א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוָֽה׃ ג וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ ד וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל׃ ה וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים׃ ו וְאִ֣ם מִבֶּן־חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף׃ ז וְ֠אִם מִבֶּן־שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ אִם־זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים׃ ח וְאִם־מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל־פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ ט וְאִם־בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מִמֶּ֛נּוּ לַיהוָ֖ה יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃ י לֹ֣א יַחֲלִיפֶ֗נּוּ וְלֹֽא־יָמִ֥יר אֹת֛וֹ ט֥וֹב בְּרָ֖ע אוֹ־רַ֣ע בְּט֑וֹב וְאִם־הָמֵ֨ר יָמִ֤יר בְּהֵמָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה וְהָֽיָה־ה֥וּא וּתְמוּרָת֖וֹ יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃ יא וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה וְהֶֽעֱמִ֥יד אֶת־הַבְּהֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃ יב וְהֶעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִהְיֶֽה׃ יג וְאִם־גָּאֹ֖ל יִגְאָלֶ֑נָּה וְיָסַ֥ף חֲמִישִׁת֖וֹ עַל־עֶרְכֶּֽךָ׃ יד וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם׃ טו וְאִ֨ם־הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת־בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ׃ טז וְאִ֣ם ׀ מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף׃ יז אִם־מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם׃ יח וְאִם־אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֮ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵהוּ֒ וְחִשַּׁב־ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֗סֶף עַל־פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ׃ יט וְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ׃ כ וְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד׃ כא וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ׃ כב וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃ כג וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃ כד בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃ כה וְכָל־עֶרְכְּךָ֔ יִהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃ כו אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃ כז וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃ כח אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃ כט כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃ ל וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיהוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ לא וְאִם־גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו׃ לב וְכָל־מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יַעֲבֹ֖ר תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט הָֽעֲשִׂירִ֕י יִֽהְיֶה־קֹּ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃ לג לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּֽין־ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם־הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה־ה֧וּא וּתְמוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל׃ לד אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
הקדשות על ידי נדר והקדשות אחרות
פסוק א:
הוספה לספר הקדושה
פסוק א:
בתורת השלמה לחוקי הקדושה ניתנו דינים על בני אדם ודברים שהוקדשו למקדש בנדרים מיוחדים ואשר אפשר לפדותם בכסף שניתן למקדש, או ששייכים לה', ונוהגים בהם חוקים מיוחדים, ובכן, מדבר הפרק על: א. הקדשת בני אדם לה' על ידי נדר ואשר יש לפדותם לפי הערכה קבועה (ב-ח), ב. הקדשת בהמות טהורות וטמאות (ט-יג), ג. הקדשות בתים ופדיונם (טו-טז), ד. הקדשת שדות אחוזה (יז-כא), ה. הקדשת שדות מקנה (כב-כה). אחר כך חוקים על דברים שהם קודש לה', והם: ו. בכורות בהמות טהורות וטמאות (כו-כז), ז. חרם מן האדם ומן הנכסים (כח), ח. בני אדם מוחרמים למיתה (כט), ט. מעשר מתבואות הארץ (ל-לא), י. מעשר בהמה (לב-לג). ולבסוף, החתימה (פסוק לד), שבה מסתיים הספר כולו.
פסוק א:
את הטעם, שפרשה זו לא סודרה לפני התוכחה (פרק כו), אפשר אולי למצוא בזה, שנראה היה מתאים יותר לסיים ספר ויקרא בפרק של חוקים, או משום שהתוכחה מתאימה יותר, בשל הכתובים כו, לד-לה, להמשך חוקי השמיטות והיובלות (פרק כה).
פסוק א:
מה שנוגע לקדמותה של הפרשה שלפנינו, מחליטים המבקרים האחרונים, (וולהאוזן, קואינן, בינץ' וברתולט), שהיא הופיעה אחרי גלות בבל והיא צעירה עוד מ- Pg. נציין כאן מתוך הביאורים שלנו להלן לחוקים בודדים, הננו מדגישים כאן במיוחד את הראיות הבאות להוכחת קדמותם של החוקים:
פסוק א:
א. רוב ההקדשות שהפרשה מדברת עליהן, שייכות למקדש, כך ערך נפשות, פדיון בהמות טמאות, בתים ושדות, ובכלל כל נכסי ערך. כבר משה רבנו הכניס אחרי המלחמה על מדין כל נדבות זהב אל אוהל מועד (במדבר לא נד), ומימות יהושע בן נון היה בנמצא "אוצר ה'" (יהושע ו יט), או "אוצר בית ה'" (שם שם, כד), שנשמר בו כל עושרה של העיר יריחו. גם בתקופת המלכים השתמשו באוצר זה לצרכי המקדש והמדינה (מלכים-א ז נא, יד כו, טו יח, מלכים-ב יב ה, כב ד). אבל החוק שלפנינו אינו יודע עדיין דבר על "אוצר ה'", ואפילו על אוהל מועד אינו מזכיר כלום (כפי שהוזכר בס' במדבר לא נג), משום שהחוק נמסר בסיני, לפני הקמת אוהל מועד.
פסוק א:
ב. בימי המלך יהואש היה החוק על דבר נדרי בני אדם, שערכם הקבוע הוכנס אל המקדש, נוהג מקובל בעם. "איש כסף נפשות ערכו" (מלכים-ב יב, ה) אין פירושו אלא: ערך הנפש, שכל אחד נדר, לפי ההערכה הקבועה. "ערך" נהיה כבר למונח, כמו במשנה, לערכו של כל האיש, כפי שקבעה התורה לפי גילו. לפי המשנה נדרו בלשון: "ערכי עלי" (כלומר: אני מתחייב לתת את ערכי לקודש). ולפי ש"ערך" זה נחשב לפדיון של אותו בן אדם, נקרא גם בשם "כסף נפשות" או, ביתר דיוק, "כסף נפשות ערך". אותו סיפור דרך אגב, הוא עדות נאמנה על קדמות חוקי הערכין שבתורתנו.
פסוק א:
ג. להערכת הנדרים שנקבעו בפרק שלפנינו מתאימות גם הקצבות שאר הפדיונות החוקיים, היינו: פדיון הבכורים (במדבר יח טז) והלויים (שם ג מז) וכן גם הפדיון בעד עבד שהומת (שמות כא לב), עיין להלן ביאור לפסוק ד. הביטוי "ערכך" שבא בתורה תכופות, מקורו יכול להיות רק בפרק שלפנינו (השוה ויקרא ה טו, יח כה, במדבר יח טז).
פסוק א:
ד. בין הצוויים על דבר הבכורים בפרק שלפנינו (פסוקים כו-כז) מרגישים בהיעדר המצוה על דבר פדיון בכור אדם, מכאן, שהחוק שלפנינו קדם לבמדבר יח, שבו נזכרה ההערכה לפדיון בכור אדם (פסוק טז). בבחינת חוק מסיני, נחשבת לפרשתנו המצוה כפי שכתובה בשמות יג ב, אשר לפיה כל בכור קודש לה' ואין לו פדיון כלל.
