א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ ב וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ ג וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃ ד וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃ ה וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ ו וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ׃ ז וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃ ח וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃ ט וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה׃ י וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃ יא וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃ יב וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ׃ יג אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃ יד וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד׃ טו וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ טז וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים׃ יז וַיְנַגַּ֨ע יְהוָ֧ה ׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם׃ יח וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא׃ יט לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃ כ וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, המקום הגיאוגרפי שבו נולדת, וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, המקום שאליו אתה מרגיש קרבה ושייכות, וּמִבֵּית אָבִיךָ, משפחתך המורחבת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, ארץ שאינה ידועה לך. ניתן לך רק כיוון, שעליך לצעוד בו, וכשתגיע — תקבל אישור שהגעת. אמנם אתה יוצא כאדם אחד העומד בראש משפחה או שבט, אבל מובטח לך שבמקום שאליו אתה הולך —
פסוק ב:
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל. וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, שמך יתפרסם, וֶהְיֵה בְּרָכָה, תשמש דגם לברכותיהם של בני אדם. כשהם יברכו זה את זה, הם ישתמשו בשמך: 'שתזכה להיות כאברהם'.
פסוק ג:
וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, אברך את המברכים אותך, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, ואקלל את מי שיקלל אותך. וְנִבְרְכוּ בְךָ לא רק משפחות צאצאיך או שכניך, אלא כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. אברם לא יהיה אדם פרטי החי לעצמו; הוא יהפוך סמל ומופת לכול.
פסוק ד:
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', אברם יצא לדרך, והשאיר בחרן את משפחתו, שגם היא התכוונה מתחילה להגיע לכנען. וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט בן אחיו הרן, שכנראה מת בצעירותו. לפי המדרש, לוט היה גם גיסו של אברם, משום שגם שרי היתה בתו של הרן. כיוון שהיה ביניהם קשר כפול, לוט — שלא היה עדיין מבוגר כדי לעמוד בראש משפחה משלו — נלווה אל אברם. וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.
פסוק ה:
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ, העבדים שקנו בְחָרָן. לפי המדרשים, היו אלה הגֵּרים שהוא גייר. ייתכן שהם היו אנשים המשועבדים לו, שכן אברם לא עמד בראשה של משפחה קטנה אלא בראש שבט נודד, שיש בו רכוש ומקנה, ויש בו כנראה גם אנשים משועבדים, כפופים או קשורים בקשרים שונים לאברם. וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. ניתן לשער שנסעו בדרך הים, כלומר לאורך חוף הים התיכון עד ארץ ישראל. וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.
פסוק ו:
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם, המקום שבו תשכון מאוחר יותר העיר שכם. עַד אֵלוֹן מוֹרֶה— קרוב לוודאי שאין מדובר בעץ האלון. ייתכן שזה היה שמה של עיר שקדמה לשכם, והיו שפירשו ביטוי זה כמישור מורה, או: כמבנה של מורה. וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. הערה זו, שהיא משמעותית להמשך הסיפור, מזכירה שאברם לא בא אל ארץ שוממה וריקה מאדם, כמקומות רבים באותה עת; הוא הגיע למקום שחי בו העם הכנעני כבר כמה וכמה שנים.
פסוק ז:
וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם בכנען וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. קודם לכן, כשאברם הצטווה לנסוע, הוא קיבל ברכה כללית. עתה הובטחה לו מתנה מסוימת — זרעו יקבל את ארץ כנען. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. אברם בנה את המזבח הראשון לה' בעקבות התגלותו, והמזבח ישמש לזיכרון שבמקום זה התגלה אליו ה'.
פסוק ח:
וַיַּעְתֵּק, אברם נסע מִשָּׁם הָהָרָה, לעבר ההרים מִקֶּדֶם, מצד מזרח לעיר בֵית אֵל. וַיֵּט, פרש, מתח שם את אָהֳלֹה. במשך שנים רבות אברם ומשפחתו היו בעיקר נוודים ורועים שוכני אוהלים. בֵּית אֵל היתה מִיָּם, מצד מערב למקום חנייתו, וְהָעַי מִקֶּדֶם, מצד מזרח למקום חנייתו. יש להניח שבארץ, שעדיין לא היתה מיושבת, היו שטחים ריקים שהתאימו למרעה. כך מצא אברם שטח מרעה לצאנו בין בית אל לבין העי. וַיִּבֶן גם שָׁם מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. ביטוי זה מופיע כמה פעמים, ומשמעו הודעה פומבית. אברם נדד ממקום למקום בגלל צאנו, אך ידע שעליו לנדוד כדי לפרסם ולהודיע בעולם את שם ה'.
