחלה כל כלי לבדו ואחר כך חברם כולם כאחד ועשה להם המשחה אחת לכלם כפי כונתו וחבורו:
פסוק א:ובספרי אז"ל וימשח אותו ואת כל כליו, שומע אני ראשון ראשון נמשחו המשכן קודם כו' ת"ל וימשחם ויקדש אותם, מגיד שלא קדם אחד מהם עד שנמשחו כלם. ובמדרש אמר ר' סימון בשעה שאמר הקב"ה לכהנים על המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו גם הם את המשכן, ובעת שהוקם למטה הוקם למעלה והוא המשכן הנעלה שבו מטטרון מקריב נשמותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם ולכך כתיב את המשכן, ע"כ. ואע"פ שהמשכן הוקם מאליו שנאמר הוקם וגו', הואיל וההמשחה והקידוש מעכבין שנא' בפרשת פקודי ומשחת את המשכן ואת וגו' וקדשת אותו,, והואיל וטרח וקדש כל כלי וכלי כפי קבלתו העלה עליו כאלו הקימו וכו':
פסוק ב:ויקריבו נשיאי ישראל. ולא פירש, מה הקריבו, אחר כך אמר ויביאו את קרבנם וגו' ויקריבו אותם לפני המשכן, ועוד למה כל זה השבח ששיבח לנשיאים שאמר נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם, הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים, ועוד למה התחילו הם תחלה ולא עשו כבוד למשה ולאהרן. אלא הנשיאים כשראו עצמן אשמים בנדבה שלא התנדבו תחלה, שאמרו יתנדבו הצבור תחלה ומה שמחסרים אנו משלימים, וכיון שראו שהשלימו הצבור את הכל שנאמר והמלאכה היתה דים לכל המלאכה, אמרו הנשיאים מה יש עלינו להביא, הלכו והביאו עגלות שישאו עליהם המשכן, ומי נתן להם עצה שבטו של יששכר שהיו חכמים שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. א"כ לפי זה פירוש ויקריבו הנשיאים קרבו עצמי ליקח עצה לפי שנתנשאו על ישראל, שמא תאמר מאחר שנתעצלו ירדו ממעלתם. ת"ל ראשי בית אבותם. ומאין בא להם הנשיאות, לזה אמר הם נשיאי המטות שהיו שוטרים במצרים והוכו עליהם שנאמר ויוכו שוטרי בני ישראל, ופירוש המטות שהיו רודים אותם במטות ובמקלות, שמא תאמר שהקב"ה לא הסכים על ידם בנשיאות ת"ל הם העומדים על הפקידים, שהקב"ה אמר למשה ולאהרן ואתכם יהיו איש איש למטה וגו' ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם וגו', ולזה הביאו עגלה על ב' נשיאים שלא יתגאו. ולזה קערה אחת כף אחת פר אחד איל אחד כבש אחד שעיר עזים אחד, הכל כדי שלא יתגאו בקרבנם. כשראה משה כן לא רצה לקבל מהם לפי שהוא מעט לפי ערכם, שבנדבה אמרו לא היה משה יודע לומר לנו שנעשה המשכן, לזה לא רצה לקבל מהם, אמר אתמול היו רוצים לעשות המשכן כולו ועכשיו מביאים זה המעט, אמר לו הקב"ה קח מאתם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, הם באו בהכנעה, זהו ויביאו את קרבנם לפני ה', שקרבו עצמן והכניעו והשפילו עצמן לפני ה' שהוא חוקר לב ובוחן כליות, לזה אמר לפני ה' ואחר כך ויקריבו אותם לפני המשכן, לזה קח מאתם, ולזה אמר ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם, מאי לאמר, כי האמירה היא לו ולא לאחרים, אלא אמר לו אתה רואה שנתמעט קרבנם בעיניך, ואני בעיני הרבה, כי אין הכוונה בהבאת הקרבן אלא ההכנעה שנאמר הלא שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים:
