דיני וטעם מעשר בהמה

כשם שנצטווינו להפריש מעשר מן הפירות, כך נצטווינו להפריש מעשר מן הבהמות, שנאמר (ויקרא כז, לב): "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'".

חיוב הפרשת מעשר בהמה חל על כל יהודי, בין כהן בין ישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ. והוא חל על כל הטלאים שנולדו בעדרו במשך שנה אחת, בין זכרים בין נקבות, בין תמימים בין בעלי מומים (רמב"ם בכורות ו, א-ג). השנה נספרת מא' בתשרי ועד כ"ט באלול. אבל אם המליטו בהמותיו תשעה טלאים בשנה, פטור מהפרשת מעשר בהמה. וחיוב ההפרשה חל על שלושת מיני הבהמות שמקריבים לקרבן: שור, כבש ועז. אלא שטלאי הכבשים והעיזים מצטרפים למניין עשרה, ואילו העגלים נמנים לחוד, שאם המליטו לו פרותיו עשרה עגלים בתוך שנה, מפריש מהם מעשר, ואם פחות, פטור מהפרשת מעשר.

וכך מפרישים את מעשר הבהמה: מכניסם לדיר ופותח להם פתח קטן, ומעמיד אימותיהם בחוץ, והן גועות וקוראות להם, והטלאים יוצאים, ומונה אותם אחד אחד, וכשמגיע העשירי לצאת, בין שהוא זכר ובין שהוא נקבה, בין תמים ובין בעל מום, מסמנו בצבע אדום, והוא מקודש. ואם היו לו מאה טלאים, מקדש עשרה. שכל עשירי שיוצא קדוש. 

מעשר הבהמה אינו ניתן לכהנים (שהם מקבלים את הבכורות), אלא הוא נשאר אצל בעליו, ועליו להביאו לבית המקדש ולהעלותו לקרבן, ולאכול את בשרו בקדושה ובטהרה בין חומות העיר ירושלים. ואם המעשר הוא בעל מום, אין בו קדושה, ושוחטים אותו בכל מקום ואוכלים מבשרו, אבל אסור להשתמש בו לעבודה, וכן אסור לגזוז את צמרו בעודו חי כדי ליהנות ממנו.

שלא כדין הפירות, שאסור לאכול מהם לפני שהפריש תרומות ומעשרות, את הטלאים ניתן לשחוט או למכור לפני תום השנה, ואם ימכור או ישחט עד שלא יוותרו לו עשרה - יהיה פטור מהפרשת מעשר בהמה. אבל תקנו חכמים שבשלושה זמנים בשנה יפרישו מעשר בהמה, חמישה עשר ימים לפני שלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות. ומזמן הפרשת מעשר בהמה אסור לאדם למכור את טלאיו או לשוחטם בלא להפריש מהם מעשר בהמה. ותיקנו זמנים אלו, כדי שיהיו מצויים לעולי הרגלים בהמות לקרבן ולאכילה בירושלים (רמב"ם הל' בכורות ז, ח).

על ידי מצוות הפרשת מעשר בהמה, אנו חושפים את הקדושה הגנוזה בבעלי החיים, שעשירית מהם מיועדת לקרבן. בנוסף לכך, על ידי מעשר הבהמה ישהה היהודי זמן רב יותר בירושלים, שכן הוא צריך לאכול את בשר המעשרות שחלביהן הוקטרו על המזבח בין חומות העיר ירושלים, ובתוך אותו הזמן שהיה שוהה בירושלים, היה מתבשם מקדושתה, ולומד תורה מהכהנים וגדולי החכמים ששהו בה, וכך היו המוני בית ישראל מחזקים את הקשר שלהם אל המרכז הרוחני שלנו בירושלים. ואדם שהיו לו בהמות רבות למעשר, היה מחלק מבשרם לעולי רגל אחרים, או שהיה מייחד אחד מבניו שיעלה לירושלים וילמד שם תורה אצל החכמים, ובינתיים יאכל מבשר מעשר הבהמה ומעשר שני של פירותיו, ועל ידי כך היו מתרבים תלמידי חכמים בישראל (עיין ספר החינוך ש"ס).

לאחר חורבן בית המקדש, ביטלו חכמים את הפרשת מעשר בהמה, מפני חשש תקלה, שמא יבוא לשחוט בהמות שאין בהן מום, ויעבור על איסור כרת של שחיטת קודשים בחוץ. וכן יש חשש שישתמש בבהמה שהופרשה למעשר לעבודה ולגיזה (בכורות נג, א). ואם עבר והפריש מעשר בהמה בזמן הזה, ימותו כדי שלא יבואו לידי תקלה (בכורות סא, א). ולדעת הרמב"ם אפשר לשוחטו אחר שיפול בו מום (בכורות ו, ב).