פסוק א:
ה. מתמיה, שבפרשתנו בצוויים על דבר הקדשת בתים (פסוקים יד-טו) אין הכתוב מתחשב בחוק היובל, כמו בהקדשת השדות (פס' טז-כד). אם נכונה השערתנו, לעיל כה לד, שהמלים "בהר סיני" ויקרא כה א אינן מוסבות על כל המצוות שבפרק כה, כי אז רשות להניח, שכל הדינים בענין החזרת הבתים בשנת היובל (כה, כט-לד) ניתנו רק בערבות מואב לאחר סידור ערי הלויים ביחד עם המצוות על דבר בתי הלויים, ומטעם זה לא יכול עדיין החוק שלפנינו להתחשב בהם.
פסוק א:
ו. על מוצאו הקדום של החוק שלפנינו מעיד הדין של "חרם" (פסוק כט), וכן של מעשר ופדיונו (פסוקים ל-לא), השוה להלן במקומם.
פסוק א:
ז. שפרשתנו היתה לפני הנביא יחזקאל, מוכיח יחזקאל כ לז, מח יד, השוה לעיל 'בין יחזקאל ות"כ', בטבלת ההשוואות.
פסוק א:
החתימה בפסוק לד, מציינת את החוק שלפנינו כחוק מסיני, ותוכנו מעיד, שעוד בזמן עלייתו הראשונה של משה נמסר לו. עוד אין בו זכר לאהרן, לאוהל מועד וללויים. ומשום שמדבר על דבר קדושה והקדשה, מתאים סידורו כהוספה לחוק הקדושות.
פסוק ב:
ויקרא כז: א-ג. "יפלא נדר", השוה ביאורנו לעיל כב כא.
פסוק ב:
"בערכך", מתחיל באופן-משנה ראשון של "נדר", כלומר: אם הנדר הוא "ערך נפשות" וגו', את הסוג השני מביא פסוק ט. על המלה "ערכך" ראה ביאור לעיל ה טו, והלוי Journal Asiat. 548,XIV 1899. מכיון שאי אפשר להקדיש בני אדם, מדבר הכתוב רק על "ערך נפשות". הבי"ת כמו במלה "בבקר" לעיל כב כא.
פסוק ב:
"בערכך נפשות לה'". הערך שיש לאדם לענין הקדש לה', שונה מהערך שיש לאדם לפי כוחו הגופני. זה האחרון נקרא בפי חכמינו "דמים", ואם מישהו נודר "דמי פלוני עלי" (כלומר: אני מתחייב לתת לקודש מחירו של אדם), יש לו לתת את מחירו של אותו אדם לפי ערכו של עבד בשוק. ואילו "ערך" מציין המכסה שהתורה קבעה לאדם, לתת את שוויו לקודש, ולענין זה שווים כל בני האדם מאותו מין ומאותו גיל, על אף ההבדלים שביניהם לפי כוחם הגופני או הרוחני. ערכין אלה הם שנקבעים בפרשתנו ולפי זה יש לשלם, אם נודרים "ערך פלוני עלי" (עיין ערכין ריש פרק ג).
פסוק ג:
"בן עשרים – בן ששים". הכתוב מדבר כאן בכל מקום על מלאות השנים עשרים או ששים. זה יוצא מתוך פסוק ז: "מבן ששים שנה ומעלה". שלפיו שנת הששים כשנים שלמטה הימנה. והוא הדין בכל הגילאים שנמנים בפרשתנו (ערכין יח.). הישנות המלה "והיה" באה עקב ההרכב הממושך של הנושא, השוה שמות ד ט.
פסוק ג:
"בשקל הקדש". ראה להלן פסוק כה, ששם ניתנה מצוה זו באופן כללי לכל הערכים. – הגיל מבן עשרים ועד בן ששים שנה, שהוא המוכשר ביותר, נזכר בראשונה, וגם לקודש יש לגיל זה הערך הגדול ביותר, היינו: חמשים שקל (השוה מלכים-ב טו כ).
פסוק ד:
ד. מכיון שלנקבה ניתנו פחות מצוות, מובן, שערכה קל מערך האיש. הערך של שלושים שקל מקביל לערך העבד שהומת על ידי שור (שמות כא לב), משום שעבד או אמה חייבין באותן המצוות שהאשה חייבת בהן. ומשום כך גם שם ערך העבד וערך השפחה שווים. אמנם, שם אין הבדל לענין הגיל, כנראה, היתה הכוונה להשוות את ערך כולם זה לזה.
פסוק ה:
ה. ערכה של אשה בגיל שלמטה מעשרים שנה, הוא פחות באופן יחסי מערך האיש באותו גיל (החצי מערך האיש), מאשר בגיל שבין עשרים לששים (3/5 מערך האיש). ייתכן שהטעם הוא, משום שהאשה מסתכנת יותר, כפי שיוצא ממאמר חז"ל, סנהדרין ק:
פסוק ו:
ו. "חמשה שקלים", כמו בפדיון בכור אדם, במדבר יח טז. היחס שבין ערכה של אשה לבין ערכו של איש בגיל זה של תינוק הוא יחס של 3:5, משום שהסכנות שעליהן מדובר בסנהדרין ק: עדיין אינן מצויות בגיל זה. בתינוק הערך הוא החלק העשירי של הערך הגבוה ביותר, היינו: עשירית מחמשים – 5, עשירית משלושים - 3.
פסוק ז:
ז. בגיל של זקנה נקבע היחס בין ערך האשה לערך האיש לפי 2:3, משום שהאיש מפסיד על ידי הזקנה יותר מאשר האשה, רש"י לפי ערכין יט.
פסוק ח:
ח. "מך הוא מערכך", פירושו לפי הספרא: "אם הוא עני מליתן ערך", היינו: את הערך הקצוב בתורה. ייתכן שמ"ם מביעה את יחס הדמיון: הוא דל ברכושו מכפי הסכום הקצוב בשבילו.
פסוק ח:
"והעמידו", כלומר: המעריך הנודר יעמיד אותו, את הנערך, "לפני הכהן". מכאן, שרק את ערכו של בן אדם חי אפשר לנדור ולא של מת או גוסס, שאי אפשר להעמידו לפני הכהן. אבל אם הנערך היה בשעת הנדר בחיים, יש לשלם את הנדר גם אחר מותו (ספרא, ערכין כ.).
פסוק ח:
"על פי אשר תשיג". הקלה זו, שיש לקחת בחשבון את מצבו הנוכחי של המעריך, בלי התחייבות לזמן יותר מאוחר. כשיוטב מצבו, להשלים את הסכום, נוהגת רק בערכין, ואילו בנדר "דמי פלוני עלי", מי שידו אינה משגת לשלם את הנדר בשלימותו חייב להשלימו אחר כך כשתשיג ידו (ערכין כ.). – אגב: "אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן, נותנין לו מזון שלושים יום וכסות שנים עשר חודש, מטה מוצעת... אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין..." (שם כג: בבא מציעא קד.): וקוראין את זה: "מסדרין" (כנראה מן סִדֵר - עָרַך), ויש שגורסין: "מסרדין" (מן "שריד" - שארית).
פסוק ט:
ט-י. "ואם בהמה". ואם מה שנודר, אינו ערך אדם, אלא בהמה שאפשר להקריבה, אסור לפדות אותה, אלא תהיה קודש ותובא קרבן על המזבח ("בהמה" היא מושא הקשור אל "לפלא נדר" בפסוק ב).
פסוק ט:
"אשר יקריבו וגו'". כלומר: בהמות טהורות, שמותר להקריבן, בניגוד ל"בהמה טמאה", שבפסוק יא.
פסוק ט:
"כל אשר וגו'". לפי פשטות הלשון אין הכוונה לנדר של קרבן, כי כאן מדובר רק על מתנת גבוה (יתן... לה'). זהו נדר למקדש, היינו "לבדק הבית". ראה ביאור על ה יד.
פסוק ט:
"ממנו" לנקיבה, כמו לעיל ו ח. אף על פי, שהבהמה לא הוקדשה לקרבן, תהיה קודש, ואסור להפקיעה מן ההקדש. ומה שיש לעשות עם בהמות כאלו, מלמדנו הרמב"ם בהלכות ערכין וחרמין ה ז (לפי משנת שקלים ד ו וברייתא בתמורה לג:): "המקדיש את בהמתו סתם... רואין כל בהמה תמימה הראויה להקריב על גבי המזבח, זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות, והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים, ודמים יפלו לבדק הבית, שסתם הקדשות לבדק הבית, ועל זה נאמר: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש", כלומר, כל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב".
פסוק ט:
אבל לאו דווקא כשמקדיש הבהמה סתם, אלא אפילו אמר בפירוש: "לבדק הבית", אסור להפקיעה מן המזבח (רמב"ם, שם הלכה ה). שבכלל אסור היה להקדיש לבדק הבית, בהמות ראויות למזבח, מסיק התלמוד (תמורה ו.) מתוך ויקרא כב כג, אלא, שמכל מקום אם עשה כך, הרי זה עשוי, אך צריך לנהוג בבהמה כפי הוראת הרמב"ם ולהשאירה למזבח. אולם לפי דעת תוספות זבחים נט: ההלכה, שבהמות ראויות למזבח אסור להפקיען גם בתורת קדשי בדק הבית מן המזבח, היא רק תקנה דרבנן. ולפי זה אין הכתוב שלפנינו מדבר על "קדשי בדק הבית" אלא על "קדשי מזבח". גם ביאור זה אפשר לקבלו, שהרי "לפלא נדר" (בפסוק ב) מוסב גם אל "ואם בהמה" שבפסוק ט, והמלה "נדר" מציינת גם בפרק כב פסוק כג, בהמה שהוקדשה למזבח. "כל אשר יתן" מכוון לפי זה אל "ההפרשה": אחרי שמסרו בהמה לתשלום של נדר, תהיה זו קודש ואסור להמיר אותה. חוץ מזה מסיק התלמוד (תמורה יא.) מן הכתוב "כל אשר יתן וגו'", הלכות בנוגע למקרה שמקדישים רק חלק מן הבהמה לקודש.
פסוק י:
"לא יחליפנו ולא ימיר" לדעת ל. שפירא, שמובאת על ידי הרב מקלנבורג והרב הירש, ההבדל בין "החלף" ובין "המר" הוא בזה, ש"החלף" מציין שנותנים טוב תחת רע, ו"המר" שנותנים רע תחת טוב, ולפי זה משלים "טוב ברע" את "לא יחליפנו", ו"רע בטוב" את "לא ימיר". אולם לדעת ויזל ומנדלסון "החלף" זהו חליפת שני דברים שאינם דומים זה לזה, ו"המר" הוא חליפת שני דברים הדומים זה לזה. אבל מכיון שסוף הפסוק מדבר רק על 'המר', ולהלן בפסוק לג גם כן כתוב רק "המר", לא ייתכן לקבוע הבדל זה. אף הרמב"ם מונה גם בספר המצוות וגם ביד החזקה (תמורה א א) "לא יחליפנו" ו"לא ימיר" רק כמצוה אחת. חכמינו במסכת תמורה ט. דורשים: "לא יחליפנו" בשל אחרים. אולם תמורה זו חלה רק אם האחד הצהיר: כל הרוצה להמיר – ימיר. החוק של תמורה חל רק בקרבן בהמה, קדשי מזבח, קרבן יחיד ישראל, ואינו חל בעופות ומנחות, קדשי בדק הבית, שותפים וציבור, ונכרים. גם נקבע להלכה: אין תמורה עושה תמורה. לפי זה אם ימירו בהמה שהיא תמורה, תמורתה אינה קודש. כך גם ולד קדשים אינו עושה תמורה (ראה ספרא ותמורה יב.).
פסוק י:
טוב ברע ו"רע בטוב" פירושו לפי תמורה ט. תמים כנגד בעל מום (שהוא קודש, באם קדם הקדשן את מומן, ראה להלן פסוק יא וחולין קל.) וכן להפך: כי בדברים יז א נאמר על בהמה בעלת מום "כל דבר רע".
פסוק י:
"ואם המר... והיה". לחלק השני של המשפט מקדים "והיה", כמו בשמות ד טז, במדבר כא ח, שופטים ז ד (השוה איוולד 345 b).
פסוק י:
"הוא", הקרבן. או השור, או השה.
פסוק י:
"יהיה קודש". בנוגע לטעמו של חוק זה השוה רמב"ם סוף הלכות תמורה. אפשר שבזה יש חילול הקודש, אם ימיר אותו בחולין, ולכן קנסוהו ששניהם יהיו קודש. אמנם, בהמה בעלת מום מותר להחליף בהצהרה: "הרי זו מחוללת על זו" (תמורה כו:), משום שבזה מועברת קדושת הקרבן על החולין, ואילו בהצהרה "הרי זו תמורת זו" בא החולין במקום המקודש והקדש מחולל (השוה ביאורו של הרב הירש, שמאריך בדבר). יש עוד להזכיר, שרק המתכפר, אשר לכפרתו מיועד הקרבן, יכול לקדש על ידי התמורה, אבל לא אחר בלי הסכמת המתכפר (תמורה י.). קדושת הבהמה שהוקדשה, עוברת גם על הבהמה שבאה במקומה, כך שתמורת עולה תהיה עולה, וכן גם בשלמים. רק בחטאת ואשם חלים חוקים מיוחדים לענין תמורה (ראה משנת תמורה פרק ג).
פסוק יא:
יא-יג. "ואם כל בהמה טמאה וגו'". לדעת רש"י (השוה ספרא ותמורה לב:) בקרבן בעל מום הכתוב מדבר. ולפי זה פירוש ההגדרה "אשר לא יקריבו" שהבהמה היא בבחינת טמאה, שאינה ראויה לקרבן. עם זה יש לפי ההלכה להבדיל בין קדם מומן להקדשן לבין קדם הקדשן את מומן. במקרה הראשון הן מקבלות רק קדושת דמים ולאחרי הפדיון הן יוצאות לחולין גמורין ואף אחר מותן יכולות בהמות כאלו להיפדות, ואינן טעונות העמדה לפני הכהן קודם הפדיון, (לתנא דבי לוי בתמורה לג. יש דעה אחרת בזה, אולם הדעה ההיא היא דעת יחיד), ואילו בהמה, שמומה באה אחרי ההקדשה קיבלה קדושת הגוף ומותרת רק במידה מצומצמת לצרכים, אבל אסורות בגיזה ועבודה (ראה רש"י לדברים יב טו). בהמות כאלו מותרות לפדותן רק בעודן בחיים, מפני שטעונות לפני הפדיון העמדה והערכה, לפי הכתובים יא-יב. לפי דעתו של רש"י הכתוב מדבר כאן על מקרה זה בלבד, שהרי כתוב: "והעמיד... והעריך".
פסוק יא:
לעומת זאת מעיר הרמב"ן לפסוק כז: "והכתוב של מעלה ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה על פי פשוטו בבהמה טמאה, ועל מדרש רבותינו הכתוב מיותר בעבור שכפל טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', לפיכך ידרש... ואשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' לרבות בעלי מומין קבועין שאין מקריבין מהם קרבן לה'".
פסוק יא:
"לפני הכהן". לדעת חז"ל בסנהדרין יד: לא צריך להיות דווקא כהן, אלא שכל המטלטלין המוקדשים נערכים על ידי שלושה מומחין, אולם לדברי ר' יהודה אחד מהם צריך להיות כהן. להערכת קרקעות ובני אדם הכל מודים שצריכים להיות עשרה מעריכים וביניהם כהן (רמב"ם ערכין וחרמין ח ב).
פסוק יא:
"והעמיד את הבהמה". גם בהמה טמאה שהוקדשה לבדק הבית, טעונה העמדה והערכה (רמב"ם שם ה יב).
פסוק יב:
"והעריך... בין טוב ובין רע וגו'". לפי רלב"ג מוסב "בין טוב ובין רע" על תוצאת ההערכה, כלומר: אין הבדל בין אם התוצאה היתה לטובת ההקדש או לרעתו, בכל מקרה היא עומדת בתוקפה (השוה: בבא מציעא נז. תמורה כז:). לפי הפשט הפשוט יש לבאר בעקבות מנדלסון: הוא יקבע את הערך ויבדיל בין טוב ובין רע.
פסוק יב:
"כערכך הכהן" - כערך הכהן, לפי הערך שהכהן קבע.
פסוק יב:
"כן יהיה". סכום זה צריך לשלם כל איש שבדעתו לפדותו מההקדש, אלא שעל המקדיש יש להוסיף עוד חומש. שהמלה "ואם גאל יגאלנה" מכוונת אל הבעל שהקדיש את הדבר, מוכיח הספרא אל נכון מתוך פסוק טו. מלבד זה כוללת החובה "ואם גאל יגאלנה וגו'" גם את אשתו ויורשיו של המקדיש.
פסוק יג:
"חמישתו". החמישית לפי החשבון שלמעלה ה טז.
פסוק יד:
יד-טו. "ביתו". הסיומת – ו באה ללמד שזכות ההקדשה היא רק בשלו ולא בשל אחרים, ומצד אחד בא הכתוב ללמד בדוגמה "ביתו", שהדבר המוקדש צריך שיימצא ברשותו של המקדיש, כדוגמת ביתו. ולכן אין לו הרשות להקדיש דבר שנגזל ממנו והורחק מרשותו (בבא קמא סח:).
פסוק יד:
"בין טוב ובין רע", עיין לעיל פסוק יב.
פסוק יד:
"כן יקום" (עיין לעיל כה ל), כן יקום בשביל זר, שעומד לפדותו מן ההקדש. ולענין היובל כך הדין, לפי כה כט ואילך: אם הבית נמצא בעיר חומה, הוא נשאר ביד הגואל לצמיתות, אם היה שנה אחת ברשותו, ואם הבית בעיר אשר אין לה חומה, על הגואל להחזירו ביובל לבעליו הראשון (רמב"ם ערכין וחרמין ה ד).
פסוק טו:
"המקדיש", גם אשתו ובניו (תו"כ). הבעלים יכולים לפדות בית מן ההקדש גם אחרי עבור שנה, אף על פי שאם נמכר, היה נשאר בידי הקונה לעולם אחרי תום שנה אחת (ערכין לא:). – מה הטעם שלא הזכיר הכתוב בפרשה זו דיני היובל, עיין בפתיחה לפרק זה.
פסוק טז:
טז-יח. בהקדשת שדות יש להבדיל בין "שדה אחוזה", שהוא רכושו לצמיתות, לבין שדה מקנה (להלן פסוק כב), שרוכשים רק עד ליובל הבא.
פסוק טז:
"משדה אחזה". חלק משדה אחוזתו (עיין לעיל כה כה).
פסוק טז:
"והיה ערכך וגו'". בזה נקבע רק הערך אשר לפיו נערך שדה אחוזה, אבל בפסוק יט נוסף, כי על המקדיש בעצמו להוסיף עוד לסכום הערכה זה חמישית. הערך הקבוע הזה היה בתוקף רק בנוגע לשדה אחוזה, אבל שדה מקנה נפדה לפי השער בשעת הפדיון (ערכין יד.).
פסוק טז:
חומר או "כור" הוא (לפי יחזקאל מה יד) - 10 איפה - 30 סאה. "זרע חמר" זהו שטח שאפשר לזרוע בו כמידת כור. וכיון ש"בית סאה" היה שוה לחצי שטחו של חצר אוהל מועד, היינו חמשים אמה על חמשים אמה, או 2500 אמות מרובעות, יוצא שבית כור השתרע על שטח של 75,000 אמות מרובעות, או מרובע, שהצלע שלו הוא "מאתים ארבע ושבעים אמות בקירוב" (רמב"ם ערכין וחרמין ד ד). לפי המידות של הזמן החדש החשבונות שונים הם. השוה צוקרמן, Das jud. Massystem, Braslau 1867; הילדסהיימר,Abhabdlung uber judisch-rituelle Masse und Geldwerthe, im Bericht der Sisanstader Rabbinatsschule, Prag 1868.
פסוק טז:
"בחמשים שקל כסף". ערך שדה כזה נקבע כערך איש במיטב שנותיו (עיין לעיל פסוק ג). ייתכן, ששדה שזוהי מידת שטחו, היה מספיק לכלכל נפש אחת, כפי שמעיר הירש. אולם, מכיון שהמצב משתנה מזמן לזמן, ואילו החוקים האלוהיים קבועים ועומדים, יש לראות על כל פנים בחוקים כאלה – כפי שמעיר הראב"ע – חוקים שאין לנמקם בטעמים.
פסוק יז:
"אם משנת היובל". הכוונה אל סוף שנת היובל, שהרי במשך שנת היובל אי אפשר להקדיש שדה, לפי מר שמואל (ערכין כד.), שאת דעתו מקבל הרמב"ם להלכה (ערכין וחרמין ד י).
פסוק יז:
"כערכך יקום". כלומר: בשעת הפדיון צריך לחשב את ערכו כפי שהוא באותה שעה בערכו המלא, היינו כל חומר זרע בחמשים שקל.
פסוק יח:
"אחר היובל". לפחות שנה שלמה אחר היובל, כי בתוך השנה הראשונה אחר היובל אין עוד שום גרעון, שהרי אין חשבון חדשים להקדש (ערכין כד:).
פסוק יח:
"על פי השנים הנותרות". לפי מספר השנים שחסרות עוד עד מלאות היובל, יש לקבוע את כסף הפדיון. ומאחר שעבור 49 שנה משלמים 50 שקל, משלמים בעד כל שנה ושנה 1 ועוד 1/49 שקל. חכמינו קבעו בעד כל שנה שקל אחד (או סלע אחד) ועוד פונדיון (dupondium). ואף על פי ששקל אחד שווה רק 48 פונדיון, בכל זאת מחשבים אותו בסכום של 49 פונדיון, משום שהקלבון לפרוטרוט בכל שקל עולה לפונדיון (בכורות נ.).
פסוק יח:
"ונגרע מערכך". מובן, שאינו מוסב אל ה"שנים הנותרות", אלא אל השנים שעברו משנת היובל עד שנת הפדיון. השנים שחסרות עוד עד היובל מחשבים סלע אחד ופונדיון לשנה, וסכום זה נגרע מסכום ההערכה המקורית של 50 שקלים. "ונגרע" הוא לפי זה סתמי, כלומר: יש לגרוע "מערכך" חלק מהערך (לא כן היא דעתו של הרב מקלנבורג, השוה שם).
פסוק יט:
יט. לאחר השווי נקבע "כערכך", על המקדיש, אם רצונו לפדות בערך זה, עוד להוסיף חמישית הכסף.
פסוק יט:
"וקם לו". נשאר ברשותו ואינו חייב להחזירו ביובל לכהנים, כמו בשדה החרם (פסוקים כא וכח). אבל לפי קבלת חז"ל צריך להיות הערך המינימלי של כסף הפדיון לא פחות מערך שתי שנים, היינו לפי כל זרע חומר שני שקלים ושני פונדיונים. זאת למדו חכמינו מתוך הפסוק (יח): "על פי השנים הנותרות", מכיון שאין שנים פחות משתים. לפי זה אם הקדיש איש שדה פחות משתי שנים לפני היובל, אין לו דין גירוע, אלא יכול לפדותו רק לפי כסף ההערכה המלא (50 שקל לכל זרע חומר).
פסוק כ:
כ-כא. פסוקים אלה מתבארים בדרך פשוטה לפי פירוש רש"י, שלפיו זכות הבעלים לפדות אחוזתו, קיימת רק כל עוד שגזבר ההקדש לא מכרו לאיש אחר. לפיכך נאמר כאן: "ואם לא יגאל וגו'". אם בעל האחוזה אינו גואל אותה כלל (עד שנת היובל), או (כך נוסף) אם מכר (כלומר: הגזבר) לאיש אחר, שאי אפשר עוד לבעלים לגאול אותה, הרי וכו'. הפיסקה "ואם מכר" יכולה לשמש גם משפט ביניים, כלומר: אם לא יגאל ואחר שהשדה נמכר לאחר, לא יוכל להגאל. ואין שום תימה בכך, שמצרפים אל "ואם מכר" נושא שונה (היינו: הגזבר) מן הנושא שלו "ואם לא יגאל", שהרי מובן מאליו, שכל משפט מדבר על אותו האיש שהענין מכוון אליו: הפדיון הוא ענין של הבעלים, והמכירה היא רק ענין של הכהנים גזברי ההקדש. כמו כן נאמר בפסוק כח "לא ימכר ולא יגאל" ובפסוק כז "ואם לא יגאל ונמכר", שפירושו שדברים שהוקדשו, או שנגאלים על ידי הבעלים או שנמכרים על ידי הגזבר. אבל טעות היא בהחלט הביאור של המבקרים האחרונים (קנובל, קייל, דילמן, שטראק ואחרים), הסבורים כי "ואם מכר" מכוון, כמו "ואם לא יגאל", אל הבעלים, אשר, מכיון שמכרו את רכוש ההקדש, נענשים בזה שמפסידים את הזכות לפדות אותו. זה לא יעלה על הדעת. אין לשום אדם, פרט לגזבר ההקדש, הזכות, למכור את רכוש ההקדש. ואם איש עושה את זאת, הרי המכירה בטילה והשדה נשאר ברשות ההקדש כמו קודם לכן, ומי שנהנה ממנו, מועל בקדשים. ואיך היתה התורה יכולה להתיר שהשדה ישאר בידי הקונה עד היובל ("בצאתו ביובל")?
פסוק כ:
דעה שונה בענין החוקים שלפנינו להרמב"ם, לפי הגירסא שלו במשנת ערכין כה. (השוה רמב"ם, יד החזקה, ערכין וחרמין ד כ). לדעת הרמב"ם יש לבעלים עד שנת היובל תמיד הרשות לפדות את השדה גם מיד האיש שקנה אותו מן ההקדש, כך שאז אינו חוזר ביובל. רק אם לא נפדה עד היובל, הוא עובר לרשות ההקדש בשביל הכהנים. לפי זה אין הלאו "לא יגאל עוד" קובע רק שאין לו עוד פדיון בשנת היובל. "ואם מכר" בא להגיד, שאף על פי שהגזבר מכר את השדה לאחר, וההקדש קיבל בדרך זו את כסף הפדיון מאיש אחר, בכל זאת לא יוכל להיגאל על ידי הבעל הראשון, אלא יישאר בידי ההקדש לצמיתות.
פסוק כא:
"בצאתו ביובל". פירושו לפי כה כח: כשיצא מידי הקונה ביובל. אולם "בצאתו" מכוון גם אל "ואם לא יגאל", שהרי אז יוצא השדה מרשות ההקדש לרשותם של הכהנים.
פסוק כא:
"כשדה החרם", השוה פסוק כח.
פסוק כא:
"לכהן". לאותו כהן שמשמרתו עובדת בתחילת שנת היובל.
פסוק כא:
"אחזתו". של המקדיש (רשב"ם), אולם מסתבר יותר, שמוסב אל הכהן שלרשותו עבר. "תהיה" לשון נקבה, משום שאינה קשורה במלה "שדה" שהוא הנושא, אלא במלה "אחזה" שהיא הנשוא, כמו לעיל כה לג, יהושע יג יד. ההעברה מרשות ההקדש לרשות הכהנים נעשית, אם ההקדש כבר קיבל את הערך מידי אחר (היינו: "אם מכר... לאיש אחר"), בחינם, בלא כל פדיון. אולם אם עוד לא נגאל השדה על ידי שום איש מן ההקדש, יכולים הכהנים לקבלו רק בתשלומין של דמי הפדיון לטובת ההקדש (ערכין כה:), ודווקא לפי אותו השער שנקבע לעיל, היינו חמשים שקל לזרע חומר (רמב"ם, ערכין וחרמין ד יט, כסף משנה שם, לחם משנה שם ד כו).
פסוק כא:
ייתכן, שהעיקרון שעליו מבוססים חוקים אלה, היא ההנחה, שכל המקדיש שדהו מתכוון בכל מקרה, כמו במכירה, להקנות להקדש את הנאת שדהו עד שנת היובל. עם זה מראה אותו האיש, שמזניח את גאולת שדהו (ולפי רש"י גם זה שלא גאל בטרם מכרו ההקדש), שבדעתו להשאיר גם אחר היובל את השדה חרם לכהנים. ומי שמקדיש שדהו פחות משתי שנים לפי היובל, וודאי שהוא רצה למסור להקדש את כל שדהו (שהרי וודאי שאיש לא יקדיש פחות משתי שני תבואות להקדש). לכן הוא חייב, לפי הקבלה, לשלם את הערך המלא של סכום ההערכה, היינו חמשים שקל לכל זרע חומר.
פסוק כב:
כב-כד. אשר לשדה מקנה, יש למקדיש הזכות להקדיש רק את ערך ההנאה שלו עד בוא שנת היובל.
פסוק כב:
"אשר לא משדה אחוזתו", בא להגיד (לפי ערכין כו:), ששדה זה לא יכול ליהפך לעולם לשדה אחוזה, ובא למעט מקרה כדוגמת בן שקנה מאביו שדה, והקדישו עוד בחיי אביו, ואחר כך מת אביו והשדה הפך לשדה אחוזה, שדה כזה עובר לרשות הכהנים כמו שדה אחוזה.
פסוק כג:
"וחשב לו וגו'". אין כאן שער קבוע, כמו בשדה אחוזה, אלא תמיד יש לחשב את ערך ההנאה עד היובל, אשר על המקדיש לשלם בלי תוספת חומש. לפי ר' אליעזר גם כאן השער קבוע, כמו בשדה אחוזה (ערכין יד.).
פסוק כג:
"מכסת" (משורש "כסס" - חתך) מנה, חשב את הסכום. ראה שמות יב ד.
פסוק כג:
"ביום ההוא", בא ללמד, שההערכה היא תמיד לפי הזמן והמקום (ערכין כד.).
פסוק כד:
"בשנת היובל" הוא חוזר על כל פנים בלא פדיון אל הבעלים הראשונים, אף אם לא נפדה, כך פסק הרמב"ם בהלכות ערכין וחרמין ד כו, כנראה, שזאת היא גם דעתו של רש"י, עיין משנה למלך, שם.
פסוק כה:
כה. "בשקל הקדש". הגדרה זו וודאי היתה נחוצה, משום שהיו גם סוגי שקל אחרים, פחותי ערך. השוה שמואל-ב יד כו: "אבן המלך" - משקל המלך. מדברי התלמוד (בכורות ה.) משמע, שבזמן המקרא לא הבדילו בין שקל הקודש ובין שקל החולין, אף על פי שככר הקודש (= 3000 שקל) היה כפלים מככר החולין. אבל בזמן המשנה הוערך שקל הקודש בכפלים משקל חולין, השוה צוקרמן, Uber talm. Gewichte u. Munzen s. 9 ff.
פסוק כה:
"עשרים גרה". עיין שמות ל יג, במדבר ג מז, יח טז, יחזקאל מה יב. לפי התרגום גרה זהה ל'אגורה' שבספר שמואל-א ב לו. גרה מתורגם בתרגומים: "מעא" השבעים: ὀβολός, מוצא המלה מעורפל, על פי רוב מבארים אותה כמו "גרגר" (של דגן). השקל שבתורה מכיל עשרים גרה, וזה שמזמן מאוחר כ"ד גרה או כ"ד מעא. שקל הקודש נקרא בזמן המשנה "סלע", ואילו "שקל" - חצי סלע היה שקל החולין. לפי חישובים בזמן אחרון משקלו של שקל זה 14.55 גרם (השוה, Riehm Handworterbuch, Art, sekel).
פסוק כו:
כו-כז. אל החוקים על דבר ההקדשות דלעיל נלווים בפסוקים כו וכח שתי דוגמאות יוצאות מן הכלל, הפותחות במלה "אך", שאין חל עליהן דין הקדשה, והן: א. בכור: ב. חרם.
פסוק כו:
"לא יקדיש". כלומר: לא יקדישו אותו לשם קרבן אחר מפני שהוא קדוש מבטן בתורת בכור, ומה שכתוב בדברים טו יט: "כל הבכור... תקדיש", הכוונה היא שם פשוטה: "שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה" (רש"י, השוה מכילתא, פסחא טז). אולם דעת ספרא וספרי היא, שאמנם אין להקדיש את הבכור לקדושת המזבח ("הקדש מזבח"), אבל אפשר להקדישו "הקדש עלוי" (כלומר: הקדש ערך), הערך, שיש לבכור בשביל הבעלים (כגון הזכות לתת אותו לאחד הקרובים הכהנים) ואשר הבעל משלם להקדש (כך רש"י בתמורה לב. שונה היא דעתם של תוספות שם, ד"ה מקדישין).
פסוק כו:
מתוך המלה "בבהמה" מסיק ספרא, שגם בקרבנות אחרים אסור לשנות קדושת בהמת קרבן לקדושה אחרת (תמורה שם): אבל "אשר יבכר" בא ללמד שהבכור נקדש רק בצאתו מרחם אמו, ולכן לפי לידתו אפשר להקדישו לקרבן אחר (שם כה.).
פסוק כו:
"אם שור אם שה לה' הוא". מכיון שכבר נקדש לה' אסור להקדישו לקרבן אחר.
פסוק כז:
"ואם בבהמה הטמאה וגו'". לפי רש"י אין הכתוב הזה מדבר על בכור בהמה טמאה, משום שזה אינו טעון פדיון. אבל לא ייתכן שכאן מדובר על פטר חמור, שהרי זה אינו נפדה אלא בשה (שמות יג יג) הניתן לכהן ולא לקודש. אלא הכתוב מדבר כאן על כל מיני בהמה טמאה, שהקדישו אותם לבדק הבית. אבל הרמב"ן, לפי פירושו כאן לפסוק יא (ראה לעיל שם), מוכרח לייחס את הכתוב שלפנינו אל בכור. אולם הכתוב בא ללמד כאן, שלבכור בהמה טמאה (חוץ מפטר חמור) לעצמו אין שום קדושה, ואם איש מקדיש בכור כזה, הריהו קדוש לבדק הבית ואפשר לפדותו לפי ערכו. לפי זה יש להשלים עוד אחר "ואם בבהמה הטמאה" את המלה "יקדיש", השוה גם במדבר יח טו וספרי שם.
פסוק כז:
"ואם לא יגאל". הפדיון על ידי הבעלים נקרא "גאולה" (רש"י). "ונמכר" - אז יימכר לאחרים. וייתכן שהתורה התחשבה במנהג קדמון להקדיש לגבוה גם בכורות בהמות טמאות לאות תודה לה', לכן ציותה התורה במקרה כזה לגאול אותם.
פסוק כח:
כח-כט. "חרם" (השוה ֽׁד בערבית), דבר האסור ליהנות ממנו לשימוש של חולין, זוהי מדרגה גבוהה יותר של ההקדש לה'. במדרש ילמדנו, מובא ברמב"ן לפסוק כט, כתוב: "ר' עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה" (שופטים כא: ה, ח). ולפי זה "חרם" היא הקדשה בשבועה. גם יונתן בן שאול היה צריך ליענש במיתה משום שעבר על שבועת חרם כזו, אלא שהעם פדה אותו משום שסבר, שבמקרה זה היה מותר לנהוג אחרת מכפי שצווה בפסוק כט שלפנינו (שמואל-א יד, מד-מה). אך פסוק כח מדבר במקרה שמישהו מחרים מהונו ("מכל אשר לו") לה'.
פסוק כח:
"מאדם", זה עבד, "ומשדה אחזתו", ראה לעיל פסוק כא.
פסוק כח:
"לא ימכר". אסור למכור אותו לאחרים, "ולא יגאל", ולא יפדה על ידי הבעלים.
פסוק כח:
"קדש קדשים וגו''". לכהנים יינתן, ראה לעיל פסוק כא, ובמדבר יח יד. במס' ערכין כח: יש מחלוקת התנאים בזה, אם סתם חרמים שייכים לכהנים או למטרות של בדק בית. ההלכה קובעת שזה שייך לכהנים, ולפי זה מדבר הכתוב שלפנינו על סתם חרמים. דברי חרם ממין זה, כל זמן שנמצאו ברשות הבעלים, הם, לפי הכתוב שלפנינו, קודש קדשים, אולם אחר שנמסרו לכהן נחשבים (לפי במדבר יח יד), כרכושו והרי הם חולין (ערכין כט.).
פסוק כט:
"כל חרם... מן האדם וגו'". הפסוק הקודם מדבר על בני אדם שהם קנינו של המחרים ("אשר לו"), ואילו פסוק זה מדבר על מקרה, שמישהו מחרים בן אדם סתם שאינו שייך למחרים. אולם מכיון שאין להניח שיש לכל איש, יהיה מי שיהיה, הזכות להטיל חרם על מישהו ולמסור אותו להורג, הרי על כרחנו, שכאן הכוונה על חרם שגוף משפטי מוסמך, בית דין, או העם בכללו, או באי כוחו, הכריזו את החרם, כפי שמוכיח ברור הביטוי הסתמי "יחרם". כי פסק דין מות נחשב לפרקים כחרם, על זה מעיד הפסוק בשמות כב יט: "זובח לאלהים יָחָרָם". יש עוד דוגמאות מסוג זה במקרא, כגון: הכנענים (במדבר כא, ב-ג) העיר יריחו (יהושע ו, יז), מקום שהוחרם אפילו האיש שלקח מן החרם (שם ז טז), העמלקי (שמואל-א טו, ג), דוגמאות אחרות הובאו כבר לעיל בביאורנו לפסוק כח. בצדק העיר הרמב"ן, כי הדין שלפנינו הטעה את השופט יפתח, שחשב בטעות שהוא חייב לקיים את נדרו בבתו (השוה את האמור לעיל על החרם בשבועה), בלי לשים לב לעובדה, שחוק זה היה מותר לקיים רק באלו שהתחייבו. אחרת היתה דעתו של העם בימי שאול, שפדה אפילו את החייב (יונתן), משום שהיה מקום להניח שהוא חטא בשגגה.
פסוק כט:
ובעוד שאנחנו מוצאים בזמן קדום דוגמאות לרוב, שחוק זה הוצא לפועל, הרי בזמן מאוחר יותר אין אנו מוצאים מקרים כאלה. בימי עזרא הוכרז פעם חרם, אבל זה חל רק על רכושו של הנידון בחרם (השוה עזרא י ח). הההבדל בין החרם שגזר עזרא, ובין זה אשר בשופטים כא ה ואילך, על אנשי יבש גלעד, בולט וניכר. ומכאן מובן כמה מחוסרת טעם היא ההנחה, שהחוק שלפנינו הוא מן הזמן שאחרי גלות בבל. – חז"ל בספרא ובערכין ו: מסיקים עוד מתוך פסוק זה את ההלכה, כי חייבי מיתות בית דין אי אפשר להקדיש לפי ערכם ושנדר כזה בטל.
פסוק כט:
לפי קנובל כולל החרם בפסוק שלפנינו דרגות שונות, והן: א. המתת כל נפש וכל בהמה ושריפת כל רכוש שבעיר הנידחת והעיר עמה (דברים יג יג ואילך). ב. המתת כל נפש וכל בהמה ומסירת כל המתכת שבשלל להקדש (כביריחו, יהושע ו יז ואילך, השוה שמואל-א טו ג). ג. המתת כל בני האדם אגב ביזת הרכוש (דברים ב, לד-לה. ג, ו-ז. כ, טז-יז. יהושע ח: ב, כו-כח. י כח ואילך, יא יד). ד. המתת כל אדם חוץ מן הבתולות (במדבר לא, ז-יא, יז-יח. שופטים כא יא ואילך). ה. המתת כל הגברים (דברים כ, יג-יד).
פסוק ל:
ל-לא. בביאור שלנו לס' דברים יב ו, ויד כב, הוכחנו בפרוטרוט, שהפסוק שלפנינו מדבר על אותו המעשר אשר חכמינו קוראים אותו בשם "מעשר שני" (השוה ספרי "ראיות מכריעות וכו'", עמ' קלד ואילך). מעשר זה היה נוהג כבר קודם מתן תורה, כפי שהוכח שם, ולכן הוזכר כאן (וכן בדברים יב ו: ואת מעשרותיכם) כדבר ידוע מכבר. לעומת זאת לא נכלל מעשר לוי בין המצות הראשונות שמסיני (שאליהן שייכת פרשת המצוות שלפנינו). אפשר, שבמדבר יח, הפרק שבו צווה על מעשר לוי, נמסר אחרי מחלוקת קורח (כפי שמניח, כנראה, גם ספרי שם פ' קיז). בכל אופן אין להניח שמדובר כאן על מעשר ראשון.
פסוק ל:
"מזרע... מפרי". לא כל תבואות ופירות חייבים במעשר, אלא חלק מהם בלבד. לפי פירושו הפשוט של הספרא כאן והספרי לדברים יד כב, רק אותם מיני היבול שאינם ראויים לאכילה פטורים ממעשר. כך פוסק גם הרמב"ם להלכה (תרומות ב א, השוה משנה למלך, שם). כנגד זה פוסקים הראב"ד ותוספות, כי מדאורייתא רק דגן, תירוש ויצהר חייבים במעשר, והמינים האחרים חייבים רק מדרבנן. דעה מפשרת ל"ספר יראים" ולסמ"ג. לפי דעתם חייבים במעשר ראשון רק דגן תירוש ויצהר, ואילו במעשר שני חייבים גם פירות אחרים מדאורייתא. דעה זו מתאימה על צד היותר טוב לפסוק שלפנינו ולדעת הספרא (ראה מלבי"ם קיב). אולם בעל "טורי אבן", לראש השנה טו: העלה כמה ערעורים נגד דעה זו.
פסוק ל:
"קדש לה'". על קביעת תשמישי המעשרות עיין דברים יד כב ואילך.
פסוק לא:
"ואם גאל וגו'". רק אם הבעלים עצמם פודים מעשר שני שלהם, חייבים להוסיף חמישית. השוה לעיל פסוק טו. כל זמן שמעשר שני לא נגאל, הריהו עומד בקדושתו, אף בירושלים עצמה, מקום שנהנים ממנו הבעלים. על דבר הזהירות שיש לנהוג בו משום קדושתו עיין משנת מעשר שני פרק א.
פסוק לב:
לב-לג. חוץ ממעשר שני או מעשר-קודש של תבואת הארץ יש עוד מעשר בהמה, שגם לו אותה כוונה ושגם הוא היה נוהג עוד קודם מתן תורה, שהרי כשיעקב אבינו נדר את הנדר "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח כב), התכוון בלי ספק בעיקר לבהמות, משום שהן היו עיקר רכושו. קואנן (Godsdienst van Israel II S. 268 ff.) אומר, שהפיסקה שלפנינו על דבר מעשר בהמה היא הוספה מימי נחמיה. הוא סומך בעיקר על נחמיה י לז-לט, יב מד-מז, יג: ה, יב, מקום שם לא נזכר בין המתנות, שבהן התחייבו בני ישראל, בשום מקום מעשר בהמה. – דעה זו נשענת על ההנחה המוטעית, שבפרשתנו צווה לתת את מעשר הבהמה לכהנים. אבל אם מפרשים אל נכון, לפי המסורה העברית, שמעשר בהמה, כמו מעשר שני, נאכל בירושלים בקדושה, כי אז אין להוציא שום מסקנה מתוך שתיקתו של נחמיה בענין זה. שהרי שם התחייבו רק במתנות לזכות הכהנים, ואשר למעשרות, שהבעלים בעצם הורשו לאכול בירושלים, לא היו קשיים לענין ההפרשה בטהרה, משום שרוב העם ישב באותו זמן בירושלים עצמה או בקרבתה, בפרט מאחר שכל הגברים היו חייבים לעלות שלוש פעמים בשנה לרגל. וזאת היא הסיבה שבאותם המקומות אין זכר למעשר שני או מעשר קודש ("מעשר קדשים", דברי הימים-ב לא, ו), אף על פי שבדברים נצטוו עליו. גם דילמן דוחה את דעתו של קואנן מטעמים אחרים (השוה שם). ולפי זה יש לנו לראות (נגד דעתו של קואנן) את הפסוק בדברי הימים-ב לא, ו, שלפיו הביאו גם את מעשר הבהמה לירושלים, לא כדעת יחיד של מחבר דברי הימים, אלא כעובדה ממש (השוה עוד: "ראיות מכריעות וכו'" עמ' קלה ואילך).
פסוק לב:
"מעשר בקר וצאן". רק מהריבוי הטבעי השנתי של העדר יש להפריש מעשר בהמה. אבל אין העדר אסור לפני ההפרשה בבחינת "טבל", כשם שזה אסור בתבואה לפני ההפרשה (השוה, למשל, את באורי למשנת סנהדרין ח ב), מכל מקום היתה מצוה על כל אחד לתת מעשר מן הבהמה (בכורות נח.). מי שקנה ולדות בהמה או קבלם במתנה אחרי שעברו על אלה שמונה ימים, היה פטור מלעשר (שם נו.).
פסוק לב:
"כל... תחת השבט", השוה ירמיהו לג יג.
פסוק לב:
"שבט". מקל הרועה, מיכה ז יד. "כיצד מעשרן כונסן לדיר, ועושה להן פתח קטן, כדי שלא יהיו שנים יכולין לצאת כאחת, ומונה בשבט אחד, שנים, וכו' והיוצא עשירי סוקרו בסיקרא ואומר: הרי זה מעשר" (משנת בכורות ט ז). מתוך המלה "העשירי" מסיקים חכמינו, שגם זה שנקרא, אפילו בטעות, עשירי, וגם זה שיצא בסדר כעשירי, אף אם בטעות לא נקרא עשירי, ייקרא עליו שם מעשר. ומכאן ההלכה: "קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שלשתם מקודשין", אלא שדינם שונה: "התשיעי נאכל במומו, והעשירי – מעשר, ואחד-עשר קרב שלמים" (שם, שם, ח). ואם קרא במתכוון את זה שאינו עשירי – עשירי, הרי זה שנוי במחלוקת במס' נזיר לב. (עיין משנה למלך הל' בכורות, ח א).
פסוק לב:
"יהיה קודש". הקדושה היא בזה, שייקרב כקרבן ודמו ינתן מתנה כנגד היסוד (משנת זבחים ה ח), האימורין מוקטרין על גבי המזבח והבשר נאכל כולו לבעלים בירושלים (רמב"ם בכורות ו ד).
פסוק לג:
"בין טוב לרע". בין הוא תמים בין הוא בעל מום ייקרא עליו שם מעשר, אלא שבעל מום נאכל בכל מקום (השוה לעיל פסוק י).
פסוק לג:
"ותמורתו יהיה קדש". אלא שהתמורה אינה באה קרבן על המזבח, אלא הבהמה רועה עד שתסתאב ואחרי כן נאכלת לבעלים (תמורה כא.).
פסוק לג:
"לא יגאל". בדומה למקרה שבפסוק כח, אסורה גם כאן המכירה.
פסוק לג:
המצוה להפריש מעשר קדשים או מעשר שני וכמו כן מעשר בהמה, שרשה ביעודה של האומה הישראלית, להיות עם קדוש. בתורת גוי קדוש יחשיב גם את כל אשר לו, כקדוש ומיועד רק לשימוש לדברים טובים ולמטרות משובחות. הכל יהיה כאילו מסומן בכתובת: "קודש לה'", שעומד לקדם את המטרות הנעלות הרצויות לה' (השוה זכריה יד כ). לכן מוטל על ישראל ראשית כל להקדיש את ביכורי אדמתו ואת המעשר לה' ולהביאו אל עיר הקודש. המעשר נחשב כאן גומר וכאחרון (השוה הירש, בראשית יד כ). הביכורים, שהם הראשית, והעולים בקדושתם על המעשר, נאכלים לכהנים, והמעשר לכל ישראל, בקדושה. וכמו שהראשון והעשירי מן התבואות נחשבים קודש לה', כן גם בריבוי השנתי של הבהמות, שבהן כתוב על הראשונה "לה' הוא" (לעיל פסוק כו) ו"כל הבכור... תקדיש לה'" (דברים טו יט), ועל המעשר נאמר (כאן פסוק לב): "העשירי יהיה קודש לה'". וגם קדשים אלה יש להביא אל מקום הקודש. הבכור, בתורת המעולה, נאכל לכהנים, והמעשר לכל אדם מישראל, בקדושה. בהקדשה זו של הראשון ושל העשירי מביעה האומה בצורה חגיגית, שישתמש כל אחד מבניה, בכל מה שיתן לו ה' לשם קיום רצון ה' ולהיות גוי קדוש ונאמן לאלהיו. ראה בפרוטרוט בביאורי לדברים פרק יד.
פסוק לד:
לד. "אלה המצות", השוה את החתימה בפרק כו, פסוק מו. ואם חתימה זו מכוונת רק אל החוקים הקודמים לתוכחה בפרק כה, הרי אפשר היה לראות אותה כסיום של כל החוקים שמסיני, שספר ויקרא מכיל אותם, בדומה לבמדבר לו יג שמסיים את החוקים שניתנו בערבות מואב. ואם החתימה כו מו מתכוונת לכלול ב"חוקים ומשפטים ותורות" כל המצוות שבספר ויקרא שניתנו בסיני, הרי מצטמצמת החתימה כאן רק בתחומי פרק כז. וגם במקרה זה הוא דומה לחתימה של במדבר לו יג, משום שגם זו מסיימת את הפרשיות הקודמות לה, היינו לג: נ-לו, יב. והחתימה המסיימת היתה צריכה לבוא כאן, משום שהמצוות הבאות בספר במדבר לא ניתנו בהר סיני אלא באוהל מועד (במדבר א א). השוה מבוא לקרבנות.