פסוק ב:ובמדרש היה משה מתיירא שמא אחת מן העגלות נשברת או אחת מן הפרות מתה, אמר לו הקב"ה והיו לעבוד אני נותן להם הויה שיהיו קיימות, רבי יודן בשם בר קפרא עד בגלגל שורים זבחו, והיכן הקריבום רבי אבא בר כהנא אמר בנוב הקריבום רבי אבהו אמר בגבעון הקריבום, רבי חמא בר חנינא אמר בבית עולמים הקריבום דכתיב ויזבח שלמה את זבח הבקר, תאני משים רבי מאיר עד עכשיו הם קיימים לא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו, והלא דברים קל וחומר ומה עגלות שנדבקו באהל מועד נתן להם הויה שהם קיימות לעולם, ישראל שהם דבקים בהקב"ה עאכ"ו, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום ע"כ. והיו העגלות והבקר ח"י, לומר שהן חיים וקיימים לעולם. ונצנצה בהם רוח הקדש שהביאו כולם בשוה, כמו שהביא זה כן הביא זה, וכל אחד ואחד היתה לו כוונה בקרבנו מה שלא כוון חבירו, ולזה נכתבו כלם, כי היה יכול לכתוב ביום הראשון הקריב נחשון וקרבנו הוא כך וכך, וכן נתנאל ביום השני, וכן לבני זבולון אליאב בן חלון, אלא לפי שכל אחד ואחד חשב שאין חבירו מביא כמוהו וכיון כל אחד לעצמו, כמו שכתב רבינו בחיי ז"ל בשם המדרש זה לשונו, היתה כונת כל אחד ואחד מהנשיאים כנגד שבטו, נחשון כוון בו ב' מלכים עתידין לצאת ממנו והם שלמה ומלך המשיח שהן עתידין למשול בים וביבשה, ומפני זה הביא קערה דוגמא לים שהים מקיף את כל העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקוה הקב"ה את כל המים למקום אחד וקראן ימים, ימים בגימ' מאה, הוסיף ים אחד במלאכת המקדש וקו שלשים באמה יסוב אותו הרי ק"ל. מזרק אחד, כנגד העולם שהוא ככדור. הרי לך בקערה רמז לים, ובמזרק רמז ליישוב. שבעים שקל, כי שני המלכים האלה עתידים למשול על ע' אומות שבים ושביבשה. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולם. סלת, שהם מסולאים בפז, בלולה בשמן, שיהיה להם שם טוב שנאמר טוב שם משמן טוב. כסף, כד"א כסף נבחר לשון צדיק. כף אחת עשרה זהב, עשרה דורות מפרץ עד דוד שהיו כולם צדיקים. מלאה קטרת, מעשיהם טובים כקטורת. פר אחד. כנגד אברהם. איל אחד. כנגד יצחק. כבש אחד, כנגד יעקב. שעיר עזים אחד לחטאת, לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו טבולה בדם שעיר. ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד דוד ושלמה שהתחילו במלכות והיו צדיקים והיתה מלכותם שלמה. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים חמשה, הם ט"ו כנגד ט"ו מלכים מרחבעם ועד צדקיהו שהיו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים ומהם רשעים ומהם בינונים, זו היתה מחשבתו של נחשון. נתנאל בן צוער חשב טעם אחר על צד התורה, לפי ששבחו של זה השבט היא חכמת התורה, קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי, וכתיב בלחם הפנים ועשית קערותיו וגו'. זבולן חשב והקריב על שם פרקמטיא שלו שהיה טורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו. קערת