בערכך ליתן ערך נפשות לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו עלי. תקן בלשונו זה כמה ענייני' תקן שצריך להוסיף מלת ליתן קודם מלת בערכך כאילו אמר כי יפליא נדר ומהו הנדר ליתן ערך נפש לה' כי לולא מלת ליתן הנוספת לא יובן ממנו כלום גם תקן שהכ"ף של בערכך הוא נוסף ואינו כ"ף הנוכח מפני שאין הכונה פה רק ליתן ערך דבר שהנפש תלויה בו ומפני שעם תוספ' ליתן לא יפול שמוש בי"ת השמיט גם הבי"ת ואמר ליתן ערך גם תקן שמלת נפשות אינו ר"ל נפשות ממש אלא דבר שהנפש תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי או ערך לבי עלי או ערך ראשו של פלוני או ערך לבו של פלוני עלי שהאומר זה הרי הוא כאילו אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי אבל אם אמר ערך ידי או רגלי עלי או ערך ידו או רגלו של פלוני עלי שהם אברים שאין הנפש תלויה בהם שהרי אם תקצץ ידו ורגלו לא ימות הרי הוא כאילו לא אמר כלום ופטור מכלו' וכן שנו בת"כ בערכך ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אבריו יכול שאני מוציא אבר שהנשמה תלוי' בו ת"ל נפשות:
והיה ערכך אין ערך זה לשון דמים אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו בפרש' זו. פירוש אין ההקדש הזה הקדש דמים כגון שאמר הנודר דמי עלי או דמי פלו' עלי אלא כגון שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי שהאומר ערכי עלי או ערך פלו' עלי אפי' היה הנערך שוה בשוק אלף דינרי זהב אינו חיי' לשלם אלא כפי ערך שניו הכתו' בפרשה ואלו האומר דמי עלי או דמי פלו' עלי חייב לשלם כפי שווי הנערך בשוק וכן האומר ערך פלוני עלי אע"פ שהנערך הוא מוכה שחין ואינו שוה בשוק כלום חייב ליתן לפי ערך שניו הכתוב בפרשה ואלו האומר דמי פלוני עלי אינו חייב לשלם כלום מאחר שאינו שוה בשוק כלום ולפיכך הוכרח רש"י ז"ל לומר שאין ערך זה לשון דמים:
ערכך כמו ערך וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאי זה לשון הוא. תימה והלא בת"כ ומייתי לה בפ"ק דערכין שנו בהדיא שהוא כ"ף הכנוי דתני' בערכך ערך כל גופו הוא נותן ואינו נותן ערך אבריו יכול שאני מוציא אבר שהנשמה תלויה בה ת"ל נפשות אלמא פי' בערכך בערך כל גופך הוא ומכאן למדו ולא ערך מקצתו ואמרו ולא ערך אבריו:
ואם מבן חמש וגו' לא שיהיה הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי. והה"נ דהוה מצי למידק מקרא דואם מבן חדש ועד בן חמש אלא דחד מנייהו נקט אבל בת"כ שנו גבי אשר תשיג יד הנודר לא יד הנידר יד הנודר בין איש בן אשה מכאן אמרו השג יד בנודר והשנים בנידר והערכין בנערך והערך בזמן הערך:
ואם מבן ששים שנה משמגיע לימי הזקנ' האשה קרובה להחשב כאיש. שהרי האיש פוחת בזקנותו פחות משליש בערכו והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה היינו דאמרי אינשי סבא בבית' כו':
ואם מך הוא שאין ידו משנת ליתן הערך הזה. כאילו אמר ואם מך הוא מלתת הערך הזה כי פי' מך בערכך מך יותר משיעור הערך הזה שהמ"ם כמ"ם מכל מלמדי השכלתי:
כל אשר יתן ממנו אמר רגלה של זו עולה דבריו קיימין. דדוקא גבי ערכין דכתי' בהו בערכך נפשות בעינן שיהא דבר שנפשו תלויה בו לאפוקי אם אמר ערך רגלי או ערך רגל פלוני עלי שאין הנפ' תלויה בו שהוא פטור מכלום אבל הכא דלאו בנפש תלייה רחמנא אפי' אם אמר רגלה של זו עולה דבריו קיימין ואפי' בלאו קרא דכל אשר יתן ממנו אלא משום דכתיב ואם בהמה בוי"ו והוה אמינא וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמוד תחתון מעליון מה להלן דבר שהנשמה תלויה בו אף כאן דבר שהנשמה תלויה בו חזר וכתב כאן אשר יתן ממנו ליי' סתמא לכלול הכל בין דבר שהנשמה תלויה בו כגון אם אמר ראשה של זו עולה בין דבר שאין הנשמה תלויה בו כגון אם אמר רגלה של זו עולה שבכלן דבריו קיימין:
טוב ברע תם בבעל מום או רע בטוב. בת"כ שנו מניין לרע שהוא בעל מום ת"ל לא תזבח ליי' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו כל דבר רע:
וכל שכן טוב בטוב ורע ברע. דקל וחומר הוא ומה טוב של חולין ברע של קדש דעלויי קא מעלי ליה להקדש לקי טוב בטוב אי רע ברע מיבעיא הכי מפרש לה אביי בפ"ק דתמור' אבל רבא מיתירא דטוב בטוב הוא דמפיק לה דמדה"ל למכתב לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע וכת' טוב בטוב תרתי לדרשה חד למדרש מיניה שלא ימיר טוב בטוב וחד למדרש מיניה טוב מעיקרא שקדם הקדשו למומו עושה תמורה אבל רע מעיקרא שקדם מומו להקדשו אינה עושה תמור' ורש"י תפש דברי אביי והניח דברי רבא דהלכת' כותיה לגבי אביי משום דדברי אביי יותר קרובי' לפשוטו של מקרא וא"ת היכי דריש אביי קל וחומר לחייב מלקות למימר טוב בטוב והלא אין עונשין מן הדין כבר תרץ אביי דהאי קל וחומר גלוי מילתא בעלמא הוא דמי גרע מטוב ברע ופרש"י ז"ל מי גרע טוב דקדש מרע דקדש כי היכי דרע דקדש כי מחליף ליה לקי ה"ה לטוב דקדש דרחמנא לא קפיד אלא דלא יחליף מידי דקדש וא"ת אי הכי רע בטוב נמי תיתי מקל וחומר דטוב ברע ומה טוב ברע דעלויי קא מעלי ליה להקדש לקי רע בטוב דלא מעלי ליה להקדש אלא אדרב' גרועי גרעיה מבעיא השת' טוב בטוב סמיך קרא אק"ו ולא כתביה רע בטוב דהוי בנו של ק"ו לא כ"ש י"ל דהא דכתבי' רחמנא ולא סמיך אק"ו אינו אלא לאשמעונן דחיילה קדושה עליה דלא תימא דוקא טוב ברע דעלויי קא מעלי ליה לקדושתי' הוא דחיילה קדושה עליה דחולין שהומ' אבל רע בטוב דגרועי גרעיה לקדושתי' אימא לא חיילה עליה קדושה קמ"ל וא"ת אי הכי גבי טוב בטוב היכי סמוך אק"ו נהי דלענין מלקו' אתי בק"ו מטוב ברע מכל מקום לענין חיילות קדושה מ"ל אימא דוקא טוב ברע דעלויי עליה לקדושתיה הוא דחיילה קדושה עליה אבל טוב בטוב דלא עלויי עלייהו לקדושתיה לא חיילה קדוש' עליה י"ל דאי לאו קרא דרע בטוב אין הכי נמי דה"א דלא חיילא קדושה עליה אבל השת' דכתי' רע בטוב תו ליכא למימר אימא דוקא טוב ברע דעלויי עלייה לקדושתיה הוא דחיילה קדוש' עליה אבל טיב בטוב דלא עלויי עלייה לקדושתי' לא דאיכא למימר רע בטוב יוכיח דלא עלויי עלויי' לקדושתי' ואפ"ה חיילה קדוש' עליה אף אני אביא טוב בטוב כו' להכי סמיך קרא גבי טוב בטוב אקל וחומר בין לעניין מלקות בין לעניין חיילות קדושה עליה משום דלענין מלקות אתי מקל וחומר דטוב ברע ולענין חיילות קדושה גמיר מרע בטוב אבל רע בטוב אי לאו דכתביה קרא נהי דלענין מלקו' אתי מקל וחומר דטוב ברע מ"מ לענין חיילות קדושה לא מצי גמיר מיניה דאיכא למיפרך מה לטוב ברע שכן עלויי עלייה לקדושתיה תאמר לרע בטוב דלא עלויי עלייה לקדושתיה ואין כאן יוכיח דאפילו אם היה כותב בפ' טוב בטוב לא הוה מצינן למימר טוב בטוב יוכיח דהא מה לטוב בטוב דלא גרועי גרעיה לקדושתיה תאמר לרע בטוב דגרועיה גרעיה לקדושתיה:
כל בהמה טמאה בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא א"כ הוממו. כדתניא בת"כ ומייתי לה בתמורה בפ"ק יש בקדשי מזבח ואם כל בהמה יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כשהוא אומר ואם בהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו:
כערכך הכהן כן יהיה לשאר כל אדם הבא לקנותו מיד הקדש. דאילו בעלים שבאו לקנותה צריכין להוסיף על ערך הכהן חומש דכתיב ואם גאול יגאלנה ויסף חמשיתו על ערכך שפירושו הבעלים כדלקמיה:
והיה ערכך לפי זרעו לא לפי שוייה. פי' לפי כמות הזרע שיכול לזרוע בה דהיינו לפי גודלה לא לפי שוויה שאם היתה גדולה כדי שיוכל לזרוע בה חומ' שעורי' אע"פ שהיא קרקע זבורית נדונת כמו עידית שאע"פ ששוויה של זו יותר משוויה של זו מ"מ כיון שגדולה של זה כגודלה של זו פדיון הקדשן שוה הוא שבית חומר שעורין בין מהעידית בין מהזבורית פדיונה חמשי' שקלים מגזרת הכתוב:
אם משנת היובל יקדיש שדהו אם משעברה שנת היובל מיד הקדיש ובא לגאלה כערכך יקום כערך זה האמור יהיה חמשים כסף יתן. תקן בלשונו זה כמה תקונים האחד שאין פי' משנת היובל חלק מאותה שנה אלא מסוף שנת היובל ואילך שכבר עבר היובל גם הוסיף מלת מיד אחד מאמר ואם משנת היובל שלולא זה יצדק לומר שיהיה אמרו אחר שעברה שנת היובל אחר שנים רבות משעברה שנת היובל וזה לא יתכן מפני ששוב לא יפול עליו לומר כערכך יקום שפירושו כערך האמור שהוא חמשים שקל כסף מפני שזה השווי אינו אלא כשיקדיש אותו מיד בסוף שנת היובל שנשארו מ"ט שנים שלימות עד היובל שאז שוויו חמשים כסף אבל אם הקדשיו אחר כ"ד שנה משעברה שנת היובל שלא נשארו עד היובל רק כ"ה שנה לא יהיה שוויה אז נ' כסף רק כפי השנים הנותרות עד היובל הבא וא"כ עכ"ל שהכתוב שאמר כערכך יקום שהם הנ' שקל כסף אינו אלא כשהקדישו אחר היובל מיד עוד הוסיף ובא לגאלה אחר יקדיש שדהו מפני שמאמר כערכך יקום שפירושו כערך זה האמור שהם החמשים כסף יתן אינו נופל רק על הגואל שבא לגאלה שיתן להקדש זה השיעור של נ' כסף כדי לפדותה ופה לא הוזכר גואל כלל אבל זהו דבר תימה שעם זה לא הודיענו מתי בא לגאלה אם בסוף שנת היובל שהקדישה אם אחר שהקדישה שני רבות והיה ראוי להוסיף מלת מיד אחר ובא לגאלה מפני שאז הוא חייב לתת בפדיונו הנ' כסף אבל אם נשתהת ביד הגזבר שנים רבות ואח"כ בא לגאלה אינו חייב לתת בפדיונה רק כפי מספר השנים הנותרות עד היובל לא חמשים כסף כפי מה שכתוב לעיל וכמו שפחד מזאת הטענה בענין ההקדש והוסיף מלת מיד יקדיש שדהו כדי שלא תאמר שהקדישו אחר שנים רבות משעברה שנת היובל שאז אינו חייב לתת נ' כסף כך היה ראוי להוסיף מלת מיד על ובא לגאלה מפחד זאת הטענה בעצמה. ושמא י"ל דמלת מיד שהוסיף על מאמר משעברה שנת היובל אכול' מילתא קאי ופירושו שההקדש והגאולה היתה מיד לאחר שעברה שנת היובל וכך נראה ממה שכתב רש"י ז"ל אחר זה גבי ואם אחר היובל שכתב וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהת ביד הגזבר כו' משמע שאין הפרש בין אם ההקדש מאוחר משנת היובל ובין אם ההקדש מיד והגאולה מאוחר' ואם כן מזה הטעם עצמו צריך לומר שהחמשים כסף אינם רק כשההקדש והגאולה הם משנת היובל אח"כ פירש כערכך יקום בערך זה האמור דהיינו החמשי' כסף מפני שמאמר כערכך לא יובן באי זה ערך הוא מדבר עוד פירש מלת יקום יהיה מפני שאין הכונה במאמר כערכך יקום רק שכפי הערך האמור יתן להקדש הגואל שבא לגאלה לא שיקום ויעמוד ביד מי שהוא עומד כפי המובן ממלת יקום מפני שלא תסבו' מלת יקום ענין נתינה פי' אותן מקודם יהיה שזאת המלה סובל' שיהיה בקיומו או שיהיה השעור שיתן שהוא מענין נתינה:
ואם אחר היובל יקדיש וכן אם הקדיש משנת היובל ונשתהת ביד הגזבר ובא זה לגאלה אחר היובל וחשב לו את הכסף כו'. פי' מה שאמר הכתוב ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ולא שיתן כל הנ' שקל כסף האמורים בפרשה לאו דוקא כשהיה ההקדש מאוחר משנת היובל אלא גם אם היה ההקדש משעבר' שנת היובל מיד אלא שהגואל שבא לגאלה לא בא אחר שנת היובל מיד אלא אחר כמה שנים משהקדישה אינו נותן כל הנ' שקל האמורים בפרשה אלא שיחשב לו את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל כו' והכתוב כתב האחד וה"ה גם האחר ולפי זה הנ' שקל כסף האמורי' בפרשה אינו נותן אותם הגואל שבא לגאלה אלא כשהיה ההקדש והגאולה שניהם יחד אחר שעברה שנת היובל מיד ולפיכך צריך לפרש דמיד דלעיל אכולה מילתא קאי על ההקדש ועל הגאולה:
ונגרע מערכך מניין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון. לא מניין השנים שמשנת הפדיון עד שנת היובל שהם השנים הנותרות עד שנת היובל הכתובי' לעיל מיניה שא"כ יהיו אלה נגרעי' מערך הנ' שקל כסף שהוא השווי של המ"ט שני' שמשנת היובל עד היובל הבא ויתן כפי מניין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון וא"א לומר כן שהרי מה שצריך הגואל לתת אינו אלא כפי מניין השנים שמשנת הפדיון עד שנת היובל שהוא אוכל את פירותיו לא כפי מניין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון שאינו אוכל את פירותיו וא"ת אי' הכי למה לי קרא דנגרע מערכך והלא ממ"ש וחשב לו הכהן את הכסף על פי השני' הנותרות עד שנת היובל למדנו שמניין השני' שמשנ' היובל עד שנת הפדיון הוא נגרע מערכך החמשי' שקל כסף של המ"ט שני' י"ל דהאי ונגרע מערכך אינו אלא המתחייב ממאמר וחשב לו הכהן את הכסף על פי השני' הנותרות עד שנת היובל כאילו אמר וחשב לו הכהן שבזה יהיה מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון נגרע מערך החמשים שקלים:
ואם גאל יגאל המקדיש אותו יוסיף חומש על הקצבה הזאת. הודיענו בזה שהוי"ו של ויסף נוסף מפני שהוא הנושא של זה המאמר גם פי' מלת ערכך הכתוב פה שהוא מורה על הקצבה הזאת שהוא קצבת מניין השני' הנותרות לא קצבת כל המ"ט שני' שהם הנ' שקל כסף כפי' מלת ערכך האמור' למעלה:
ואם לא יגאל את השדה המקדישו. דארישא דקרא דכתי' ביה המקדיש אותו קאי ולכן לא הוצרך לפרש פה רק כתוב ואם לא יגאל סתם:
אם מכר הגזבר את השדה. חסר הוי"ו של ואם מפני שהוא הנשוא של זה המאמר כאילו אמר שאם לא יגאלנו המקדיש אותו או אם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד גם הוסיף מלת הגזבר על אם מכר להודיע שהמוכר הוא הגזבר ואם לא נזכר לא המקדיש הנזכר למעלה:
לא יגאל עוד לשוב ביד המקדיש. פי' ביובל מאז ישובו איש אל אחזתו ופי' אחריו בצאתו ביובל יהיה קדש ליי':
בצאתו ביובל מיד הלוקחו מן הגזבר כדרך שאר השדות היוצאות ביובל מיד לוקחיהם. אמר מיד הלוקחו מן הגזבר פי' לא מיד ההקדש כי לא צוה בשום מקו' שיצא השדה ביובל מיד ההקדש ואיך יאמר והיה השדה בצאתו ביובל דמשמע כדרך שאר השדות היוצאות ביובל:
קדש ליי' לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר אלא כשדה החרם שנתן לכהנים. פי' מפני שקדש ליי' נאמר אם על ההקדש של בדק הבית ואם לכהנים חזר הכתוב ופי' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו שכמו ששדה החרם ניתן לכהנים שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה כך זו מתחלקת לכהנים של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו כדאיתא בערכין בפרק המקדיש שדהו:
ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה. פירוש האי דכתיב בשנת היובל ישוב השדה בין בלוקח שמכר' לו הגזבר בין במקדיש שגאלה מיד הגזבר קמיירי ששניהם יחד כשיגיע היובל יצא מידו וישוב לבעלים שפי' לאשר קנהו מאתו הוא הבעל הראשון שקנהו המקדיש מאתו ומפני שחוב' ג"כ לפרש לאשר קנה מאתו שהוא הגזבר שקנהו הלוקח האחרון מאתו הוצרך לפרש לאשר לו אחזת עולם דהיינו מירוש' אבותיו שזהו הבעל הראשון שמוכרו למקדיש:
וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש. לא כל ערך שאתה מעריך יהיה בשקל הקדש כי הנה והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן פירושו שיסדרנו לפי מה שיש לו וישאיר לו כדי חייו כדלעיל ולא יפול עליו לומר שיהיה בשקל הקדש כי אין זה הערך קצבת שקלים וכן רבים לפיכך הוצרך לומר שפירוש וכל ערכך יהיה בשקל הקדש הוא כל ערך שכתוב בו שקלים:
עשרים גרה עשרים מעות. המעה הוא שם מטבע ידוע וזהו שאמרו הדינר שש מעין ומפני שקשה עליו זה שאם פירוש מעה היה ראוי להיות השקל כ"ד גרה שהרי אמרו שהשקל ארבע דינרים והדינר שש מעין הוצרך לומר שכך היו מתחלה ולאחר מכן הוסיפו שתות ואמרו שהדינר שש מעה כסף במקום שהיה ה' מעה כסף:
לא יקדיש איש אותו לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו. כדתניא בתורת כהנים ומייתי לה בערכין בסוף פרק המקדיש שדהו ר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר כל הבכור תקדיש וכתוב אחר אומר אך בכור אשר יבוכר ליי' בבהמה לא יקדיש איש אותו א"א לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש ואי אפשר לומר לא תקדיש שכבר נאמר תקדיש אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עלוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח ופירוש רש"י ז"ל מקדישו אתה הקדש עילו להעלותו בדמים ויתן טובת הנאה לכהן ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהא שם זבח אחר חל עליו ומה שכתב הרמב"ן ז"ל על דברי הרב והנכון שיאמר אין צורך להקדיש אותו כי אם הוא שור או שה הוא ליי' בעצמו והנה הוא כמו שלילות ר"ל שיהיה פי' לא יקדיש איש אותו אין צריך להקדישו כי הוא מוקדם מעצמו ופירוש תקדיש ליי' אלהיך שתנהוג בו קדושה שלא תעבוד בו ולא תגוז אותו ותאכלנו לפני השם הוא לפי פשוטו ודברי הרב הם לפי מדרשו של רבי ישמעאל:
ואם בבהמה הטמאה וגו' אין המקרא הזה מוסב אל הבכור שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך. שהרי אין הבכורה נוהגת בבהמה הטמאה אלא בחמור בלבד דכתיב וכל פטר חמור תפדה בשה ודרז"ל פטר חמור ולא פטר שאר בהמה ואיך יאמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך:
ופטר חמור אין זה. פירוש ליכא למומר דבהמה טמאה דהכא בפטר חמור קמיירי מפני שפט' חמור אין פדיונו אלא עלה כדכתיב ופטר חמור תפדה בשה ואינו נופל בו ערך אלא אי זה טלה שיהיה ועוד שהוא מתנה לכהן ואינו להקדש וכאן להקדש קמיירי כדמשמע מויסף חמשיתו עליו ומאם לא יגאל ונמכר בערכך:
אלא הכתוב מוסב על ההקדש. הכתוב בראש הפרשה ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן ליי' כל אשר יתן ממנו ליי' יהיה קדש ומפני שיקשה על פירושו זה ממה שכתוב שם ואם כל בהמה טמאה ולא היה צריך לחזור לכתוב פה ואם בבהמה הטמאה הוכרח לתרץ בזה שהכתוב שלמעלה מיירי בפדיון בהמה טהורה שהוממ' וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית וכך נראה גם מדברי רז"ל שאמרו בתורת כהנים ובתמורה פרק יש בקדשי מזבח גבי ואם כל בהמה טמאה יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כשהוא אומר ואם בבהמה טמאה ופד' הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיופדו משמע שהם סוברים שהמקרא הזה מוסב על ההקדש שבראש הפרשה כמו שפירוש הרב ולכן תמהתי מהרמב"ן ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל ויתכן שנתרץ כי כלפי שאמר אך בכור אשר יבוכר ליי' בבהמה לא יקדיש אותו וחזר ואמר ואם בבהמה הטמא' היא הבכור שהקדיש ופדה בערכך לפרש שאין בכור נוהג בבהמה טמאה אלא בפטר חמור בלבד שכבר נתפרש דינו ולמד שאפילו הקדישו אינו קדוש כדין בכור אלא כשאר הקדש הוא ונפדה ולכך אמר שיפדה אותו המקדיש בתוספ' חומש ואחר יקנה אותו בער' והכתוב של מעלה ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה על פי פשוטו בבהמה טמאה על כרחך לומר שנראה מזה שהוא סובר שדברי הרב בזה מדעתו הן ולא מדברי רז"ל דליכא למימר שמה שאמר ויתכן לתרץ הוא כלפי הפשט אבל מודה הוא שדברי רש"י הן על פי מדרש רז"ל מפני שבאחרונה אמר ועל מדרש רז"ל הכתוב מיותר בעבור שכפל טמאה אשר לא יקריבו קרבן ליי' לפיכך דרשו אותו ואם כל בהמה טמאה ואשר לא יקריבו ממנו קרבן ליי' לרבות בעלי מומין קבועין שאין מקריבין מהן קרבן ליי' ועוד תימה על תימה איך פי' את מדרש רז"ל שמפני שכפל הכתוב לומר כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה והיה די באחד מהם לפיכך דרשו המקרא ההוא לשני ענייני' כאילו אמר כל בהמה טמאה ואשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' לרבות בעלי מומין דמשמע דפי' כל בהמה טמאה בטמאה ממש קמיירי והלא בהדיא אמרו ואם כל בהמה יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כשהוא אומר ואם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו ושמא יש לומר שבנוסחא שלו היה כתוב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר פי' כל זה המקרא בכללו כשהוא אומר ואם כל בהמה טמאה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין פירוש הא אינו מדבר המקרא שאחריו שהוא אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' אלא בפסולי המוקדשין כאילו כתוב ואם כל בהמה טמאה ואשר לא יקריבו ממנה וגומר שהם שני עניינים הבהמה טמאה לחוד ופסולי המוקדשין לחוד אבל בפסוק הזה דואם בבהמה הטמאה ופדה לא דברו בו כלום וחשב בזה שמה שפרש"י ז"ל בפי' הפסוק הזה הוא מדעתו ולכן כתב הוא ויתכן לתרץ כו':
ופדה בערכך כפי מה שיעריכנה הכהן. הוצרך לפרש זה מפני שלפי דעתו הכ"ף של ערכך נוסף כאילו כתב ופדה בערך כמו שכתב למעלה ופירש שהערך הכתוב בסתם הוא ערך הכהן:
ואם לא יגאל על ידי בעלים ונמכר בערכך לאחרים. בתורת כהנים ומפני שלמעלה ממנו כתוב ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו שהוא מורה על הבעלים יהיה ואם לא יגאל הסמוך לו על הבעלים כמוהו ומפני שזהו מורה על הבעלים יחוייב שיהיה ונמכר הבא אחריו מורה על האחרים בהכרח ולכן כתוב בסתם ואם לא יגאל ונמכר ולא הוצרך לפרש:
אך כל חרם וגומר נחלקו רבותינו בדבר כו'. בתורת כהנים נחלקו ת"ק ורבי יהודה ת"ק דריש קרא דכשדה החרם לכהן תהיה אחזתו בסתם חרמין מדכתיב במקום אחר כל חרם בישראל לך יהיה יכול אע"פ שפי' לשם תלמוד לומר הוא רבי יהודה בן בתירא אומר מניין שסתם חרמים לבדק הבית תלמוד לומר כל חרם קדש קדשים הוא ליי' יכול אע"פ שפי' לכהנים תלמוד לומר הוא:
יש אומרים סתם חרמים להקדש. פירוש לבדק הבית:
לא ימכר ולא יגאל אלא ינתן לכהן. פירוש לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים אלא ניתן לכהנים שבאותו משמר כמו התרומה ודוקא כשהיה אותו החרם לכהנים כגון סתם חרם אליבא דת"ק או שפי' ואמר שיהיה אותו חרם לכהנים אליבא דרבי יהודה בן בתירא שבזה הכל מודים שאין לו פדיון ולא מכרו לאחרים אלא הוא ניתן לכהנים משום דגוף נכסיו החרים ולא את דמיהן אבל אם היה אותו חרם לבדק הבית כגון שפי' ואמר שיהיה חרם לשמים או לבדק הבית אליבא דת"ק או סתם חרם אליבא דרבי יהודה ב"ב דאדעתא דהכי אחרמינהו דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות הרי הבעלים פודין אותו בשוויה ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין:
חרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבאו ליד הכהן. פי' ואחר שיבאו ליד הכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם ואם רצה קונה אותם מן הכהן ואוכלן כחולין ממש שכל זמן שהחרם הוא ביד הבעלים הרי הוא הקדש לכל דבריו שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא ליי' נתנו לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם כדתניא בשלהי פרק המקדיש שדהו ומפני זה כתב רש"י ז"ל עד שיבאו ליד כהן:
וחרמי גבוה נפדין. פירוש חרמי בדק הבית בעודן בידו ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין כדלעיל:
כל חרם קדש קדשים הוא האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראיה מכאן והאומר סתם חרמים לכהנים מפרש כל חרם קדש קדשים הוא ללמד שחרמי כהנים חלין על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ונותן לכהן כמו ששנינו במסכת ערכין. כדתנן מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את דמיהן ואם נדבה נותן את טובתה ופרש"י ז"ל והיאך מוחרמין והלא אינם שלו אלא אם נדר כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואח"כ החרימה הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה נמצאת שלו היא ונותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו דהא ודאי אית לה פדיון דלאו גופה אחרים דהא דידיה היא ואם נדבה היא דאינו חייב באחריותה אם היתה מתה הא ודאי לא חייל חרם עלה דהא לאו דידיה היא אלא בכדי טובתה טובת הנאה שיש לו בה יתן לכהן כיצד אם אמר שור זה עולה דהיינו נדבה והחרימו אומדי' כמה אדם מישראל רוצה לתת לגזבר זה שימתין מלהקריבו עד זמן משמר בן בתו כהן להקריבו שיהא העור שלו וכפי אותה הנאה יתן מחרים זה לכהן דההיא רשות' אית ליה בה ותו לא:
מן האדם כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנעניים. כדתנן בפרק המקדיש שדהו מחרי' אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ושפחותיו הכנעניים ואמרו בגמרא מה"מ דת"ר מכל אשר לו ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם ותנן נמי המחרי' בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים אינן מוחרמין שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו ובתו דהכא בבתו גדולה קמיירי דאי בקטנה שלו היא מכוין שבידו למכרה:
כל חרם אשר יחרם מן האדם היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום. בת"כ שאע"פ שבשאר כל אדם שלא נגמר דינו למיתה אפי' הוא מוכה שחין שאינו שוה בשוק כלום חייב המעריך לפרוע להקדש הדמים הקצובים לו לפי שניו האמורין בפרשת ערכין בזה שנגמר דינו למיתה אינו חייב כלום שהרי מות יומת פי' הרי הוא הולך למות והרי הוא חשוב כמת לפיכך לא יפדה שאין לו לא דמים אם אמר דמיו עלי ולא ערך אם אמר ערכו עלי ואע"פ שאין כאן לא מקום הערכין ולא מקום הדמים אלא מקום החרמים מכל מקום נכתב פה מפני שזה היוצא ליהרג נקרא שמו חרם מענין והחרמתי את עריהם שהוא ענין חרב והרג ואבדן וכאילו הוא מענין החרמין אבל לא ידעתי למה לא פירשוהו בחרמין ממש לומר שהיוצא ליהרג אם היה עבד כנעני ואמר רבו עליו שיהיה חרם לשמים אינו חייב להתבע' פדיונו דהיינו דמיו כולם לבדק הבית מאחר שהוא הולך למות והרי הוא חשוב כמת. ושמא יש לומר שבכלל לא יפדה שפירושו אין לו דמים ולא ערך הוא נכלל גם זה שהרי גם בחרם לפי שוויו דהיינו דמיו הוא חייב לתת לבדק הבית ומה שפירש הפסוקים שלא על הסדר שבתחלה פי' כל חרם קדש קדשים הוא ואחר כך חזר למפרע ופי' מאדם ובהמה ואחר כך פי' כל חרם אשר יחרם הוא מפני שרצה לפרש כל משפט החרם על הסדר ומפני שפירש אך כל חרם שחרם הכהנים לא ימכר ולא יגאל רק ניתן לכהנים סיים שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ונותן דמי הנדר וטובת הנאת הנדבה לכהן ושהחרם שהוא לשמים פודה אותו ונותן דמיו לבדק הבית ולא כמו חרם הכהן שאינו יכול לפדותו עד שיתן אותו לכהן שזהו פירוש כל חרם קדש קדשים ואחר כך חזר לפרש משפטי המוחרמים ופי' מאדם ולא כל אדם אלא עבדיו הכנעניים בלבד ולא העברים וכל חרם אשר יחרם מן האדם זהו היוצא ליהרג שאין לו משפט נערך ולא משפט מוחרם אלא הרי הוא חשוב כמת ממש והא דתנן בפרק כל הגט אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ללישנא קמא דרב יוסף דאמר לא שנו אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עבודת כוכבים כיון דגמר ליה דינא לקטלא מקטל קטלי ליה נפרש הא דיוצא ליהרג דהכא בב"ד של עבודת כוכבים וללישנא בתרא דרב יוסף דאמר לא שנו אלא בב"ד של עבודת כוכבים אבל בב"ד של ישראל כיון דנפק ליה לקטלא קטלא ליה נפרש הא דיוצא ליהרג דהכא בב"ד של ישראל ואף על גב דאמרינן בסנהדרין שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות הלא היה מניף בסודרין מכל מקום לא שכיח:
וכל מעשר הארץ במעשר שני הכתוב מדבר. דכתיב ביה קדש ליי' וכל מקום שנאמר במעשרות קדש אינו אלא מעשר שני כמו שנאמר להלן בערתי הקדש מן הבית ואלו מעשר ראשון חולין גמור הוא שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר וכתיב ביה נמי ואם גאלו יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו ואלו מעשר ראשון לאו בר פדיון הוא:
מזרע הארץ דגן מפרי העץ תירוש ויצהר. כדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך ולאו דוקא דגן תירוש ויצהר אלא הה"נ כל כיוצא בהן דמה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם וגדולו מן הארץ ויש להם בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן אבל הירקות אף על פי שהן מאכל אדם וגדולן מן הארץ ויש להם בעלים אינן חייבין במעשר אלא מדבריהם לפי שנאמר מעשר תבואתך והירקות אינן בכלל תבואה ואף על פי שכבר צוה על המעשר בפרשת ראה הוצרך להזכיר כאן להודיענו חומשו:
ליי' הוא קנאו ומשלחנו צוה לך לעלות ולאכול בירושלים כמו שנאמר ואכלתם לפני יי' מעשר דגנך וגו'. לא שהוא ליי' ממש כשאר הקדשות שיהיה אסור ליהנות ממנו:
כן עושה לטלאים ועגלים של כל שנה ושנה. שאין מצוה זו נוהגת אלא בבקר וצאן בלבד שנאמר וכל מעשר בקר וצאן וגו':
