ויהי ביום כלות משה וגו׳. היינו באחד לחודש הראשון. וא״כ הוא פלא מאין ידעו אז מי יהיו העומדים על הפקודים ומי המה נשיאי ישראל. והרי כ״ז לא נהיה עד אחד לחודש השני. אבל באמת מצינו כבר במלאכת המשכן כתיב והנשיאים הביאו וגו׳ וצריך לומר דהנשיאים היו בהסכמת כל שבט שהוא הגדול בהם. והקב״ה הסכים בשעת המנין אשר המה יהיו עומדים על הפקודים:
ואת המזבח ואת כל כליו. פי׳ העמיד את המזבח וגו׳ ואח״כ וימשחם וגו׳. ומשונה הלשון במזבח מרישיה דקרא במשכן עצמו. דשם כתיב הקמה תחלה בו לבד. ובמשיחה וקידוש מסיים ואת כל כליו. ובמזבח כתיב בהעמדה המזבח וכליו ואחר כך במשיחה וקידוש כוללם ביחד. ללמדנו הא דתניא בספרי שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם. פי׳ דמש״ה כתיב במשיחה וקידוש אותם משום שביחד נתקדשו כמו דמפרש הגמ׳ ביומא ד״ה אותם דכתיב בבגדי כהונה. וע״ע מש״כ בספר שמות מ׳ י״א בשם הירו׳:
הם נשיאי המטות. שבחרו בהם המטות. ובספרי דריש המה היו נשיאים בעת שהוכו במטות בשביל התבן:
הם העומדים עה״פ. שבחר בהם הקב״ה אחרי כן:
ויקריבו אותם לפני המשכן. המה בעצמם ובכבודם הוליכו את העגלות והכבודה לפני ה׳ כענין שאמרו בפסחים ס״פ אלו דברים תנא כל א׳ וא׳ נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו א׳ רב עיליש טייעות. הכונה שלא היו מתכבדים לצוות לעבדיהם לישא את הפסח. אלא הם בעצמם נשאו כדרך שהערביים עושים. וע׳ ס׳ שמות י״א כ״א וכך עשו הנשיאים כאן:
את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר. ראוי היה לכתוב שתי עגלות וארבע בקר. אלא הפי׳ אותם העגלות ואותם הבקר ולא נתחלפו הבקר לעגלות אחרות. ומה שזכו למשאם זכו לכל הימים. ואע״ג שביארנו בס׳ שמות כ״ו כ״ד דלא שייך זה הדין אלא באדם שיש לו משפט וזכות. מכ״מ ה״נ אותו נשיא שזכה עגלה שלו והבקר שלו ע״ז. ה״ז זכה לאותו דבר:
נתן לבני גרשון. לא באותו יום היה שהרי לא נתברר משא של כל אחד עד אחר המנין. אלא בעת שהגיעה השעה לישא בראשונה. נתחלקו העגלות והבקר:
כי עבדת הקדש עלהם. האי עליהם מיותר. ואפשר לפרש בשני אופנים. א׳ לדרוש דוקא בשעה שעליהם בכתף ישאו משא״כ אם ישאו אחרים את הקודש אינו כן. ב׳ אשר המצוה במשא הארון שיהא דוקא עליהם ולא על אחר. והנה דוד המלך בראשונה הוביל את הארון על העגלה. לא ששכח מקרא דבי רב. אלא הבין כפי׳ הראשון. ע״כ הנהיג את הארון ע״י עוזה ואחיו שאינם לוים ועל עגלה. אח״כ ראה והתבונן כי טעה בדרשת הכתוב ויש לדרוש להיפך עבודת הקודש עליהם דוקא והיינו שאמר דוד ללוים בדה״י א׳ ט״ו התקדשו אתם וגו׳ כי למבראשונה לא אתם פרץ ה׳ אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט. פי׳ לא כוננו איך לדרוש :
בכתף ישאו. בבדים ישאו מיבעי וכלשון המקרא בפ׳ תרומה וממילא נישאת בידים או על הכתף. אלא בא לרמז שבשעת משא כלי קודש אלו יש להם בעצמם להיות מרכבה לשכינה. וא״כ עליהם להיות דבקים במחשבתם בדעת אלקות. וזה הכח של דעת הוא במוח של אחורי הראש. והוא בכתף. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ס״פ בא על מאמר יאשיהו המלך אין לכם משא בכתף. ובערכין די״א איתא דבהאי קרא בכתף ישאו נרמז מצות שיר שבבהמ״ק. והיינו דאז ג״כ היו הלוי׳ מתדבקי׳ במחשבתם למעלה:
ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח. לפי הפשט הקרבה ראשונה היתה קדושת פה. והקרבה שניה הוא שהביאו לפני המזבח להקריב וכסבורים להקריב כולם ביום אחד. וכמש״כ בספר ויקרא א׳ ג׳ דשם הקרבה חל על כל מיני קריבה לה׳. אבל רש״י פירש בשם הספרי דתניא ובאו ועמדו לפני המזבח ולא קיבל משה מהם עד שנאמר לו מפי הקודש יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. ולא נתבאר מוצא הדרש וגם למה לא קיבל. ונראה דלהכי לא קיבל משה משום שהיה שלא כדין להביא חטאת וקטרת שלא כחובה . ומעתה מובן מוצא הדרש. שהוא מדאמר ה׳ יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח. ואי איתא שלא בא דבר ה׳ אלא ללמד שנשיא א׳ ליום יקריב. אם כן מיותר האי לחנוכת המזבח. אלא גם זה בא בדבור יקריבו את קרבנם אע״ג שהוא שלא כחק מכ״מ יקריבו לחנוכת המזבח. וכל שהוא לחנוכה כשר אפי׳ שלא כחק. ולפי זה הדרש יש לפרש ויקריבו הנשיאים את קרבנם. כמו ויקרב את משפטן לפני ה׳ כך עמדו הנשיאים לפני המזבח ושאלו למשה אם יקבל מהם והוא שאל ובא התשובה בדבר ה׳:
יקריבו את קרבנם. יקריב מיבעי שהרי בנשיא אחד א׳ מיירי. אלא בא ללמד דנשיא א׳ ליום יקריב בשביל כולם. וכמו שכולם מקריבים בכל יום משנים עשר יום. וכמבואר עוד לפנינו בפרשה זאת חנוכת המזבח:
נחשון בן עמינדב למטה יהודה. ולא כתיב נשיא כמו בכל השבטים דכמו שבימי התנאים היה הנהוג להיות גדול מרבן שמו. כך בימי משה רבינו היה גדול. מכנוי נשיא שמו. ואולי משום שכל נשיא הראה נשיאותו ושררותו ביום שמחת מצוה שלו. משא״כ נחשון היה ביום מר של מות נו״א בני אחותו אלישבע. ולא נהג אלא שמחת מצוה לחוד. וא״כ יש ללמוד מזה לאבל במועד דאע״ג שאין אבלות נוהג כלל מכ״מ מה שאינו נוגע לשמחת יו״ט אסור:
קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה וגו׳. לפי סדר סיפיה דקרא גבי מזרק היה ראוי לכתוב קערה אחת כסף שלשים ומאה שקלים בשה״ק. ולהלן מקרא פ״ה השוה הכתוב הלשון בקערה ומזרק. אבל כאן שינה. משום שהמזרק היה לדם ופשוט דסגיא בגילדה דק אבל קערה הוא ביסא שבגמרא ובו היו עושים המנחה לישה ובעיטה ביד. ומשום הכי היה נדרש להיות גילדה עבה ביותר והייתי אומר שהיה בה הרבה נחשת. ורק סביבה היה כסף צרוף מאה ושלשים שקל. אבל משקל הקערה היה הרבה יותר. מש״ה דייק הכתוב קערת כסף. רק כסף ולא ד״א ופירש עוד דמשקלה לא היה אלא שלשים ומאה:
שניהם מלאים. במס׳ זבחים דפ״ח אי׳ אין מלאים אלא שלמין והוא משום דא״א לפרש כמשמעו מלאים שהרי אין מנחה באה אלא בשיעור המפורש בתורה עשרון א׳ או שנים. ואין לומר שגם זה היה חידוש והוראת שעה כמו קטרת וכדומה. דלהלן מקרא פ״ה יבואר דע״כ לא היה במנחה שום חידוש. אלא ע״כ משמעות מלאים שיעור מלא באופן שיהא כל״ש מקדשו:
מלאה קטרת. כאן ע״כ הפי׳ כמשמעו. שהרי אין שיעור קצוב אפילו לקטרת הפנימי שבכל יום והא דתניא פרס בשחרית ופרס בה״ע אינו אלא שיעור שקבעו חכמים. מכש״כ קטרת על מזבח החיצון כדאי׳ במנחות ד״נ שהנשיאים הביאו על מזבח החיצון ולזה ודאי לא שייך שיעור. וע״כ משמעות מלאה כמשמעו :
בן שנתו. עשו אותם כק״צ. דכל הכבשים שבאין בשביל צבור למוספין ותמידין ועוד הכל ב״ש. משא״כ יחיד המביא עולה. ומש״ה כתיב להלן בפ׳ זאת חנוכת שהיה לעולות הללו מנחות נסכים. והרי מחלוקת תנאים היא אי קרבו יחידים נסכים במדבר. ואפי׳ למ״ד דקרב אינו אלא אחר מרגלים שנאמרה פרשה זו של נסכים. אלא ע״כ שנהגו בקרבנן דין ק״צ ומש״ה דחה שבת ג״כ [והנה הרמב״ן פ׳ שלח כ׳ וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים. ולכאורה פלא שהרי מפורש כתיב להלן ומנחתם. אכן בביאורי עה״ס הראיתי מקום לחלק בין מנחות דבני הקרבה נינהו לנסכים]:
ולזבח השלמים. ולזבח שלמים מיבעי. אלא משום שהיה יום שמחה גדולה בישראל. כדתנן שלהי תענית ביום שמחת לבו זה בנין בהמ״ק וכמש״כ בפ׳ בהעלותך עה״פ וביום שמחתכם. מש״ה היה ידוע דצריך שלמים כמו בשמחת מועד. משום הכי כתיב השלמים :
ביום השני וגו׳. הקריבו על סדר הדגלים. אף על גב שעדיין לא נצטוו על ענין הדגלים וסדורן עד החדש השני. מכל מקום כבר ידעו שיהיה כן מצואת יעקב אבינו כדכתיב בספר בראשית נ׳ י״ב ויעשו בניו לו כן כאשר צום. ואיתא ברבה שצוה שישאו אותו כדרך שיהיה בדגלים:
ביום השביעי. היה בשבת. ודחה הקרבן שבת. וכבר איתא ברבה משום שעשו אותו כק״צ שדוחה שבת. והיינו כדתנן בתמורה פרק ב׳ מה בין ק״י לק״צ. שק״י אינו דוחה שבת וטומאה. וק״צ דוחה שבת וטומאה . אכן לדעת ר״מ ור״י שאין הדבר תלוי אלא בזמנו קבוע. א״כ צ״ל הא שדחה שבת הוא משום דהוי שמחת חנוכה כמו מועד. שאין הפסק בשבת כך אין הפסק בחנוכה וע׳ מש״כ להלן י׳ י׳ ותבין:
ביום עשתי עשר יום. האי יום השני מיותר. ללמדנו דהוי כאלו הקריב בכל עשתי עשר יום. וע׳ בסמוך:
ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל. ברבה אי׳ דשקל הכתוב כאלו הקריבו כולם ביום המשח. וכן כאלו הקריבו כולם אחרי המשח כמש״כ להלן פ״ח והיינו כמש״כ דכולם הקריבו בשביל כל ישראל ולא כל אחד בשביל שבטו:
שלשיםומאה וגו׳. ולא כתיב שהיו מלאים סולת כמו בסמוך בכפות זהב משום דלא חזר המקרא למנות אלא מה שבא בחידוש ללמדנו שהיה ק״צ דכל ישראל. והמנחה לא היה חידוש. משא״כ הכלים שנעשו בזה כלי שרת שבאין דווקא משל צבור:
מלאתקטרת. זה בא בחידוש קטרת זרה על מזבח החיצון. ומשום שהיה ק״צ:
ומנחתם. מזה ג״כ מבואר דהיה ק״צ. דקרבן יחיד לא היה עוד בחיוב נסכים כמש״כ לעיל ט״ו:
וכל בקר זבח השלמים. גם בזה היה חדוש שהיה בשביל צבור. ואין שלמי צבור אלא בעצרת והם קדק״ד. וכאן היו קדק״ל ונאכלים לישראל. אלא שאני חנוכה. ומש״ה לא כתיב כאן ומנחתם משום דק״צ כאלה אין טעון נסכים. וע׳ מש״כ בהר״ד:
אחרי המשח אותו. כבר נתבאר דמשמעו כאלו כולם הקריבו ביום שנים עשר:
ובבא משה וגו׳ לדבר אתו. לשון אתו משמעו שניהם מדברים כדאי׳ בש״ר פמ״א עה״פ ככלתו לדבר אתו. שהוא תורה שבע״פ שהיה משה שואל והקב״ה משיב. או שהיה משה למד בשפע רוה״ק מן השמים. ואמר הכתוב שהי׳ משה רגיל בכל יום לבא לא״מ לתורה שבע״פ שאין לה תכלה וקץ. והגיע כ״פ אשר וישמע את הקול מדבר אליו. דבור מפורש שמשה היה שומע ושותק:
וידבר אליו. שני אופני דברות היו שם. הא׳ פרשיות שבתורה מיד ולדורות. השני לצורך שעה. והראשון שהוא הדבור המובחר היה בא ממקום מצומצם מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים:
וידבר אליו דברות לצורך השעה. ולא היה מצומצם ממקום קדושה עליונה זו. אלא מכל הכפורת. וע׳ להלן י״ז י״ט מש״כ :