כסף, כנגד הים, זבולן לחוף ימים ישכון וגו'. וכל אחד ואחד יש לו כונה כמו שכתוב במדרש כל שבט ושבט היה מכוון טעם אחר בקרבנו, וכולם הסכימו לדעת אחת ולמדה אחת, ובשעור המשקל, הכל לטעם ידוע אצלם, כל אחד טעם בפני עצמו, ע"כ. ולפי שכל אחד היה לו כונה בפני עצמו, לזה אמר ב"פ ויקריבו, שנאמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ויקריבו את קרבנם וגו'. א"כ לזה אמר למשה קח מאתם, אני יודע הכונה של כל אחד ואחד, ואולי הביאו פר אחד איל אחד כבש אחד, ג' אחדים, ליחד ג' שמות ממטה למעלה. כבש אחד כבשי דרחמנא וכו', והבן. אתה אחד ושמך אחד וישראל גוי אחד. ואחר שכתב כל אחד ואחד חזר וכללם כולם, שאמר זאת חנוכת המזבח, לומר שכולם שוים וחביבים לפני הקב"ה, שלא תאמר מי שהקריב ראשון הוא יותר חביב ממי שאחריו לזה חזר וכללם כאחד:
פסוק יא:ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום. לא אמר נשיא אחד ביום אלא ליום, אמר הקב"ה למשה כמו שיש י"ב מזלות וכ"א יש לו זמן ידוע ומשמש בזמן ידוע והעולם מתנהג על ידם, כן י"ב שבטים כל אחד ואחד הוא רומז למדה ידועה ובשבילם הם עומדים. לזה נשיא ליום לא יום לנשיא, הנשיא הוא ההעמדה וההקמה ליום:
פסוק יא:ובזוהר נשיא אחד ליום. מהו ליום יומין דלעילא דאתחנכו לאתברכא באינון תריסר תחומין דמתפרשן וכל חד אתתקן ואתחנך בברכתא על ידא דאינון, דלתתא, תאנא כלהו מתברכין בגין מדבחא דלעילא ואפילו אומות העולם, ותניא אמר רבי שמעון אלמלא לא אקריבו תריסר נשיאים לא יכיל עלמא למיקם קמי תריסר נשיאי ישמעאל, דכתיב שנים עשר נשיאים לאומותם, מדאקריבו אילין דישראל נסיבו שולטנותא דכלהו, בגין כך נשיא אחד ליום, וכל מה דאקריבו כגוונא דלעילא אקריבו, בגין דיתברכו כלהון. אילים ששים עתודים ששים כבשים ששים, כמא דכתיב ששים גבורים סביב לה. ואפשר לזה אמר ב"פ ויקריבו הנשיאים, שהקריבו על עצמן ועל י"ב נשיאי ישמעאל, ולזה נשיאים נשיאים ב"פ כמו שאמר אלין דישראל נסיבו שולטטתא דכלהו, לזה אמר י"ב נשיאים לאמותם, לא נשיאים על אומה אחרת, כזה הקריבו כל אחד ואחד קערה מזרק כף פר איל כבש שעיר, וג' מיני בהמות לזבח השלמים, ובקר של העגלות היו א' בקר לכל נשיא וחצי עגלה הרי י"ב דברים חסר חצי להתנשא כל אחד ואחד על י"ב נשיאי ישמעאל, והניחו להם חצי להיותם נשיאים על אומותם:
פסוק יב:ויהי המקריב ביום הראשון נחשון וגו'. אמר ויהי לשון צער לפי שמתו שני סגני כהונה בני אחותו נדב ואביהוא באותו יום, ולזה לא נזכר בו נשיאות שאין שלטון ביום המות, ועוד לא נזכר לו נשיאות לומר שאע"פ שהמלכות הוא מזה השבט וראוי הוא שינהוג שררה בעצמו עכ"ז בערך הקב"ה אינו כלום, כמו שאמר דוד ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ולזה נאמר וקרבנו בוא"ו לומר כאילו הוא שני ולא ראשון. ובמדרש הוסיף ו' לנחשון רמז ליהודה שיצאו ממנו ו' צדיקים ונברכו כל אחד ואחד בו' מדות, בדוד כתיב יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר איש תואר וה' עמו, וכתיב בדניאל וחמו"ע ו' דברים ילדים אשר אין בהם כל מאום וגו', וכתיב בחזקיהו ו' מדות ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום, וכתיב בדניאל די רוח יתירא ביה מפשר חלמין ואחוי חודן ומשרי קטרין וגו', וכתיב במלך המשיח ונחה עליו רוח ה' וגו', ע"כ. וכן בכולם נכתב עתדים ובנחשון אמר עתודים רמז ו' צדיקים שעתידין לצאת ממנו. ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, לפי שביום שני נברא גיהנם, ומי שהוא עוסק בתורה שהיא אש שנאמר מימינו אש דת, נצול מאש של גיהנם, ואמר נשיא יששכר לא הקדים הנשיאות כמו שאמר באחרים ביום השלישי נשיא, ביום הד' נשיא, מרוב ענותנותו לא רצה לקרוא עצמו נשיא אלא אחר הזכרת שמו, מפני כבוד התורה, ואמר הקריב את קרבנו לומר שזה ראוי להיותו ראשון אלא שחלק כבוד למלכות. ובמדרש בכל הנשיאים נאמר וקרבנו וכאן הקריב את קרבנו, שעל פי הדבור הקריב שבקשו שאר שבטים להקריב שהיו גדולים ממנו והכריעו אותו מן השמים, ונצטוה שבט יששכר להתקרב לקרבן המזבח ולהקריב קרבנו, תדע לך שכך כתיב הקרב חסר יו"ד שהיה רחוק ונתקרב לבא, כל כך למה על שהיו יודעים בתורה שנא' ומבני יששכר יודעי בינה וגו':
פסוק מח:ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד. במדרש אמרו שיום שביעי זה הוא יום שבת בראשית וז"ל, אמר הקב"ה ליוסף אתה שמרת מצות לא תנאף שהוא דבור ז' עד שלא נתנה תורה חייך אין קרבן יחיד דוחה את השבת אבל קרבן בנך דוחה את השבת, לכך נאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ולא עוד אלא שאין שבט מפסיק בין שני בניך בקרבן, אלא ביום השביעי נשיא לבני אפרים ביום השמיני נשיא לבני מנשה. אלישמע, אלי שמע ולאדונתו לא שמע. בן עמיהוד, עמי היה הודו ולא עם המצרית:
פסוק נט:גמליאל. אמר יוסף, גמל אל חסדים עמי. בן פדהצור, פדאו מבית הסוהר, וכן כתיב יגמלני ה' כצדקי, דרכו של אדם כשהוא עני ירא מהקב"ה וכשהוא עשיר בוטח בעשרו, ויוסף היה ירא ה' מתחלתו ועד סופו, בתחלתו מה הוא אומר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים וכשנעשה מלך הוסיף יראה, שנאמר את האלהים אני ירא, ע"כ:
פסוק פד:זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו. לפי שהם הביאו קרבנם באו כולם כאחד, שכל אחד חשב שלא הביא אלא הוא, לזה אחר שכל אחד הקריב ביומו חזר וכתבם כולם כאילו הקריבו ביום אחד להכפיל שכרם כמו שבאו ביום אחד, ולזה חזר ומנה י"ב פרים י"ב אילים י"ב כבשים י"ב שעירים, והמקריב שהוא אהרן עם כולם הרי י"ג בגימ' אחד. ולפי שהוא מייחד את כולם לזה נעלם שלא נזכר. ולזה גם כן ביום י"ג לא היה בו קרבן שהוא אחד ואינו צריך יחוד. ביום י"ד הקריבו כל ישראל קרבן פסח שגברה ידם על סמאל שהוא שאור שבעיסה, ולזה אמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, לא נאמר ושחטו לשה אלא אותו, שאין להזכיר שמו:
פסוק פט:ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר. כאילו אמר מתדבר, שהיה כביכול חוזר הדבור קודם שאמרו למשה ואחר כך וידבר אליו, ללמד למשה שלא יאמר ההלכה לישראל עד שיחזור עליה קודם:
פסוק פט:גימטריאות
ולמשא אותיות שמואל, שמואל תיקן משמרות עם דוד. ולמשא, לנבואה:
פסוק פט:יריעת המשכן. רעיתי, הנך יפה רעיתי בעשיית המשכן:
פסוק פט:ואת מיתריהם. מלא, רמז לת"ח האוסרים והמתירים, והצדיקים המיתרים בזכותם וגורמים שישראל ניצולים מכליה ומוסיפין אותם ומפרים ומרבים אותם. ועוד האבות המתירים אותם וגואלים אותם מבאר שחת. ואת, רבוי לכהנים המתירים אותם מקשרי עונותם:
פסוק פט:הגרשני. ראשו וסופו י"ה, לשמרם ולסייעם, כי היא עבודה כבדה וצריכים סיוע אלוה:
פסוק פט:ועמודיו. בגימ' קמ"ב והוא סוף שמות האבות אברהם יצחק יעקב, והאבות הם הם המרכבה והם עמודי ישראל:
פסוק פט:ועבודת משא תינח במשכן, בבית עולמים מנין היה להם משא, אלא זה השיר שנקרא משא שנאמר שאו זמרה:
פסוק פט:תשלחום. בתחלה אמר תשלחו וכאן הוסיף מ', כי במתן תורה לא היה בהם טמאים, ואחר מ' יום עשו העגל ונעשו טמאים והוצרכו לשילוח, לכך יתיר מ'. בפרשת שלוח ג"ן תיבות, רמז כי מגן עדן הרשעים והטמאים משולחים, לכך גן רמז על גן עדן. וג' פסוקים בפרשה כנגד ג' מחנות, ואם תחשוב וידבר, כנגד ד' דגלים:
פסוק פט:מכל חטאת האדם. ר"ת מחה, ראוי העושה חטא להמחות. חטאות, חטאת כתיב חסר ו', כנגד אדם הראשון שחטא ביום ששי, ואדם וחוה חטאו, זהו איש או אשה, ולכך ה' של האדם מתוייגת, זהו אדם הראשון שהיה ניכר וידוע:
פסוק פט:והתודו את חטאתם. ס"ת למפרע מתו, שעל ידי הוידוי מתים החטאים והעונות:
פסוק פט:שכבת זר"ע ונעל"ם. עון עלם זר, כי הנער שהוא העלם נעשה בעון, ואם תתעבר הוא ממזר, מום זר. זרע ונעלם, זר עון עלם:
פסוק פט:והביא האיש את אשתו. ס"ת אשתו, ב"פ אשתו, לומר שאם היו לו שתי נשים ושתיהם זנו, וקנא על אחת ועל אחת לא קנא, שלא ידע בה, כששותה האחת יארע לאחרת כמו שאירע לראשונה, ולזה אשתו אשתו ב"פ, אחת נעלמת ואחת גלויה. עוד אמר אשתו בנעלם רמז לאותו מעשה של ב' אחיות שהיו דומות זו לזו אחת זינתה ואמרה לאחותה אחותי לבשי בגדי ובואי לביתי שבעלי רוצה להשקותי סוטה, ואני אשב בביתך וכשיבא בעלי לכי עמו ותצאי משם הרה ותעשי חסד עמי ועמך, הלכה ושתתה, וכשבאה אחותה חבקה לה ונשקה לה, נכנס ריח מי המרים בה וצבתה בטנה ונפלה ירכה, א"כ והביא האיש את אשתו, מי האיש זה הקב"ה, הבעל חשב שהביא אשתו ולא היתה אשתו, שנעלמה ממנו, והקב"ה הביאה. ד"א למה אשתו נעלמת שאם הוא נשא בת אחותו וזינתה וחפה עליה, הקב"ה שנקרא איש מגלה אותה, כיצד שהיו מתקבצים נשים הרבה מאד כדי שיראו ויוסרו בה, סוטה אחרת שלא היתה שותה, הקב"ה שהוא יודע הנעלם משים בלבה שתלך ותראה ותריח מי סוטה ויארע לה מעשה סוטה, זהו האיש הקב"ה מביאה:
פסוק פט:לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה. שמן ולבונה כנגד אבות ואמהות, והסוטה פרשה מדרכיהם, כי שמן ג' אותיות כנגד ג' אבות, לבנה ארבע אותיות כנגד ד' אמהות, והסוטה פרשה מדרכיהם:
פסוק פט:העפר. בגימ' שנה, אם יש לה זכות תולה לה שנה:
פסוק פט:ומן העפר. היא עשתה מעשה נחש שהולך אצל מי שאינו מינו אצל הצב ומוליד ערוד, כך זו הלכה אצל מי שאינו מינה יתנו לה מאכל הנחש שהוא עפר. וכן אשר יהיה בקרקע המשכן, ר"ת איבה, וזהו שכתוב בנחש ואיבה אשית:
פסוק פט:המאררים. גימ' ב"פ רמ"ח, כנגד איברים שיש באיש ובאשה, שהמים בודקים אותו כמו שבודקין אותה, וזהו בטן ו' של ולנפיל, הרי בטנו, ירך ו' של ואם הרי ירכו:
פסוק פט:האלות האלה. רמז שירמיה יאמר הפורענות על יהודה וירושלים וישקם כוס התרעלה:
פסוק פט:והשקה את האשה. זו כ"י. והשקה, אחר שיעמוד הבית ת"י שנים כמנין השקה. והשקה. סופה ה', רמז שבחודש החמישי ישתו ישראל כוס התרעלה, ואחר הית"ה חרבן בית שני:
פסוק פט:ונזרעה. אם היתה יולדת קצרים יולדת ארוכים ואם נקבות יולדת זכרים ואם שחורים יולדת לבנים, וזהו זרע בגימ' ארוכים:
פסוק פט:אמור להם. ס"ת רם, בקול רם:
פסוק פט:שלום. בגימ' זהו משיח:
פסוק פט:ואני אברכם. בגימ' ומסכים על ידם:
פסוק פט:נשיאי המטות. מטה שלימה היו:
פסוק פט:שש עגלות. עגלת כתיב. לכפר על מעשה העגל. והוזכר עגל ו' פעמים בפ' עגל:
פסוק פט:ושני עשר. חסר מ' לכפר על שעשו העגל לאחר מ' יום:
פסוק פט:את שתי העגלות דגרשון מלא, ודמררי חסר, לפי שבני מררי נשאו מלאכה חיצונה ואינה קדושה, שאינה כמו של בני גרשון, לכך של בני מררי חסר:
פסוק פט:ויקריבו הנשיאים. הנשיאם חסר, אחד התחיל בעצה, זה נשיא של יששכר:
פסוק פט:לחנכת המזבח. לחן כת המזבח. הם כת המזבח, והן הכהנים, והם לחן בעיני השכינה:
פסוק פט:וקרבנו. ראשו וסופו ו', הם י"ב, הוא ראשון לי"ב:
פסוק פט:קערת כסף הוא משה. קערת כסף ר"ת ק"ך, הוא משה שחיה ק"ך:
פסוק פט:משקלה. משה קל, משה היה קל לרוץ:
פסוק פט:שבעים. הם כנגד ע' סנהדרין:
פסוק פט:שניהם מלאים. הם משה ואהרן שהיו מלאים תורה, וכן מלאים סלת בגימ' תורה:
פסוק פט:כף אחת. זו תורה, שנאמר תורה אחת. כף, זה אברהם שהוליד לכ"ף שנה, והיה בדור כ"ף, עשרה זהב, זה אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות. זהב, זה יעקב שהיתה מטתו שלמה. זהב מלאה קטרת, ר"ת קמ"ז כמנין שנותיו של יעקב:
פסוק פט:פר אחד. זה אברהם שהיה אחד ופרסם אחדותו ית' בעולם:
פסוק פט:איל אחד. זה יצחק:
פסוק פט:כבש אחד. זה יעקב:
פסוק פט:שעיר עזים. זה עשו, וזהו לחטאת, שהיה חוטא:
פסוק פט:בקר שנים. אלו משה ואהרן:
פסוק פט:אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה. ט"ו, כנגד י"ב שבטים וג' אבות:
פסוק פט:הקריב נתנאל. הוא נתן עצה לקרבנות, וזהו נתנאל נתן אל:
פסוק פט:ביום המש"ח. שמחה, היתה שמחה לפני הקב"ה:
פסוק פט:אילים י"ב כבשים י"ב עזים י"ב פרים י"ב. ד' פעמים י"ב הרי מ"ח, כנגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם כל הבקר לעולה עשרים וארבעה. כנגד כ"ד שעות וכ"ד משמרות:
פסוק פט:אילים ששים עתודים ששים כבשים ששים, הרי ס ס' ס', ס' מסכתות וס' רבוא וס' אותיות בברכת כהנים. ד"א כנגד ג' ס' רבוא שהיו ישראל מבן ה' ועד בן עשרים, ומבן עשרים ועד בן ששים, והזקנים מבן ששים ואילך: