פסוק ב:בערכך נפשות ליתן וכו׳. לומר וכו׳. פי׳ דממלת בערכך ילפינן ערך נפשו כלו ערך כלו׳ לאפוקי אם נדר ערך איברים שלא אמר כלום והדר כתיב נפשות יתירא לו׳ שאם נדר מיהא באבר שהנשמה תלויה בו חייב ליתן ערך כלו:
פסוק ג:ערכך כמו ערך וכו׳. אע״ג דבריש ערכין ילפינן מהכא דבעינן ערך כלו כדלעיל מדהול״ל ערך וכתב בערכך לאו למימרא שהיא כ״ף הכינוי כמ״ש הרא״ם ז״ל כס״מ דלא שייך למכתב כינוי לנוכח הואיל ומדבר שלא לנוכח דכתיב איש כי יפליא וכו׳ עוד דכמה קראי בפרשה לא שייך כלל לפ׳ כן אלא לעולם פי׳ ערכך כמו ערך אלא שנכפלה הכ״ף לדרשה דהוי כאילו כתיב ה״פ ערך ערך וזה לומר דבעי׳ ערך גדול דהיינו כלו ומ״מ רש״י ז״ל קאמר דע״פ הפשט לא ידע מאיזה לשון היא:
פסוק ח:על פי אשר תשיג ידו וכו׳ אם היה חמר וכו׳. תימא שזו דעת יחיד היא דר״א הוא דס״ל הכי במתניתין בס״פ שום היתומים ואמרינן התם בגמרא ורבנן הנהו לאו כלי אומנות נינהו אלא נכסים נינהו. וכ״פ הרמב״ם בפ״ג היה חמר אין נותנים לו בהמתו אעפ״י שאין לו מזונות אלא ממנה ע״כ ואברא שדרך המלך רש״י ז״ל הן לו שיעור זה לפרש בדברי היחיד היינו היכא דפשטיה דקרא מוכח טפי כוותיה. אבל הכא לא שייך זה דפלוגתייהו דר״א ורבנן לא תליא אלא בסברא ולא בקרא. וא״ל דטעמא של רש״י ז״ל משום דבס״ד דערכין תנן סתמא כר״א דתנן אפילו ספינתו בים ובאה לו ברבואות אין להקדש בהם כלום ומוקי לה התם בגמרא כד״א ע״ש דהא סוף סוף סתם ואח״כ מחלוקת הוא דפלוגתייהו בפ״ו ואין הלכה כסתם וכמ״ש הכ״מ שם אליביה דהרמב״ם ומוכרח הוא דהואיל והסת׳ הראש׳ לא משגחינן ביה כל שיש מחלוקת אחריו הדרינן לכללין יחיד ורבים הלכה כרבים וכ״ש דר״א שמותי ומה גם עתה דהש״ס שקיל וטרי אליבא דרבנן וצ״ע:
פסוק י:טוב ברע וכו׳ וכ״ש טוב וכו׳. כלומר דקרא נקט שתי הקצוות והניח ב׳ האמצעים דאתי ממילא והיינו דכתב טוב ברע לרבותא לומר דאפילו להמיר טוב דחולין ברע דקדשים אסור וכ״ש אידך תלת טוב בטוב רע ברע ורע בטוב דפשיטא דאסור והדר נקט או רע בטוב שהוא הקצה האחר לרבותא דסיפא שאם המיר מומר דאפילו רע דחולין בטוב דקדשים אם המיר מומר וכ״ש טוב בטוב ורע ברע וטוב ברע:
פסוק יא:ואם בהמה וכו׳ שהיא טמאה להקריב וכו׳. פי׳ משום דבתר הכי כתיב קרא אחרינא ואם בבהמה הטמאה ופדה וכו׳ א״כ חד מנייהו מיותר וצריך לאוקומיה בב״מ ומוקמינן להך דהכא משום דהכי דייק קרא ביתור ל׳ אשר לא יקריבו וכו׳ דאטו לא ידעינן דטמאה אסורה להקריב א״ו ר״ל ב״מ שאינו ראוי להקרבה. וא״ת סוף סוף לשתוק קרא הכא מטמאה ולא לכתוב אלא אשר לא יקריבו וכו׳ דממילא ידעינן דבב״מ איירי וי״ל דאה״נ אלא דאצטריך טמאה לרבות את המותר כלומר שהקדישה אחר שמתה כדאיתא בת״כ:
פסוק יג:ואם גאל וכו׳ להוסיף חומש וכו׳. הך חומש ר״ל רביע הקרן היינו חומש מלבר כדאיתא בפ׳ הזה והכי תניא בת״כ שיהא היא וחומשו חמשה שאם שוה עשרים שקל נותן כ״ה וכן כל חומש שבמקר׳ כגון דמעשר שני ואידך:
פסוק טז:והיה ערכך וכו׳ בית כור וכו׳. כלומר קרקע שגודלו שיעור כדי לזרוע בו שיעור כור שעורים והוא מקום שריבועו מאתי׳ וע״ה על מאתים וע״ה אמות בקירוב שבתשבורת שלו ע״ה אלף אמה רמב״ם פ״ד:
פסוק יז:משנת היובל וכו׳ ובא זה לגאלה מיד. לאו דוקא מיד אלא כלומר בתוך אותה שנה ראשונה. אבל אפילו עברו כמה חדשים אינו בכלל גירוע אלא נותן נ׳ סלעים דאין מחשבין חדשים להקדש:
פסוק כ:ואם מכר וכו׳ לשוב וכו׳ כלומר לשוב אליו לחלוטין שתהא שלו ממש כבתחלה אלא אם רוצה גואל ותהא בידו עד שנת היובל כמו לוקח דעלמא וביובל יוצאה לכהנים:
פסוק כז:ואם בבהמה הטמאה וכו׳. הכתוב מוסב וכו׳ וטעמא דלא כתבה לעיל גבי אינך בהמה טהורה תמימה וב״מ ונטר למכתבה הכא באחרונה. נ״ל דארח ארעא קמ״ל דכל שיש לו נכסים אחרי׳ להקדיש לא יקדיש בהמה טמאה לשמי׳ דאף על גב דאינה אלא קדושת דמים אינו נכון להתפיס שם קדושה על דבר טמא הילכך כתבה באחרונה לומר שלא יעשה כן אלא מדוחק דלית ליה מלתא אחריתי:
פסוק כט:כל חרם וכו׳ היוצא ליהרג וכו׳. דלא דמי למנוול ומוכה שחין דאף על גב דלא שוו מידי מ״מ לא אסירי בהנאה אבל המת אסור בהנאה והיוצא ליהרג שנגמר דינו חשוב כמת:
פסוק ל:מזרע הארץ דגן וכו׳. רבינו אזיל לשיטתיה דכתב בכמה דוכתי ומנייהו בר״פ כיצד מברכין דליכא חיובא דמעשר מן התורה אלא דגן ותירוש ויצהר וכל השאר מדרבנן אבל דעת הרמב״ם בפ״ב מה׳ תרומות דלאו דוקא דגן ותירוש ויצהר אלא ה״ה כל דדמי להו שהוא מאכל אדם ויש לו בעלים וגידולו מן הארץ עיין שם. ותמיהא לי על הגאון הרא״ם ז״ל דפי׳ בפשיטות דברי רש״י דהכא דלאו דוקא וכו׳ וכשיטת הרמב״ם ואיך לא השגיח הרב שאין זו שיטת רש״י ז״ל:
פסוק ל:לה׳ הוא קנאו וכו׳. אתאן לר״מ בפ׳ האיש מקדש דסב׳ מעשר שני ממון גבוה היא ואיפסקא בגמרא הלכתא כוותיה:
פסוק לב:תחת השבט וכו׳ מוציאן וכו׳ לאו דוקא מוציאן כדאמרינן בגמרא פ׳ בתרא דבכורות ויליף לה מדכתיב כל אשר יעבור מעצמו לא שיוציאנו בידיו אלא אמותיהן מעמיד בחוץ והן גועות והטלאים שומעין קולן ויוצאים. וכ״פ הרמב״ם פ״ז מה״ב. וק״ק על רש״י ז״ל דכתב ל׳ מוציאן דמשמע ביד ולא ביאר דבר שהוא ברור ומוסכם בגמרא ופשטא דקרא נמי הכי מוכח:
