תנ"ך על הפרק - ויקרא כ - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

ויקרא כ

110 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת רַבּוֹת נוֹסָפוֹת, העונשים על העריות

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֘ל תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנ֖וֹת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ׃וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕יא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ׃וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם׃וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּֽי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואל בני ישראל תאמר. החל בזה הלשון באשר זה הדבור אינו עם ב״ד ככל ח״מ אלא עם כל ישראל כאשר יבואר לפנינו. והנה חיבר המקרא ענין מולך וענשו בין משקלות ועריות הטעם משום דשני העונות משקלות ועריות מקבילים זל״ז ולא חומר שבזה יש בזה. עריות חומרן שהוא מטמא את הארץ ומכלה את הפירות ומסלק את השכינה אבל האדם הנכשל בהם אינו עושה אלא מחמת תאוה ולא מחוסר אמונה ובטחון. משקלות להיפך שאין בהם חומר דעונשי עריות אבל יש בהם חומר במה שהנכשל בהם הוא משום חסרון אמונה בהשגחת ה׳ ויש בזה שני דברים לרוע מעריות. א׳ שהוא נוגע בעצם כבודו ית׳ והוא מעין ע״ז אם כי לא הגיע לכך אבל שמץ דבר ע״ז נשמע בזה. ב׳ שקשה לעמוד על התשובה יותר מעבירה שבאה מתמת תאוה ואחר שחלף ועבר חום תאותו רואה ומרגיש עותתו משא״כ מיעוט אמונה שבראשו נגעו כמש״כ לעיל י״ג מ״ד. ועוד שהוא חטא המצוי ותדיר ונעשה כעבות העגלה חטאה . אמנם מולך יש בו תרווייהו לחומר שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה כעריות. וזה העון בא מחמת שנוגע באמונה יותר במדה גרועה ממשקלות דמשקלות בא שלא במרד אלא שאינו מאמין בהשגחת ה׳ בפרטות עליו. משא״כ מי שמתאכזר ומוליך את בנו למולך אינו משום שמסופק בהשגחת ה׳ דמשום זה לא היה הורג את בנו בודאי משום שמסופק בפרנסתו. אלא הוא אינו רוצה בהשגחתו ית׳ ומכוין להסיר השכינה בחזקת היד כמו אחז ומנשה. וכמו שיבואר עוד להלן כ״ו ל״ו ויותר מזה בס׳ דברים ל״א כ׳ ע״כ סמך ענין מולך בין משקלות לעריות: עם הארץ ירגמוהו באבן. לשון המקרא מורה שאין לעם הארץ להביאו לב״ד ולשפטו כ״א המה ירדפוהו בשצף קצף כמו שעושים לאדם שמרד לחייו. באשר הוא מסיר השכינה חיי רוחם ונפשם. וכמו שאמרו השבטים לב״ג וב״ר בהיותם חושבים שמביאים קצף על כלל ישראל. אבל ודאי א״א ל״כ דא״כ גם בעריות נימא הכי ומקרא מלא כתיב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וה״ה כל ח״מ. ומכ״מ אין המקרא יוצא מ״פ וכמו שביארנו. שהרי בעבירה זו שמוליך בנו למולך ה״ה רודף אחר נפש להרגו. וא״כ יש היתר לעשות כן ולמנעו מרציחה משא״כ אם כבר עשה באמת ה״ז ככל העבירות. ובסמוך