א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֘ל תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃ ג וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃ ד וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃ ה וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃ ו וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנ֖וֹת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃ ז וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ח וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ ט כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃ י וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃ יא וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ יב וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ יג וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ יד וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם׃ טו וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ׃ טז וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ יז וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃ יח וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕יא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃ יט וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃ כ וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ׃ כא וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃ כב וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ׃ כג וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם׃ כד וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃ כה וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃ כו וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃ כז וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּֽי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
"ואל בני ישראל תאמר...". הו"ו שבכאן נשמעת כו"ו־הניגוד. שמא ממנה למד רש"י כי בעוד האזהרות על העריות מובאות בפרשת אחרי־מות, כאן באה הודעה על העונשים. (פ' קדושים תש"ס)
פסוק ב:
"למֹלך". תרגם אונקלוס: לְמלך. וראה מה שכתבתי למעלה (יח, כא), ובינתיים גם שאלתי את ר' רפאל בנימין פוזן שי', והבטיח לבדוק, כי הדבר אכן תמוה. ועתה שמתי לב שאמנם אונקלוס עקבי מאוד שלא ליידע את התיבה "מֹלך". ראה לקמן פסוק ה - "אחרי המלך" ומתרגם אונקלוס: בתר מלך! (פ' קדושים תשס"ג)
פסוק ב:
וכך השיב לי ר' רפאל בנימין פוזן שי': בפסוק נאמר "ומזרעך לא תתן להעביר לַמֹּלֶךְ" בצורת יִידוע, אבל אונקלוס שתרגם "לְאַעְבָּרָא לְמוֹלֶךְ" הרחיב את האיסור כרבי חנינא (סנהדרין סד ע"א) "דתניא, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון מולך - כל שהמליכוהו עליהם", ושתי הדעות בראב"ע על אתר. (אור לכ"ח בניסן תשס"ג)
פסוק ב:
רש"י ד"ה מות יומת, בבית דין. ואם אין כח לבית דין, עם הארץ מסייעין אותן (תורת כהנים). ע"כ. בוודאי צריך להדגיש "מסייעין אותן", ואינם רשאין לעשות בלא בית־דין. אך אפילו עם בית־דין, צריך לברר, מי הם "עם הארץ" אלה שנדרשים לעמוד במקום כלל ישראל, ומהו טיב הסיוע הנדרש מהם. גם צריך להבין מדוע החשש במולך גדול יותר מבשאר עבירות, שלא יהיה כח ביד בית־דין לענוש את העבריין. (פ' אחרי־מות קדושים תשמ"ז, תשמ"ט, תשנ"ה) וראה "אזניים לתורה" ד"ה עם הארץ ירגמהו שכתב כי מעמד המולך נעשה ברוב עם, שכן עושים הם את תועבותיהם בגלוי ומכים בתופים כדי להשקיט את נהימות הילדים הנשרפים. ועיין שם עוד בד"ה אשר יתן מזרעו למלך שם האריך לתאר את השתלשלות פולחן המולך לאורך הדורות.
פסוק ב:
רש"י ד"ה עם הארץ, עם שבגינו נבראת הארץ. דבר אחר, עם שעתידין לירש את הארץ, על ידי מצות הללו. ע"כ. דומה שלפי שני הפירושים הכוונה לעם ישראל בכללו, הציבור, כנסת ישראל, וכפי שמתרגם אונקלוס: עמא בית ישראל. והנה בפסוק ד מפרש רש"י, במשתמע ולא במפורש, שהביטוי 'עם הארץ' מתייחס לסנהדרין - קטנה או גדולה - והרי זה תמוה. (פ' אחרי־מות קדושים תשמ"ח)
פסוק ב:
ומעניין שלמעלה (ד, כז) אין רש"י־חז"ל אומר מאומה על המילים "מעם הארץ". (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ו)
פסוק ג:
רש"י ד"ה אתן את פני, פנאי שלי. פונה אני מכל עסקי ועוסק בו. ע"כ. והוא על־פי "תורת כהנים", ושם הלשון - "פונה אני מכל עסקיי ועוסק בו, באיש ולא בציבור", ודרשת "תורת כהנים" לא לפסוק זה כי אם לפסוק ה דלהלן. ורש"י פירש כלשונו כאן גם למעלה (יז, י), ו"תורת כהנים" דורש גם שם. ולפני שראיתי הדרשה ההיא, חשבתי ש"תורת כהנים" מעדיף לדרוש לפסוק ה משום לשונו - "ושמתי אני את פני", הדורש יותר ביאור מאשר לשון פסוקנו - "ואני אתן את פני", ומן הטעם המובא ב"שפתי חכמים" (אות ר). ובהקשר זה מעניינת הערתו של ר' פנחס וולף ז"ל ב"דיוקים" לפסוק ה, שלשון שימת פנים הוא דרגה חמורה מאשר נתינת פנים. (פ' ואתחנן תשל"ב)
פסוק ג:
וראה מה שכתבתי למעלה (יז, י). (פ' קדושים תש"ס)
פסוק ג:
רש"י ד"ה באיש, ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין. ע"כ. דרשה זו קשה לי. כלום יעלה על הדעת שכל הציבור יעבירו בניהם למולך? הרי לא לכל הציבור כולו יש בן? ואפילו אם כן - ובדרך הטבע אין זה סביר - היעלה על הדעת שכל יחיד ויחיד שבציבור ישראל יתפס לדבר זה? (פ' קדושים תשמ"ט) על שאלה זו השיב הגר"א נבנצל שליט"א: הסלקא אדעתין היא שכל הציבור יענשו על חטאים של היחיד, ועל העלמת העינים.
פסוק ג:
רש"י ד"ה למען טמא את מקדשי, את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי, כלשון "ולא יחלל את מקדשי" (כא, כג). ע"כ. וקשה לי, מה ניתן ללמוד משם, והרי שם לשון רבים, ובוודאי אין שם הכוונה לכנסת ישראל. (פ' אחרי־מות קדושים תשמ"ח) הכוונה שם (כא, כג) לעבודות הקודש, וכפי שמפרש שם רש"י, שאם עבד בעל מום - עבודתו פסולה ומחוללת, ובדומה לפסוקנו גם שם אין הכוונה לבית המקדש.
פסוק ז:
רש"י ד"ה והתקדשתם, זו פרישות עבודה זרה. ע"כ. לכאורה מפרש כך על שום הפסוקים הקודמים. ואילו ר"ע ספורנו מפרש: בפרישה מן העריות. ע"כ. על שום הפרשיה הבאה. (פ' קדושים תש"ס)
פסוק ט:
"כי איש איש...". לשון "כי" שכאן מבוארת יפה אצל חזקוני על אתר: כיון שיש עונש במזלזל אביו ואמו, כל שכן שיש לי דין עליכם לשמור מצוותי, שאני אביכם מלככם בוראכם. (פ' קדושים תשנ"ה)
פסוק ט:
רש"י ד"ה אביו ואמו קלל, לרבות לאחר מיתה (סנהדרין פה ע"ב). ע"כ. מהכפילות שבפסוק ("איש אשר יקלל את אביו ואת אמו... אביו ואמו קלל") למדו חז"ל שהסיפא בא לרבות עונש מיתה על בן המקלל את אביו ואמו לאחר מותם. (פ' קדושים תשס"ג)
פסוק ט:
רש"י ד"ה דמיו בו. כאן מפרט רש"י, מדוע מקלל אביו נענש דווקא בסקילה, וכבר ביאר - כמעט באותן המילים - למעלה (שמות כא, יז). (פ' קדושים תשס"ג)
פסוק י:
"...אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו". כפל הלשון הוא לצורך שתי הדרשות שרש"י מביאן, ואף־על־פי־כן - הפשט קשה. (פ' אחרי־מות קדושים תש"ן) הערת הרב איתן שנדורפי שי' בשם הגרצ"י קוק: "אשר ינאף את אשת איש" - בין אדם למקום. "אשר ינאף את אשת רעהו" - בין אדם לחברו. וכך בכתי"ק: עוון כפול: מצד איסור עריות באשה ומצד לקיחתה מחברו, אפילו ברשותו (מפי ר' זאב נוימן שי').
פסוק יב:
רש"י ד"ה תבל עשו, גנאי. לשון אחר, מבלבלין זרע האב בזרע הבן. ע"כ. והסיפא אינה בדפו"ר. וקצת תמוה שאין רש"י מפרש כאן כמו למעלה (יח, כג), ואף שם בהקשר לגילוי עריות, או יסמוך על דבריו שם ולא יזכיר כאן מאומה. (פ' קדושים תש"ס) הערת ר' זאב נוימן שי': על כך כתב הגרצ"י קוק בהערותיו על החומש: גנאי וכיעור של ערוה, כלשון א' לעיל יח, כו, ובלבול כלשון ב' שם.
פסוק יד:
רש"י ד"ה ישרפו אתו ואתהן, ...לאסור, שנשא את חמותו ואמה. ע"כ. כלומר סבת אשתו, והרי זה קצת רחוק, לכאורה. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ג)
פסוק יד:
לכן בא הפירוש השני ומיישב את הבעיה בדרך פשוטה יותר, דהיינו אכן רק אחת חייבת מיתה, והיא השניה. (פ' קדושים תשמ"ט)
פסוק יד:
ועדיין קשה לי, מה רוצה רש"י לומר בסיפא של דבריו: ולשון יוני הוא הן אחת. כלום תורה ניתנה בשפת יפת? ואכן בדפו"ר אין סיפא זה. (פ' אחרי־מות קדושים תש"ן) וראה מש"כ בספר בראשית (לה, ח; מט, ה). הערת הרב איתן שנדורפי שי': לשאלה זו נדרש השל"ה הק' (כללי התלמוד יד, כלל פה קדוש), וזו לשונו: כשתראה בדברי רבותינו ז"ל שמפרשים תיבה ואומרים שכן הוא לשון יוני או לשונות אחרים של גוי, כגון "אתהן" בפרשת קדושים (ויקרא כ, יד), שפירש רש"י אתהן - אחת הן, לשון יוני הוא. וכן בפרשת בא (שמות יג, טז) 'טט' בכתפי שתים, 'פת' באפריקי שתים (סנהדרין ד ע"ב). אל יעלה בדעתך שהתורה כתבה אלו הלשונות שאינן לשון קודש, אלא הכי פירושו, כשברא הקדוש ברוך הוא עולמו לא היה רק לשון הקודש, כמו שכתב רש"י ז"ל בכמה דוכתי, וכשבלל הקדוש ברוך הוא הלשונות בדור הפלגה, בא לשון הקודש גם כן בשאר הלשונות, והתיבות הנזכרות לעיל הם לשון קודש, ונכללו בלשון יוני או בכתפי או באפריקי. וראה מקורות נוספים שדנו בשאלה זו בספר "מרגליות הים" על מסכת סנהדרין (ד ע"ב אות ו).
פסוק טו:
"ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה... ואשה אשר תקרב אל כל בהמה" וגו'. ולא ידעתי, לשם מה התוספת "כל", ולמה דווקא באשה. ולכאורה צ"ע. (פ' קדושים תשס"ג) וראה "העמק דבר" שדווקא באישה מדגישה התורה "כל בהמה", ללמדנו שאין זה משנה אם הבהמה קטנה או גדולה, מה שאין כן באדם שדווקא אם הוא בן תשע ויום אחד ביאתו ביאה.
פסוק יז:
רש"י ד"ה חסד הוא, לשון ארמי, "חרפה" (בראשית לד, יד): חסודא. ע"כ. ומעיר המהדיר בחומש "תורת חיים" (הערה 21): כן הוא בתרגום אונקלוס שם. ועל כן קשה שבעתיים, למה אונקלוס אינו מתרגם כך כאן. ולפיכך, מכיוון שאינו מפרש כך כאן, צריך למצוא ביאור אחר ל"חסד". והרי זו שאלה לר' רפאל בנימין פוזן שי'. (פ' קדושים תש"ס)
פסוק יז:
שם. ...חסד עשה המקום, לבנות עולמו ממנו וכו'. כלומר בכך שהקב"ה התיר לקין ולהבל לשאת אחיותיהם (ראה רש"י בראשית ד, א), התאפשרה התרבותה של משפחת אדם הראשון. ולא ידעתי, מה חסד עשה כאן הקב"ה, והרי רק הוא זה שביקש ליישב עולמו ביצורים בני־אדם, ובוודאי שיכול היה לעשות כן גם בדרך אחרת, בלא "חסד" זה. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"א) הערת הרב איתן שנדורפי שי': יתכן שהחסד שעשה ה' הוא עם קין ולא עם העולם, שכן אם אסור היה לו לשאת את אחותו, היה עליו לשאת את בת אחותו ואם כן היה עליו לחכות עד שתגדל.
פסוק יח:
רש"י ד"ה הערה, גלה. ע"כ. לפי זה יוצא שיש כאן חזרה - "וגלה את ערותה, את מקֹרה הערה", ומה ביניהם? ובספר בראשית (מב, ט) כבר היה לי קשה: מהו הביטוי 'גילוי עריות' לפי זה? (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ט)
פסוק יט:
"...עונם ישאו". ואין הכתוב מפרט טיבו של עונשם. וראה ראב"ע שכתב: לא הזכיר עונש אחות האב, גם לא הזכיר כלל עונש שתי אחיות, והמשכיל יבין, גם דברי הקבלה אמת. ע"כ. ובהערה 59 בחומש "תורת חיים" מבואר: שבכל מקום שכתוב בו "עונו ישא" - בכרת. (פ' קדושים תש"ס)
פסוק כ:
רש"י ד"ה ערירים, כתרגומו וכו'. צריך להשוות את כל המקומות שבהם רש"י מדבר בטיבו של עונש כרת, לפחות בפרשת קדושים. (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (יז, ט) באריכות.
פסוק כא:
רש"י ד"ה נדה היא, השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה. ע"כ. וקשה לי, למה רש"י מסב את המילה נדה על שכיבה שאינה מוזכרת כלל, לפחות בצורת שם־הפועל. ועוד: אם נסיבנה על "שכיבה", היה צריך לומר מנודה, כדברי רש"י עצמו. (פ' קדושים תשמ"ט)
פסוק כה:
"...הבהמה הטהֹרה לטמאה... העוף הטמא לטהֹר". השבת שאלתי את עצמי לראשונה, ואחר כך גם את מיכאל שי', לשם מה בא היפוך הלשון בצלע השנייה. (פ' קדושים תשמ"ט)
פסוק כה:
וראה תשובה נפלאה בדברי ראב"ע על אתר: הטהרה - העשרה הנזכרים, וכל האחרים טמאים; וטעם העוף הטמא - הנזכר, וכל האחרים טהורים. (פ' קדושים תש"ס)
פסוק כז:
"ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעֹני" וגו'. זו הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי, מה מקומו של פסוק זה כאן, אחר חתימת פרשת קדושים כמו פתיחתה "והייתם לי קדושים" וגו'. ראיתי מן המפרשים שנדרשו לזה: ר"ע ספורנו כתב: מאחר שהיתה הכוונה בכל אלה לקדש את ישראל, הנה מי שיסור מזה באוב או ידעוני אשר ענינם כולו ברוח טומאה על היפך כל המכוון, ראוי שיסקל בלי ספק. ע"כ. לפי "העמק דבר": בשביל שהזהיר על הפרישה מן התאווה, חזר והזהיר שהפרישה לא תהא כדי להיות כהן אוב או ידעוני, שגם זה אי אפשר אם לא בפרישות. וכששאלתי את שכני בבית הכנסת ר' יהודה גרינשפן שי', אמר לי בשם ר' מנחם מנדל מקוצק: "דמיהם בם" חוזר אל ריש הפרשה, "קדשים תהיו", "בלוט זאל עס קאסטן און א קדוש זאל מען זיין" (אף שיעלה בדמך - קדוש תהיה!). דיבור שרק הקוצקאי יכול להרשות לעצמו (ראה "חיוכה של תורה" עמ' קכט). (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ו)
פסוק כז:
משנתבקשתי לומר דברי תורה בשבת הבר־מצוה של אסף שי', התקשיתי לבחור מצוה בודדת מתוך המצוות הרבות שבפרשה, לכן בחרתי לעסוק בדבר כללי. התורה היא תכלית העולם והעולם הוא עולם של ריבוי - ריבוי תופעות ומצבים. כך לימדונו חז"ל בירושלמי מסכת סנהדרין (פ"ד, ה"ב): אילו ניתנה התורה חתוכה - לא היתה לרגל עמידה... אמר (משה) לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו: אחרי רבים להטות... כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור". כל מצב דורש הכרעה, כי ישנן סתירות - פעמים טמא ופעמים טהור. בפרשתנו ישנן כמה דוגמאות הממחישות את הדבר:
פסוק כז:
(א) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" (יט, ג). אומר רש"י: סמך שבת למורא אב, לומר - אף־על־פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך: חלל את השבת, אל תשמע לו; וכן בשאר המצוות.
פסוק כז:
(ב) "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" (יט, ל). אומר רש"י: אף־על־פי שאני מזהירכם על המקדש, "את שבתתי תשמרו" - אין בנין בית המקדש דוחה שבת. (וגם בכיוון ההפוך: "תִכַּנְתָ שבת - רצית קרבנותיה" בתפילת מוסף של שבת. כלומר ה' נתן לנו את השבת ואסר לשחוט בה, ובכל זאת ציוה להקריב בה קרבנות).
פסוק כז:
(ג) "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (יט, יט). ובספר דברים נאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו - גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יא-יב). כלומר ציצית של צמר בבגד פשתן - מותר.
פסוק כז:
בדוגמאות אלה המצב הוא פשוט - התורה עצמה, או לפחות חז"ל, הכריעו את הספק, אבל פעמים רבות ההכרעה מוטלת על הפרט. למשל, אומרת התורה: "בצדק תשפט עמיתך" (יט, טו). ומבאר רש"י (תורת כהנים): הוי דן את חברך לכף זכות. כלומר אפשר לדונו לכף חובה ואפשר להיפך, דנהו לכף זכות.
פסוק כז:
ויש ששתי ההלכות סותרות ואין הדחויה, שהותרה, בטלה לגמרי, אלא נשארת לה השפעה מסויימת. למשל: איסור שנתבטל ברוב ואחר כך נתרבה, חוזר וניעור.
פסוק כז:
ויש שהדברים מגיעים לדקויות עדינות ביותר. למשל: במפגש המפורסם בין יעקב ועשו, נאמר: "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחֹתיו" וגו' (בראשית לב, כג). אומרים חז"ל (בראשית רבה עו, ט): ודינה היכן היא? נתנה (יעקב) בתיבה ונעל בפניה, אמר: הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. רב הונא בשם רבי אבא הכהן ברדלא אמר: אמר לו הקב"ה "לָמַס מֵרֵעהוּ חָסֶד" (איוב ו, יד) - מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך, דנסיבת לאיוב לאו גיירתיה? (שהרי כשנישאה לאיוב, האם לא גיירתו?). ע"כ. כלומר אילו נישאה דינה לעשו, הרי מן הסתם היתה מחזירתו למוטב כשם שהחזירה את איוב.
פסוק כז:
שואל הרב נתן צבי פינקל זצ"ל, הסבא מסלובודקא (ראה מה שכתבתי בספר בראשית לב, כג): איזו טענה יש נגד יעקב, הרי יש דין מפורש שכל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה לפני הארי (פסחים מט ע"ב), ומה רוצים מיעקב? אלא הטענה כלפי יעקב היא שהוא לא נאנח בשעה שהיה נאלץ לעשות זאת. הוא היה צריך לסגור את התיבה במנעול, אבל זה היה צריך להיות מלווה בצער. צריך היה לומר: "באמת, צר לי שאני לא יכול לתת את דינה לו לאשה, אולי היתה מחזירה אותו בתשובה".
פסוק כז:
בדומה לזה מובא ב"ילקוט שמעוני" (במדבר רמז תשכט): "ויהי בנסע הארון" (במדבר י, לה) - פרשה זו לא היתה ראויה להכתב כאן, ולמה נכתבה כאן? לפי שכתוב: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים" (שם שם, לג), לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו על־פי עצמן מהלך שלשה ימים, בורחין מהר סיני... כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. ע"כ. וזה קשה: הרי "על פי ה' יחנו" והיה ענן והיו חצוצרות, ומהי התרעומת? הרי אילולא היו הולכים מהלך ג' ימים, היו ממרים בזה את פי ה'? והתשובה: אכן היו צריכים ללכת, אבל היו צריכים מדי פעם להפנות ראשם בגעגועים על הר סיני, מקום שבו קיבלו התורה.
פסוק כז:
הכרעות, התחשבויות ושיקולים מעין אלו דורשים ידיעה רבה. וכיון שאנו גדלנו וחונכנו ל"תורה עם דרך ארץ" אין אנו רשאים להבטל מתלמוד תורה, וגם אם למדרגת תלמיד חכם אין הדרך קלה, עלינו לפחות לצאת מגדר עם הארץ, וזה על ידי לימוד פרשת שבוע עם רש"י, שיש בו מקרא, משנה וגמרא והרבה דרך ארץ. עלינו להתחנך להיות חרדים במובן "חרד לדבר ה'", לחשוב ולשקול כל מעשה ומעשה. אם כך ננהג כולנו, או אז יהיו "פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהלים יט, ט). (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ג)