פסוק ט:
וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. כיוון שלא נאמר לו היכן עליו לחנות, וכיוון שעדיין לא מצא מקום שבו הרגיש נוח מספיק, הוא יצא מבית אל והדרים.
פסוק י:
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, כתוצאה מעצירת גשמים, המשפיעה לרעה הן על התבואה והפֵּרות המזינים את האדם הן על עשבי השדה, מרעה הבהמה, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, לחיות שם באופן עראי, ולא להתיישב בה ישיבה של קבע, כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ, וארץ מצרים, התלויה בנילוס ולא במי הגשמים, אינה סובלת בדרך כלל מרעב כזה.
פסוק יא:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב את מחנהו לָבוֹא מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, הרי אני יודע כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, ויופייך אינו חיצוני בלבד; את גם בעלת אישיות ומעמד, כפי שנראה בהמשך.
פסוק יב:
וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, כאשר אבוא אתך למצרים, וְאָמְרוּ: אִשְׁתּוֹ זֹאת, ואז וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, יהרגו אותי מפני שירצו בך. אברם חושש שיתנפלו עליו בשל יופיה של שרה, בשל אישיותה וכן בשל כספו הרב.
פסוק יג:
אִמְרִי נָא בין תושבי מצרים, כי אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, בגללך. בתור אחות איש לא יפגע בי. כך ייטב לי בזכותך, משום שיתייחסו אלי בתור אחיך, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.
פסוק יד:
וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד.
פסוק טו:
וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, מלך מצרים. וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה, סיפרו באוזני המלך שבין האורחים שהגיעו מארץ רחוקה מצויה גם אשה יפהפיה. וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה, כדי שתהיה אחת מנשיו. נראה כי שרי לא מחתה, שהרי אברם ושרי טענו שהם אח ואחות.
פסוק טז:
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב פרעה בַּעֲבוּרָהּ, בתור אחיה של האשה שרצה לקחת. וַיְהִי לוֹ, לאברם, משלו ומכל המתנות שקיבל, צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.
פסוק יז:
וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ, את משפחתו ואת הסובב אותו, עַל דְּבַר, בגלל שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. כיצד הבין פרעה שלקיחת שרי היא שגרמה לצרותיו? ייתכן שהנגעים הופיעו מיד עם בואה; אולי שרי הסבירה לו שהנגעים באו כתוצאה מלקיחתה; ואולי מתוך שסירבה להצעותיו, הרגיש שהרעה שהגיעה עליו ועל ביתו בד בבד עם לקיחת האשה הזרה באה בשל התנהגותו. מכל מקום, פרעה גילה לבסוף את האמת, כיוון ששרי סיפרה לו שהיא אשת אברם ולא אחותו.
פסוק יח:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם, וַיֹּאמֶר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא?
פסוק יט:
לָמָה אָמַרְתָּ "אֲחֹתִי הִיא", וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה? מאחר שאמרת שהיא אחותך, התכוונתי לקחתה לאשה. הרי נהגתי כדין. לא אנסתי אותה. אדרבא, נהגתי עמה בכבוד גדול ורציתי לשאתה. רק עכשיו אני מבין שלקחתי את אשתך ממך. וְעַתָּה, הִנֵּה אִשְׁתְּךָ. אשתך היא פיתוי גדול מדי לאנשים החיים כאן. איננו מעוניינים בה ובצרות ובנגעים שהביאה עלינו — קַח וָלֵךְ.
פסוק כ:
וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים, פרעה ציווה על אנשיו ללוות את אברם. לא היה זה ליווי של כבוד בלבד; המשלחת היתה אמורה לשכנע את אברם לעזוב את המקום. וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ חזרה לכנען.