יתבאר במקרא זה התנאי. ולא בא זה הכתוב אלא לומר דאחרי שמותר להרגו בלי ב״ד מטעם רודף. ע״כ ראוי שגם ירגמוהו כל עם הארץ בכעס מפני שנוגע. גם להם: ואני אתן את פני וגו׳. לא כנהרג בב״ד שהוא מתודה ואומר תהי מיתתי כפרתי וכדתנן בסנהדרין פ״ד משא״כ הוא שנהרג מעם הארץ לא יהא בר כפרה וכדאיתא שם דמ״ז כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה אם לא בתשובה וודוי מש״ה אע״ג שעם הארץ ירגמוהו מכ״מ אני אתן את פני באיש והכרתי אותו. אע״ג שכבר נהרג מכ״מ שייך לשון כרת למ״ד דכל כרת הוא ערירי ג״כ מתפרש כאן בכליון זרעו. ולמ״ד שאין ערירי אלא בעריות דכתיב ערירי. מתפרש האי כרת בעולם הנשמות כדתניא בת״כ פ׳ אמור בפ׳ אך בעשור. דבכלל כרת הוא אבדן הנפש. וע״ע להלן מקרא כ׳: כי מזרעו וגו׳. טעם על שני העונשים דלהכי ירגמוהו באבן משום שבא לעשות כן למען טמא את מקדשי שלא אהיה שרוי בתוכם בקדושתי וא״כ ה״ה מקפח פרנסתם שהוא יוצא מן המקדש כמש״כ כ״פ. ולהכי הוא ג״כ בהכרת משום שבא לעשות כן: למען חלל את שם קדשי. לא משום תאוה ולא משום חסרון אמונה אלא להכעיס כדי לחלל וגו׳: ואם וגו׳ בתתו מזרעו למולך. דייק הכתוב ומפרש דבזו השעה שהוא נותן מזרעו למולך ויש לו דין רודף ומותר להרגו והמה יעלימו עיניהם בשעה זו כדי לבלתי המית אותו. שאחר המעשה שוב לא יוכלו להמיתו אלא בב״ד. וזה לא יגיע בנקל כידוע וממילא לא יומת כלל: באיש ההוא ובמשפחתו. אם מה שהעלימו עין הוא מצד אהבת המשפחה היה עונש בשימת פנים לרעה אבל לא בכרת. אבל והכרתי וגו׳ לזנות אחרי המולך. פי׳ אם השתדלו כדי לזנות אחרי המולך. דהמה לא מצאו עוד לבבם לעשות תועבה זו ע״כ משתדלים להציל אותו האיש אשר חרף נפשו בראשונה ולאט לאט יגיעו גם המה ואחרים לזה התועבה. ואם בשביל זה העלימו עיניהם אזי יהיו נכרתים גם בני משפחתו: מקרב עמם. ביארנו לעיל י״ח כ״ח דדוקא כשעמם שלום. אבל אם חלילה הכל חוטאים בזה הרי גולים: לזנות אחריהם. לא כשואל אוב וידעוני כדי לדעת איזה עתידות שזה אינו אלא באזהרה. אבל הפונה לזנות אחריהם. אז והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה׳ אלהיכם. לעיל ס״פ שמיני כתיב ג״כ זה הלשון והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. וכן בזו הפ׳ להלן כ״ו כתיב והייתם קדושים כי קדוש אני. וכאן כתיב כי אני ה׳ אלהיכם. היינו משום דשם מיירי בקדושת אכילה ולמנוע תאות דברים האסורים. אבל כאן מיירי בקדושת פרנסה שיהא אדם מתקדש להיות דבק בה׳ להפיק רצון ע״י קרבנות ותפלה וע״ז כתיב והתקדשתם שאם תקדשו עצמכם. והייתם קדושים. יסייעו אתכם מן השמים כענין תכין לבם תקשיב אזנך. וע״ז מפרש הטעם: כי אני ה׳ אלהיכם אני משגיח ומנהל אתכם. ע״כ רצוני בכך שתתפללו ותבקשו ממני: ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם. כבר ביארנו דחקותי משמעו כ״פ מדות שהתורה נדרשת בהן. וקאמרה תורה שיהא סיוע מן השמים שתשמרו חקות התורה דקדוקי הפרשה: ועשיתם אותם. תוסיפו לחדש בפלפולה. ובא המקרא הזה לכאן משום שעסק התורה מועיל לתפלה ודביקות בה׳. כדאי׳ במס׳ עבודת כוכבים ד״ג כל הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. ביאורו דתכלית חוט ש״ח הוא לתפלה לאל חיי. ובמס׳ תמיד אי׳ כל הלומד תורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני אדני שאי אליו כפיך על נפש עולליך וגו׳. והיינו דלא כתיב בזה המקרא משפטי משום שלזה התועלת אין נ״מ בלמוד דינים הלכה למעשה אלא רק כח התלמוד מקדש ומעלה את האדם שתהא תפלתו מקובלת. ומש״ה אפילו למוד חקי תורה לבד מועיל לזה: כי איש איש וגו׳. לשון כי מבואר שהוא נמשך למקרא הקודם. והענין משום דעיקר שקידת התורה שיהא מועיל על רוח האדם להעלות בזה את נפשו לתפלה. אינו אלא במתחיל ללמוד בנעוריו והתורה מתקיימת בו כדתנן הלומד ילד למה הוא דומה כו׳. או אז מועלת בנפשו ביותר בשנים הבאות. אבל נגד זה הרבה ימי ילדות עושה להנתק מעול תורה. אם לא בהעמיס עליו אבותיו משא קודש. ע״כ העמיס הכתוב עול האבות על הבנים שיהיו נכנעים לדעתם ורצונם. ובזה יגיעו לשמירת החקים. ע״כ סמך ענין זה הכתוב להקודם לו כי איש איש וגו׳ וזה מסייע להגיע לתכלית הנרצה לפרנסה: אשר ינאף את אשת רעהו. הדרש הוא לפטור אשת כותי. ואע״ג דבב״ק דל״ח שקיל וטרי אי כותי בכלל רעהו או לא מכ״מ כאן דמיותר לגמרי ע״כ בא למעט כותי. וגם דכבר נתמעט מאזהרה ג״כ דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן וגו׳. וכותי אינו בכלל עמית בתורה ובמצות. ולפי הפשט משום דהייתי אומר דנואף אינו חייב מיתה אלא בסתם נואף שבא בגניבה מבעלה כלשון המקרא ועין נואף שמרה נשף וגו׳. אבל אם בא ריעו למסור לו ברצון את אשתו אינו בכלל העונש. מש״ה חזר ופירש הכתוב אשר ינאף את אשת רעהו. אפילו ברצון: ואיש אשר ישכב וגו׳. השנוים במקראות הללו שכאן כתיב תבל. וכאן תועבה. וכאן זמה ועוד כמה שנוים ודאי יש בהם דבר סתר בסתרי טבע הענין. ומלבד שאין אנו יודעים עד מה. עוד תנן רפ״ב דחגיגה אין דורשין בעריות בשלשה ואע״ג שבתלמודין פירשו המשנה לענין דינא מכ״מ בירושל׳ פירשו גם במה שאינו נוגע לדינא: אל כל בהמה. בעונשין כתיב כל בהמה. בבהמה הרובע ללמד דל״ש בהמה קטנה או גדולה. ולא כמו באדם שדוקא בן תשע ויום א׳ ביאתו ביאה: כי את שארו הערה. איתא ביבמות דנ״ד דבא לרבות העראה בבהמה. והא דלא כתיב כאן מקור כמו באדם במקרא הקודם ביאר בנוב״ת חאה״ע סי׳ כ״ג דמשום דבהמה אין לה פרוזדור כמו אדם וכל המראה הוא במקור משא״כ אשה הוצרך הכתוב לפרש דדוקא מקורה הערה ולא בפרוזדור: ערירים ימותו. ובמקרא דבסמוך כתיב ערירים יהיו. וידוע ההפרש בין שתי הלשונות אבל בזה התלמודים מחולקים. בבבלי שם מפרש דחדא יליף מחבירו ומשניהם למדנו על כל ח״כ שבתורה שהם בערירי בשני האופנים. והוא דעת רש״י בכתובות ד״ל ובכ״מ. אבל בירושל׳ שבת פ׳ כ״ג וביבמות אי׳ דבמקום דכתיב ערירים ימותו משמעו שימותו בניהם הנולדים ובמקום דכתיב ערירים יהיו משמע שלא יולידו. ואין למדין זמ״ז ומכש״כ שאין כל עריות ושאר ח״כ למדים מהם. וזהו כעין שיטת התוס׳ ריש יבמות אלא שהם ז״ל ס״ל דכל עריות ודאי בכלל ערירי וכ״כ הרמב״ן לעיל י״ח כ״ט. ולדברינו בשם הירושל׳ אינו כן [ואריכות הדברים מבואר בקדמת העמ״ש ח״ש בסימן ד׳]: נדה היא. ללמד דמיירי באשת אחיו מאביו דהוי כמו נדה שיש לה היתר. כ״ה בת״כ. מיהו גם בזה נחלקו התלמודים. דלש״ס דילן יבמות דנ״ד ב׳ מפרשין אפילו א״א מאביו. דא״א לפרש דוקא אשת אחיו מאביו ולא מאמו. דא״כ ע״כ אשת אחיו מאמו ליכא כרת כלל שהרי אין כרת בלי ערירי. וזה א״א דבפירוש תנן ריש יבמות דא״א מאמו פוטר מיבום. וע״כ צ״ל דבא הכתוב ללמד דאפילו א״א מאביו ח״כ אע״ג שיש לה היתר. אבל דעת הירושל׳ הוא דדוקא א״א מאביו ולא מאמו. והיינו משום שלא נתמעט א״א מאמו אלא מערירי דכתיבא כאן אבל בכרת איתא. [ובקדמת הע״ש שם ביארנו יותר]: ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא וגו׳. כבר ביארנו לעיל י״ח כ״ו דשמירת חקים ומשפטים שהוא הויות התלמוד משמר את האדם שלא יבא לידי עריות. וכאן הוסיף המקרא שאפילו חלילה הדור פרוץ בעריות וא״כ הוא סיבה לגלות הארץ כמש״כ שם מכ״מ אם שוקדים בתורה מועיל זכות התורה שלא תקיא אותם הארץ. אלא יהיו נענשים אז בארץ וכדאי׳ בנדרים דפ״א ובאיכה רבתי עה״פ על מה אבדה הארץ וגו׳ דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים. ובא התשובה ע״י דבר ה׳ על עזבם את תורתי. אע״ג שידוע דבעת חורבן ב״ר היה עבודת כוכבים וג״ע וש״ד כדאי׳ ביומא פ״א. מכ״מ אי לאו הכי לא חרבה הארץ לגמרי. ובבא בתרא דף ח׳ אמרו גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם אי תנו כולהו עתה אקבצם מן הגלות מכש״כ שלא היו הולכים בגלות. אלא היו נענשים שמה. וזהו כונת המקרא ושמרתם וגו׳ ולא תקיא וגו׳. ומש״ה כתיב ולא תקיא אתכם הארץ. ולא כמש״כ לעיל י״ח כ״ח ולא תקיא הארץ אתכם. אלא כאן דייק המקרא דוקא לכם מועיל זכות התורה וכמש״כ לעיל שם כ״ו: ולא תלכו בחקות הגוי וגו׳. עוד זאת יהיה שקידת התלמוד מועיל שלא תלכו בחקות הגוי כלומר אף על גב שיהיה בכם חוטאים בעריות משום תאותם אבל מכל מקום לא יהיו מחמת נימוסי המדינה שזה גרוע מחמת שהכל נמשכים אחר זה. אבל למוד התורה מיישר הדעת והשכל שלא יגיע לכך וכדאי׳ בפתיחתא דאיכה רבתי הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב. ונמצא הלמוד משמר שלא יוסיפו לחטוא כ״כ: כי את כל אלה עשו ואקוץ בם. המה שעשו כל אלה איני נותן עצה להם שלא יקיא אותם הארץ או שיחזרו. אלא קצתי בהם וגרשתי אותם. והוא משום שגם בל״ז לא היתה הארץ שלהם בעצם כמו ירושת אבות. אבל אתם. ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם. כירושה שאין לה הפסק שאפילו בשעה שאין ישראל עליה יודעים שהיא שלהם אלא שגלו ממנה. וכמש״כ בס׳ שמות ל״ב י״ג. וזהו טעם על שנתן הקב״ה לנו עצה שלא תקיא אותנו הארץ אפילו אנו נכשלים בעריות: ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש. אריכות לשון הוא והכי מיבעי אתם תירשו את אדמתם ארץ זבת חו״ד. אלא הוא עוד טעם על שנותן עצה לישראל יותר מז׳ אומות. שיש הפרש בין חלק ארץ שנתן הקב״ה לאיזה אומה לחלק א״י שנתן לנו. דכל הארצות היתה הנתינה בהשגחתו יתברך אך בתחלת הנתינה אם טובה היא אם רעה ולא היה מושגחת עוד בפרטי העתים לשנותה לפי המעשים. משא״כ ארץ ישראל בכל שעה היא בהשגחה כדכתיב תמיד עיני ה׳ אלהיך בה וגו׳. ויהושע וכלב אמרו אם חפץ בנו ה׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חו״ד. וביארנו שם שאמרו שגם בעת שהיא זבת חו״ד נדרשת להשגחה לפי מעשיהם של ישראל בתורה ובמצות. וזהו כונת המקרא ואני אתננה לכם לרשת אותה אשר היא כבר זבת חו״ד ומכ״מ הנני נותן בכל שעה השגחתי עליה. והוא טעם יפה שיש לקוות דעסק ת״ת יחזירם בתשובה שהרי היא הניתנת להשכיל על ההשגחה ביותר משא״כ שבע אומות לא היו מושגחין בזה האופן לכן לא היה עסק התורה מועיל להם: אשר הבדלתי אתכם מן העמים. בזה שפרי הארץ תלוי במעשה שבין אדם לשמים מה שאין הדבר כן בכל העמים: והבדלתם וגו׳. כמו שהבדלתי אתכם מה״ע כך הראו להיות מובדלים מהם בארחות החיים עד שתבדילו בין הבהמה הטהורה וגו׳. ופי׳ הבדלה זו מוסף על המוזהר מכבר ביארנו בהע״ש סי׳ קל״ז דלפרש״י הוא לבדוק אם נשחט רוב סימנים כדאיתא בחולין ד״ט הטבח צריך שיבדוק בסימנים כו׳ ולדעת השאלתות שם ובה״ג הוא להתרחק מן האיסור ולחשוש שלא יבא לכלל איסור ומכאן למדו חז״ל כמה גזרות. והקדים הכתוב בבהמה הטהורה לטמאה ובעוף הטמא לטהור. באשר שבהמה טהורה מפורשים מתחלה בפ׳ שמיני משא״כ בעוף רק הטמא מפורש בכתוב: אשר הבדלתי לכם לטמא. דוקא אתם מקבלים טומאה מהם ולא כל העמי׳: והייתם לי קדשים וגו׳ ואבדל אתכם וגו׳. קדושה משמעו פרוש ומובדל מן העמים וכן משמעות הבדלה. אלא שיש נ״מ. דקדושה משמעו פרישה בדבר שאין דעת אנושי נותנת לכך. אלא שהקב״ה צוה. משא״כ הבדלה משמעו שדעתו הוא דעת נקיה ומובדל מנפש הגסה. ואמרה תורה דהבדלה מכל אשר תרמוש האדמה יהיה גורם להיות קדושים לשמו ית׳ אפילו בדבר שאין דעת אנושי נותנת לפרוש מזה והקדושה תגרום למדרגה יותר גבוה שאבדיל אתכם מן העמים להיות לי. שאפילו מה שהטבע נותנת להבדיל יהיה ג״כ לי היינו לשמי ולא מצד הטבע. והוא דרך חסידות שכל מעשיהם לש״ש. ומש״ה כתיב ואבדל חסר. משום שההבדלה זו כבר כתיב מקודם ונוסף כאן רק על מחשבה: ואיש או אשה וגו׳. בשביל שהזהיר על הפרישה מן התאוה חזר והזהיר שהפרישה לא תהא כדי להיות כהן אוב או ידעוני שגם זה א״א אם לא בפרישות. מכ״מ באבן ירגמו וגו׳:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך