תנ"ך על הפרק - ויקרא כז - הסברו המיוחד של הרמב"ן לפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

ויקרא כז

117 / 929
היום

הפרק

הלכות ערכים וחרמים

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוָֽה׃וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל׃וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים׃וְאִ֣ם מִבֶּן־חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף׃וְ֠אִם מִבֶּן־שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ אִם־זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים׃וְאִם־מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל־פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃וְאִם־בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מִמֶּ֛נּוּ לַיהוָ֖ה יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃לֹ֣א יַחֲלִיפֶ֗נּוּ וְלֹֽא־יָמִ֥יר אֹת֛וֹ ט֥וֹב בְּרָ֖ע אוֹ־רַ֣ע בְּט֑וֹב וְאִם־הָמֵ֨ר יָמִ֤יר בְּהֵמָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה וְהָֽיָה־ה֥וּא וּתְמוּרָת֖וֹ יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה וְהֶֽעֱמִ֥יד אֶת־הַבְּהֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃וְהֶעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִהְיֶֽה׃וְאִם־גָּאֹ֖ל יִגְאָלֶ֑נָּה וְיָסַ֥ף חֲמִישִׁת֖וֹ עַל־עֶרְכֶּֽךָ׃וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם׃וְאִ֨ם־הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת־בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ׃וְאִ֣ם ׀ מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף׃אִם־מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם׃וְאִם־אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֮ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵהוּ֒ וְחִשַּׁב־ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֗סֶף עַל־פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ׃וְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ׃וְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד׃וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ׃וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃וְכָל־עֶרְכְּךָ֔ יִהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיהוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃וְאִם־גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו׃וְכָל־מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יַעֲבֹ֖ר תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט הָֽעֲשִׂירִ֕י יִֽהְיֶה־קֹּ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּֽין־ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם־הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה־ה֧וּא וּתְמוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל׃אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

הסברו המיוחד של הרמב"ן לפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת"

הקדמה

על הפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת" (ויקרא כז, כט) אמרו חז"ל מספר הסברים, והרמב"ן כתב הסבר מיוחד על פי הפשט, ועל פיו הסביר מספר פרשיות בספרי הנביאים.

א. הסבר רש"י

כתב רש"י:

כל חרם אשר יחרם מן האדם - היוצא ליהרג ואמר אחד: 'ערכו עלי' - לא אמר כלום. 'מות יומת' - הרי הוא הולך למות, לפיכך: 'לא יפדה', אין לו דמים ולא ערך.

כלומר: בתחילת הפרק לימדה אותנו התורה שאם אדם אומר על חברו: "ערכו עלי" - עליו לתת את ערכו הכתוב בתורה בפרשתנו (כז, א-ז). ומחדשת התורה בפסוק זה שאם אמרו כן על מי שיוצא להיהרג - אין צריך לתת את ערכו, כיון שהוא נחשב כמת, שאין לו ערך.

ב. הסבר נוסף של חז"ל

בתחילת דבריו הביא הרמב"ן את דברי רש"י, והוסיף עליהם:

ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו ע"ב). ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות, שאין לוקחין מהן כופר לפטרן. ויתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לד' כשאר החרמים ויפטר.

כלומר: מי שהתחיב מיתה בבית דין אסור לבית דין לקחת ממנו כופר ולפטור אותו מהמיתה.

כך נאמר בגמרא במסכת ערכין (ו ע"ב): "רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם, שנאמר: 'אם כופר יושת עליו' (שמות כא, ל), יכול אף בידי אדם כן? תלמוד לומר: 'כל חרם לא יפדה'. אין לי אלא מיתות חמורות, שלא ניתנה שגגתן לכפרה, מיתות קלות, שניתנה שגגתן לכפרה, מנין? תלמוד לומר: 'כל חרם'".

פירש רש"י שם:

למומתין בידי שמים - כגון האי דכתיב: 'השור יסקל וגם בעליו יומת' (שמות כא, כט), והך מיתה ליכא למימר בידי אדם, דהא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין (טו ע"ב): 'מות יומת המכה רוצח הוא' - על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו.
שלא ניתנה שגגתן לכפרה - כגון מגדף ומקלל אביו, דאם עשה בשוגג אינו בקרבן ולא בגלות.
מיתות קלות - כלומר: דקלות להך מילתא שניתנה שגגתן לכפרה, כגון רוצח דשגגתו גולה, ועובד עבודה זרה ומחלל שבת ובא על הערוה, דשגגתו חטאת.

כלומר: כיון שמצאנו בתורה לשון "יומת", שהכוונה למיתה בידי שמים, ונאמר על כך: "אם כפר יושת עליו", היינו חושבים שאולי גם מי שהתחיב מיתה בבית דין יוכל להיפטר על ידי כופר, לכן בא הפסוק ללמדנו שאסור לבית דין לקחת ממנו כופר ולפטור אותו מהמיתה.

ג. הסבר הרמב"ן על פי הפשט

אחר כך הוסיף הרמב"ן:

ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קודש לד', שהן חרמים לכהנים, ואין להם פדיון. אבל המחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם, ונודרים נדר: 'אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם' (במדבר כא, ב) - ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם: שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.

כלומר: הרמב"ן מבאר שהסבר הפסוק על פי הפשט הוא שאם ישראל נלחמים באויביהם, ונודרים להחרימם - הם חייבים להרוג את כל האויבים. שלא כמו מי שמחרים מנכסיו, שעליו לתת את הנכס לכהן.

ד. הסבר נוסף של הרמב"ן על פי הפשט והוכחה ממדרש חז"ל

עוד הוסיף הרמב"ן:

ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל, ולא באו אל המצפה (שופטים כא, ח-ט), וכתיב: 'וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל, ויצוו אותם לאמר: לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב' (שם, י)! ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת, להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה! ופינחס היה שם (כ, כח), ועל פיו נעשה כל הענין ההוא!
ועוד מצאתי באגדה בילמדנו (תנחומא וישב ב): תניא: רבי עקיבא אומר: 'החרם הוא השבועה, והשבועה הוא החרם. אנשי יבש עברו על החרם, ונתחייבו מיתה'.
ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל, שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר - העובר עליו חייב מיתה. והוא חיובן של אנשי יבש גלעד.

כלומר: הרמב"ן הוסיף וחידש שלא רק אם ישראל נלחמים באויביהם ונודרים להחרימם - הם חייבים להרוג את כל האויבים. אלא גם אם המלך או הסנהדרין במעמד ישראל החרימו חרם כלפי אנשים מישראל, והיו אנשים שעברו על החרם - יכולים להורגם! והסביר הרמב"ן שזה היה המקור להריגת אנשי יבש גלעד, שלא באו למצפה להלחם בבנימין. והביא הרמב"ן ראיה לדבריו ממדרש חז"ל.

1. הסבר מחשבתו של שאול להרוג את יהונתן בנו

עוד הוסיף הרמב"ן:

והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן, שאמר לו אביו: 'כה יעשה אלקים וכה יוסיף, כי מות תמות יונתן' (שמ"א יד, מד), ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה.

כלומר: מתוך מה שהסביר הרמב"ן שהמלך או הסנהדרין במעמד ישראל יכולים להחרים ולהרוג את מי שעבר על החרם - מובן כיצד יכול היה שאול לחשוב להרוג את יונתן בנו!

2. הסבר מחשבתו של יפתח להעלות את בתו לעולה

על פי זה הסביר הרמב"ן גם את טעותו של יפתח:

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים, או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח - יחול הנדר. ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לד' - חס וחלילה. ולכך אמר בבראשית רבה (ס, ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה.

כלומר: מתוך שהמלך או הסנהדרין במעמד ישראל יכולים להחרים ולהרוג את מי שעבר על החרם - חשב יפתח שהחרם חל גם לענין זה שאפשר יהיה להעלות עולה אדם מישראל. אבל יפתח טעה, והנדר לא חל על בתו.

3. הסבר הריגת עכן

בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן רפח) כתב הרמב"ן בדומה לדבריו על פסוקנו, והוסיף שם:

ואם החרים אותו חרם מלך ישראל, או סנהדרין במעמד רוב ישראל - הרי העובר עליו חייב מיתה. ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באיזו מיתה שירצו. וזהו דינו של יהושע שדנו עכן בדיני נפשות, לפי שפשט ידו בחרמי שמים.

כלומר: מתוך מה שהסביר הרמב"ן שהמלך או הסנהדרין במעמד ישראל יכולים להחרים ולהרוג את מי שעבר על החרם - מובן כיצד יכול היה יהושע להרוג את עכן שעבר על החרם!

ה. כיצד ניתן לפרש על פי הפשט בניגוד להסבר חז"ל?

הרמב"ן כמובן הרגיש שדבריו מחודשים, והם בניגוד להסבר הגמרא שהובאה בתחילת דבריו. מצד שני הביא הרמב"ן ראיה לדבריו מהמדרש בילמדנו.

הסביר הרמב"ן:

ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים, כמו: 'לא תאכלו על הדם' (לעיל יט, כו), וכמו: 'לא יומתו אבות על בנים' (דברים כד, טז), שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז ע"ב), והכתוב אומר בו עוד: 'ואת בני המכים לא המית, ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ד' לאמר: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות' (מל"ב יד, ו). וכן זה יכלול דין המעריך מחוייבי מיתה, ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש, כמו שאמרנו, והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל, כענין מעשה שאול.
וזהו שנאמר שם: 'ויפדו העם את יהונתן, ולא מת' (שמ"א יד, מה), כי כלפי מה שאמרה בו תורה: 'לא יפדה מות יומת', אמר שם: 'ויפדו העם את יונתן, ולא מת', כי בעבור שאירע נס על ידו - ידעו כי בשוגג עשה. וזה טעם: 'אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל' (שם). וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: 'ארי קדם ד' גלי דבשלו עבד יומא דין, ופרק עמא ית יונתן'.

יהי רצון שנזכה לראות בשוב המלכות והסנהדרין הגדולה לישראל.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך