פסוק ח:והעמידו לפני הכהן, והעריך אותו הכהן.
שם, פרשה ג, יד: ׳והעמידו לפני הכהן׳, להוציא את המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, ת״ל ׳והעמיד והעריך׳, את שיש לו עמדה יש לו ערכה, ואת שאין לו עמדה אין לו ערכה. יכול אפי׳ אמר ערך של פלוני זה עלי ומת יהיה פטור, ת״ל ׳יעריכנו׳ אפי׳ מת. כאן ר״ל אם מת הנערך או [נעשה] גוסס אח״כ, … וזה רק נערך, אבל מעריך אם מת אח״כ לא איכפת לן. ועי׳ רש״י בכורות דף נ״א ע״ב, ע״ש.
פסוק י:לא יחליפנו ולא ימיר אותו. עי׳ תמורה דף ט׳ ע״ש. והנה עמ״ש בזה ברמב״ם רפ״א דתמורה דגבי צבור ושותפין לקי רק משום לאו דלא יחליפנו, דשם לא משום פעולה ונפעל דלא נפעל כלום, רק משום דיבור ואין בו מעשה ולקי וכמ״ש הרמב״ם ז״ל, ונ״מ דאם המיר כמה בהמות לא לקי רק א׳ דכיון דלא פעל כלום ומ״מ לוקה, ולא שייך לעביד לא מהני, וזה רק לאו דחליפין, ולכך גבי בהמה בבהמה נקט תמורה דשם מרבה כמה בכמה ונ״מ למלקות הרבה ולהקדש. ולכך בסוף גבי מעשר בהמה לא נקט יחליפנו דשם ליכא בצבור ושותפין, ואף דמשכחת גבי יורשים, עי׳ ברמב״ם בהל׳ בכורות פ״ט ובכורות דף נ״ו ע״ב וב״ק דף ק״י ע״ב. וכן שם נקט ימירנו דנ״מ די״א של מעשר בהמה לא עושה תמורה, וכן י״ל דתשיעי של מעשר בהמה ג״כ לא יעשה תמורה, דזה ג״כ יש עליו גדר תמורה, וזה דנקט ימירנו מיעט לי״א ולתשיעי כנ״ל ודברי התרגום דכאן דתרגם על גדר ימיר ג״כ חליפין הוא, עי׳ דף ט׳ ע״א לא אמר כך, אך דף כ״ו נראה דס״ל כך. אך בירוש׳ נזיר פ״ב הוה פלוגת׳ בזה, וזה דקמ״ל התרגום כאן וגבי מעשר בהמה בזה, דשם לא שייך כלל גדר חילוף, דאף בעל מום לא נפדה. זה ר״ל כאן וא״ש.
פסוק י:תו״כ, פרק ט, ה: ׳ולא ימיר אותו; הקדש עושה תמורה, ואין תמורה עושה תמורה. ממעט ב׳ פעמים, ר״ל שלא נימא כמו שיטת רבנו הרמב״ם ז״ל גבי קרבן של צבור ושותפין דלא עבד תמורה ומ״מ לוקה, קמ״ל כאן דגם אינו לוקה. ועיקר הגדר דשם ילפינן מלשון דלא יחליפנו… עי׳ דף י״ג ודף ט׳ ודף כ״ו ע״ב ובירוש׳ נזיר פ״ב ע״ש.
פסוק י:שם. ברש״י: ׳טוב ברע׳, תם בבעל מום.
[בגור אריה למהר״ל, פ׳ בחוקותי, על הפסוק טוב ברע כו׳, שפי׳ רש״י טוב תם, רע בעל מום, וכתב דאי אפשר לפרש טוב שמן ורע כחוש, דכלפי גבוה מה נ״מ בין כחוש לשמן. ופלא, דהלא במנחות דף ס״ד שאומרים לו הבא שמנה לכתחילה. ע״ש (דף ס״ט, פ״ד) נעשה ככחוש בקדשים, ופסחים דף ע״ו תוד״ה נימא].
פסוק י:דין כחוש ודין נאה, עי׳ מ״ש התוס׳ שבועות דף ט״ו ועי׳ מ״ש הרמב״ם בסוף הל׳ איסורי מזבח, ועי׳ בירוש׳ פ״ו דיומא דהוי בעיא איזה עדיף אם משובח בגופו או במראה. ועי׳ ביומא דף כ״ה ע״ב דהוי מחלוקת מי עדיף אם שמן או מרובה בבשר. ועמ״ש התוס׳ יומא דף ס״ד ע״ב מה דמחלקין בין קרבן הנשרף בחוץ, ע״ש בזה.
פסוק יא:ואם כל בהמה טמאה וגו׳ והעמיד את הבהמה לפני הכהן.
תו״כ, פרשה ד, ה: ׳והעמיד את הבהמה׳ וגו׳, בהמה ניפדית, ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדים.
עי׳ בתו״כ פ׳ בחוקותי דממעט מקרא דוהעמיד עופות. ועי׳ מעילה דף י״ב ע״א, לפי גרסת רש״י, דלכך אין פדיון בעופות משום דאין הפסול מחמת בעל מום, דאין מום בעופות, ר״ל ואף מחוסר אבר דפסול, אין הפסול מחמת מום, רק מחמת חסרון ואינו נפדה, כדאמרינן בבכורות דף ל״ט ע״א גבי מחוסר אבר מבפנים.
פסוק טו:ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו.
שם, פרק י, ב: אם נתן את הכסף הרי הוא שלו, ואם לאו אינו שלו. עי׳ בירושל׳ פ״א דקדושין ע״ש מש״כ בזה הביאור.
פסוק טו:[לרש״י בב״מ דטעם דמעות קונות משום דילפינן מונתן הכסף דפדיון הקדש, והנה זה הוי כלל ופרט וכלל וממעטינן קרקע, עי׳ בכ״מ, ולפי זה לא יועיל קרקע בתורת שוה כסף כמו בפדיון, ודי לבא מן הדין].
פסוק טו:יראה בתוס׳ עירובין דף פ״א ע״ב, אך כך, בזה שני דינים, הפקעת קדושה זה דוקא בכסף לא בקרקע, אבל קנין ההקדש שיהא של הפודה, זה דבר בפני עצמו. ועי׳ רש״י קדושין כ״ט ע״א מבואר זה. וכן מבואר ברמב״ם הלכות ערכין דאף אם פודה ההקדש, כל זמן שלא נתן הדמים לגזבר לא קנה הדבר, ואם נתייקר, אף דאין זה קדוש, מ״מ ממון הקדש יש ושייך עדיין להקדש, רק בנתינה לגזבר, וכן מוכח בירוש׳ שם בזה, ובתו״כ פ׳ בחוקותי. וכן נ״מ דקיי״ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה פדוי, ועי׳ ב״מ דף נ״ז דצריך לעשות דמים, ע״ש מחלוקת, ותמורה כ״ז, אך מ״מ הקנין צריך דוקא בדמים שוה, עי׳ בתוס׳ תמורה ומנחות דף פ״א מה שמחלקין בין בעל ההקדש לאחר, ור״ל לקנין הדבר לא להפקעה [מן] ההקדש, וקנין הדבר די אף בקרקע, דאם פדה בפרוטה, הדמים היתרים די בקרקע.
פסוק יט:ואם גאל יגאל את השדה.
שם שם, יא: ׳ואם גאל יגאל׳; לרבות את האשה ׳ואם גאל יגאל׳; לרבות את היורש.
(וכן אם פדתה כו׳), כן מבואר בתו״כ פ׳ בחוקותי, ועי׳ בקדושין דף כ״ד וזבחים דף ו׳ ע״א. והנה לא ביאר רבנו כאן גבי אשה באיזה ממון היא פודה, אם בשלה או בשל בעלה, ועי׳ ברש״י ותוס׳ שם בקדושין, ומש״כ רבנו לקמן בהל׳ מעשר שני פ״ה, ולקמן פ״ז ה״ב, וצ״ל דס״ל דיד אשתו כידו לענין זה. וגם י״ל כיון דמבואר ביבמות דף פ״ו ע״א, דהתורה נתנה רשות לאשה לתרום, ה״נ י״ל גבי פדיון כה״ג, ונ״מ דאינה יוצאה לכהנים ביובל, דהוי כמו שפדה הוא אף אם פדתה אותו שלא מדעתו וכו׳. ועי׳ תו״כ פ׳ בחוקותי דמרבה שם מאם גאל יגאל יורש ואשה, ר״ל דגם היורש הוי כבעלים דאינו יוצא לכהנים, והאשה צ״ל דמרבינן למש״כ לעיל דאם פדתה האשה שייך לבעל ואינה יוצאה לכהנים.
פסוק ל:וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ.
שם, פרק יב, ט: ׳זרע הארץ׳; לרבות שום ושחליים, וכו׳. ׳מפרי העץ׳; לרבות כל פירות האילן, וכו׳. מנין לרבות את הירקות למעשר, ת״ל ׳וכל מעשר׳. (יש מי שאומר כי אלו הזרעים ופירות האילן מעשרותם מן התורה, אבל תרומתן אינה אלא מדרבנן, דכתיב: ׳ראשית דגנך תירושך ויצהרך׳, אבל הירקות מעשרותם מדרבנן — הראב״ד).
עי׳ בתוס׳ ר״ה דף י״ב ובכורות דף נ״ד מביא שם בשם ירוש׳ דמרבינן למעשרות אף שאר פירות. ועי׳ בפי׳ הראב״ד בתו״כ פ׳ בחוקותי דרק במעשרות נתרבה ולא בתרומה. והטעם כך, דיש נ״מ בין תרומות למעשרות, דגבי תרומה כל זמן שלא נגמר פטור, וגבי מעשר משום דמחוסר גמר. ונ״מ להך דעירובין דף כ״ח ע״ב גבי אהינא דטוביינא דחייבים במעשר כיון שאינן עומדות ליגמר ואינו מחוסר גמר, משא״כ לענין תרומה כיון דעכ״פ לא נגמרו וכו׳, והנה לגבי שאר פירות אין בהם מן התורה גדר קבע, ואינם מחוסרים קבע, ולכך במעשר חייבים, משא״כ בתרומה.
פסוק לג:לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו. מה זה כפל לאו דתמורה, רק ר״ל כך, דכל מקום רע מעיקרו לא שייך בו תמורה, וכאן חל על בעל מום מעיקרו ועושה תמורה. כמבואר בחולין דף ק״ל ובכורות דף י״ד וזה דאמר לא יבקר כו׳. וכן קמ״ל, דהנה רש״י ס״ל דף כ״ז דרע ברע לא עביד תמורה, ע״ש בתוס׳, וכן ס״ל דף ז׳, וכאן גבי מעשר בהמה התמורה ג״כ אף [אם] שניהם רע[ים] חל התמורה. ועי׳ דף י״ג ע״ב גבי תמורת שמו, ע״ש בזה. ועי׳ בירוש׳ פ״ג דמעשר שני הל׳ ב׳, ועכ״פ דייק הקרא כאן דלא נקט טוב ברע כמו לעיל.
פסוק לג:תו״כ, פרק יג, ד: מתוך שנאמר ׳וכל מבחר נדריכם׳, יכול יהיה מורגל ומוציא את היפה, ת״ל ׳לא יבקר בין טוב לרע׳. והנה אם… אם הוה… יפה, בירוש׳ ר״ה פ״א מבואר דלא עבר, ע״ש בזה. ועי׳ בתוס׳ בכורות דף נ״ח ע״ב דפליגי בזה עם רש״י.
נ״מ ג״כ היכא דנתכוין שיהא העשירי בעל מום דעבר בלאו דלא יבקר, כמבואר בכורות דף ל״ו וכו׳, אם עבר גם משום לאו דלא יקדיש בע״מ, ובאמת גבי מעשר בהמה מבואר בירוש׳ ר״ה פ״א דהך לאו דלא יבקר הפי׳ ג״כ דאין צריך לבקר על טוב ע״ש, ועי׳ בספרי פ׳ ראה פי׳ סח דבכורות ומעשר בהמה צריך שיהיה מן המובחר, ובכורות י״ל כהך דבכורו׳ די״ז דכהן בורר לו את היפה, אך מה ר״ל במעשר בהמה, ועי׳ בתו״כ ס״פ בחקותי דממעט דבמעשר בהמה לא שייך קרא דכל מבחר וגו׳ אך י״ל דנ״מ למה דמב׳ בתמורה די״ח דיכול להשהותו עד שיהי׳ שמן, ע״ש בתוס׳.
פסוק לג:שם. ואם המר ימירנו וגו׳.
תו״כ, שם: ואם המר ימירנו לרבות את האשה. הנה כבר ריבה זה לעיל גבי תמורה, רק דנ״מ דשם אמר בתמורה דלכך צריך לרבות אשה, משום דאין בו מעשה ומשום דאין שוה בכל. ור״ל דהא גם … קרבן צבור לוקה אף דליכא כלל מעשה … צריך לרבות למלקות אשה, וכאן מרבה קרבן יחיד דהיינו מעשר בהמה ולומר שחל התמורה.
פסוק לג:שם. והיה הוא ותמורתו יהיה קודש.
שם, שם, ה: ומנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר ת״ל ׳יהיה קודש׳ מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר.
שלחה וחזרה כו׳, עי׳ תוס׳ קדושין דף ל״ד ע״א דמשמע דאין מצוה בשילוח הקן רק אם רוצח ליקח האם, אבל בלא זה ליכא מצוה כלל. אך נ״ל דזה רק בשלא שלחה פעם אחת, אבל אם שלחה פעם אחת, שוב נחחייב עוד הפעם לשלוח וכן הדין גבי מעשר בהמה, דאף דמבואר בכורות דף נ״ח ע״ב דהוה רק מצוה בעלמא ולא חובה, ועי׳ רש״י שם דף ס ע״א ד״ה אלא דמשמע שם לכאורה דאם התחיל לעשר, מה שנשתיירו הוה חיוב לעשר, וע״ש דף נ״ד ע״ב ברש״י ד״ה ה׳ מכאן, ועי׳ בזבחים דף מ״ה ע״א, דקרי ליה ״חובה״, ושם דף קי״ט ע״א וכ״מ. ועי׳ בתו״כ סוף בחוקותי דהוה מחלוקת.
