תנ"ך על הפרק - ויקרא כ - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא כ

110 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת נוֹסָפוֹת, העונשים על העריות

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֘ל תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנ֖וֹת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ׃וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕יא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ׃וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם׃וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּֽי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
איש איש. מה ת"ל איש איש, לרבות את הנכרים שמוזהרין על ע"ז כישראל אצ"ע ל"ל לדרשה זו והא בסנהדרין נ"ו ב' יליף אזהרה לב"נ בעבודה זרה מפסוק דפ' בראשית דהוי מכלל שבע מצות דב"נ [עי"ש לפנינו בפ' ויצו ה' א' על האדם], ואפשר לומר דצריך לרבות ביחוד לענין העברה למולך דאיירי בפרשה זו שאין זה כסתם שארי עבודות ע"ז בזבח ונסך והקטרה והשתחואה, וסתם צווי על ע"ז היא בכאלה, כנודע בכ"מ בתורה. ועיין בסנהדרין ס"ד ב' ובטורי אבן כאן. .
(חגיגה י"א ב') אשר יתן מזרעו למולך. נתבאר לעיל ס"פ אחרי (י"ח כ"א). עם הארץ ירגמהו. מלמד שאם אין כח ב"ד יפה, עם הארץ מסייעים להרגו בר"ל שאם אין כחם יפה להענישו מפני סבות שונות. ומה ששינה הכתוב כאן לכנות שם הצבור בשם עם הארץ מבואר בתו"כ [ע"ד דרש] עם שבגינו נבראת הארץ, מפני שהעון הזה מחריב הארץ, כמבואר בפרשה, ולכן מחוייבים להגן על קיום הארץ. .
(תו"כ) באיש ההוא. ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה גבאור הענין, כי ידוע הוא בכ"מ בש"ס דעל ע"ז מחויב כל איש ישראל למסור נפשו כשאונסין אותו לעבדה, כפי שיתבאר לפנינו בפרשה אמור בפ' ולא תחללו את שם קדשי ובפ' ואתחנן ובפ' ואהבת את ה', ולפי"ז כאן במולך דהוא ג"כ ענין ע"ז ודינו במיתה הו"א דאם עשה כן באונס ג"כ חייב מיתה קמ"ל ההוא ולא אנוס. וטעם הדבר משום דאע"פ דמצוה למסור נפשו על קידוש השם אפי' באונס, בכ"ז אין בזה חיוב מיתה אם לא עשה כן. וטעם הדיוק מלשון ההוא פירש"י בזבחים ק"ח ב' דלשון זה מורה שיהיה בהווייתו ובישוב דעתו, וביארנו זה בפ' אחרי (י"ז ד'), וכן ביארנו שם איזו דרשות בפסוק ההוא השייכות גם לפסוק זה, יעוי"ש וצרף לכאן. .
(שם) כי מזרעו. מה ת"ל, שיכול לפי שנאמר (פ' שופטים) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מניין, ת"ל כי מזרעו נתן דכי שם זרע כולל גם בני הבנים. וצ"ע דבכ"מ בגמ' מבואר דבלשון בן ובת כלול גם בן הבן ובן הבת מקרא ומסברא, כמו ביבמות ס"א ב' אמרו דסברא הוא דבני בנים הרי הם כבנים, וכן שם ע' א', וביומא ס"ו ב' אוקים הפסוק דפרשה ברכה את בניו לא ידע בבן בתו מישראל, ובקדושין ס"ח ב' כי יסיר את בנך, בן בתך קרוי בנך, ועוד הרבה, וא"כ ל"ל כאן רבוי לבן הבן ולבן הבת. ואפשר לומר דמנהג העובדי כוכבים היה להעביר למולך רק את בניהם ממש, וא"כ הו"א דהצווי הוא רק על בנו ובתו ממש, לכן דריש על זה ביחוד. .
(סנהדרין ס"ד ב') ואם העלם יעלימו. תניא, מניין שאם העלימו בדבר אחד סוף שיעלימו בדברים הרבה, ושאם העלימו בב"ד אחד סוף שיעלימו בבתי דינין הרבה עד סנהדרי גדולה, ת"ל ואם העלם יעלימו הבהא דדריש על בתי דינין אחרים ועל הסנהדרי גדולה אפשר דסמיך על סוף הפסוק יעלימו את עיניהם עפ"י הלשון בכ"מ עיני העדה, שהם ראשי ישראל, וכמו דדרשינן בפ' ויקרא ונעלם דבר מעיני העדה דקאי על סנהדרין, יעוי"ש. .
(תו"כ) בתתו מזרעו. אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מניין, ת"ל בתתו מזרעו מכל מקום ודמיותר הוא לגוף הענין, דהא קאי על הנותן את זרעו למולך, ולכן דריש לזרע פסול, וכהאי גונא דרשינן ביבמות ע' א' עה"פ דפ' אמור וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין, ת"ל וזרע אין לה, עיין עליה, יעוי"ש מש"כ שם. .
(סנהדרין ס"ד ב') ובמשפחתו. תניא, אמר ר' שמעון, אם הוא חטא משפחתו מה חטאה, אלא לומר לך, אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסים ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו זנראה דאין ר"ל שכולם מוכסים ולסטים, אלא מפני שדרך בני משפחה לחפות ולכסות על עון בן משפחתם נדונים כאלו כולם נתפסים בעון זה, כיון דאין חשים לכבוד ה' ולבער הרע. .
(שבועות ל"ט א') ובמשפחתו. תני, משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, וכי מה ענין זה לזה, לפי שנאמר ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו חכי בעת שהיו הסנהדרין על מכונם היו מענישין את החוטא, ולכן לא היתה המשפחה נכשלת באונס, ולכן חיו כל המשפחות בשלוה ומנוחה ושמחים בשעת שמחה, אבל משבטלו סנהדרין וממילא לא היה החוטא נענש בידי אדם ונכשלת גם המשפחה בגללו, כמבואר בפסוק זה, ומתבאר בסמוך שהיתה נענשת ביסורין, וממילא בטלה השמחה והשיר מבית המשתאות, כי לא יתמו חוטאים מן הארץ והיו המשפחות נמנעות משמחה ושיר על ידם. .
(ירושלמי סוטה פ"ט הי"ב) והכרתי. תניא, ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יוהכ"פ כשבת לתשלומין טכגון המדליק את הגדיש ביוהכ"פ שחייב כרת ותשלומין וקם ליה בדרבה מיניה ופטור מתשלומין כמו בשבת שחייב מיתה בידי אדם, וכדמפרש. , מאי טעמא, אמר רבא, אמר קרא, ואם העלם יעלימו וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו, אמרה תורה, כרת שלי כמיתה שלכם, מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין, אף כרת שלי פטור מן התשלומין ידכך מורה המשך הלשון ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא לבלתי המית אותו, אז ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו, למדנו שהכרת במקום מיתה עומדת מה שהב"ד צריכים לענשו, ולמדנו ג"כ דיש למיתה זו שבידי שמים דין אחד עם מיתה שבידי אדם לענין שפוטר את התשלומין שעמו בחטא זה. והרבותא בזה י"ל דאע"פ שאין העונש כרת או מיתה בידי שמים נראה כן בעוה"ז מפורש כמו מיתה בידי אדם, בכ"ז הוא חמור מעונש כסף ונחשב לרבה מיניה, וע"ע לפנינו בפ' משפטים בפסוק ולא יהיה אסון. .
(כתובות ל' ב') והכרתי אותו. תניא, רבי אומר, מה ת"ל אותו, לפי שנאמר ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, יכול כל המשפחה בכרת, ת"ל והכרתי אותו, אותו בכרת ולא כל המשפחה בכרת יאבא להוציא שלא נפרש דהלשון והכרתי אותו מוסב על המשך כל לשון הפסוק ואת כל הזונים אחריו, וגם משפחתו בכלל, לפי המבואר לעיל דגם משפחתו חוטאת במה שמחפה עליו, וא"כ היא בכלל כל הזונים אחריו, קמ"ל, משום דא"כ היה אפשר לכתוב והכרתיו בלא כנוי אותו. .
(שבועות ל"ט א') לזנות אחריהם. לרבות שאר עבודת כוכבים בכרת יבר"ל שזנו אחרי עבודת כוכבים אחרים, ודריש כן מלשון לזנות ע"פ המבואר בברכות י"א ב' על הפסוק אשר אתם זונים זו הרהור עבודת כוכבים, יעו"ש. .
(תו"כ) והתקדשתם. עיין לעיל בפ' שמיני בפסוק והתקדשתם (י"א מ"ד) ומה שכתבנו שם. איש איש. ת"ר, איש, מה ת"ל איש איש, לרבות בת וטומטום ואנדרוגינוס יגלכאורה הרבותא בבת מיותר, דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. אך הנה כבר כתבו התוס' בב"ק ט"ו א' דכלל זה דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' הוא רק היכא דלא כתיב מפורש איש אלא סתמא, אבל היכי דכתיב מפורש איש צריך רבוי לאשה. ועיין לפנינו בר"פ משפטים בפ' מכה איש. –
ודע דנראה דהא דנקט טומטום אשיגרא דלישנא בעלמא הוא, אגב דכייל בעלמא טומטום עם אנדרוגינוס, אבל הכא לא שייך לרבות טומטום, דהא אפילו אם נקבה היא ג"כ חייבת בזה כמו האיש, משא"כ אנדרוגינוס אצטריך לרבויא משום דאפשר לומר דבריה בפני עצמו הוא. .
(סנהדרין ס"ו א') את אביו ואת אמו. אין לי אלא אביו ואמו, אביו בלא אמו, אמו בלא אביו מניין, א"ר יונתן, [כל מקום שנאמר את ואת] משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדיו ידכמו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, וזו דעת ר' יונתן בגמרא, אבל ר' יאשיה ס"ל דהו' הוא אות החבור ויליף כאן דאו אביו או אמו ממה דסמך כאן ענין קללה לאב ובסמוך כתיב אביו ואמו קלל, סמך מלת קללה לאם, משמע או זה או זה, ופלוגתתם זו באה כ"פ בש"ס, וקיי"ל כר' יונתן כמש"כ התוס' בב"ק נ"ד א' משום דבב"מ צ"ד א' ס"ל לאביי כר' יאשיה ורבא ס"ל כר' יונתן, וקיי"ל כרבא לגבי אביי. .
(שם שם) את אביו ואת אמו. את אביו ולא את אבי אביו, את אמו ולא את אבי אמו טור"ל אינו חייב מיתה על זה אבל איסור יש, ואע"פ דלפעמים נקרא אבי אביו אב, זהו בדרך השאלה, לא בדרך הפשוט [התוה"מ] .
(תו"כ) את אביו ואת אמו. אביו ודאי, אמו ודאית, ולא הספק טזאביו ספק משכחת לה באשה שנתגרשה או נתאלמנה ולא שהתה ג' חדשים אחר בעלה ונשאת וילדה ואין ידוע אם הולד בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, ואמו ספק יצוייר כמו שאמרו במשנה יבמות צ"ח ב' חמש נשים שנתערבו ולדותיהן וכו' יעו"ש. .
(שם) מות יומת. בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן דמיו בו ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם (פ' כ"ז), מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה יזובאוב וידעוני מפורש כתיב (פ' כ"ז) באבן ירגמו אותם. .
(סנהדרין ס"ו א') אביו ואמו קלל. ת"ר, יכול הואיל וחייב במכה וחייב במקלל, מה מכה אינו חייב אלא מחיים יחדאינו חייב אלא א"כ יעשה בהם חבורה, הוא, ומרבה אפילו לאחר מיתה. אף מקלל לא יהיה חייב אלא מחיים, ת"ל אביו ואמו קלל אפי' לאחר מיתה יטדמיותר תקע"ו הסביר הטעם דחמור יותר מקלל ממכה בזה שמקלל חייב אף לאחר מיתה ולא המכה, משום דבקללה יש היזק לנשמה. ואמנם לפי המבואר לפנינו ס"פ אמור טעם דמכה לאחר מיתה פטור משום דאינו חייב אלא א"כ יעשה בו חבורה ולאחר מיתה לא שייך חבורה, א"כ י"ל פשוט דלכן לא מחלקינן במקלל בין מחיים בין לאחר מיתה כיון דלא שייך בו הטעם דבמכה, אלא רק משום העדר הכבוד אב, וקיי"ל דצריך לכבדו בחייו ובמותו כמבואר בקדושין ל"א ב'. .
(סנהדרין פ"ה ב') ואיש וגו'. ת"ר איש – פרט לקטן כהיינו בן תשע שנים ויום אחד, דאע"פ דלכל דבר הוי ביאתו ביאה מ"מ לענין מיתה נחשב כקטן, וכתבו התוס' בקדושין י"ט א' אע"פ דפשיטא הוא דקטן אינו בר עונשין, אך הו"א דמפני שהיא נהרגת עליו [דלגבה נחשבת ביאתו ביאה אם גדולה היא] יהרג גם הוא כמו בבהמה [ע"ל פ' ט"ו] קמ"ל. ועיין עוד השייך לדין זה לקמן אות כ"ו. , אשר ינאף את אשת איש – פרט לאשת קטן כאמפני שאין בקדושיו כלום. ועיין בקדושין י"ט א' דדבר זה פשוט הוא ע"פ הסברא שאין קדושי קטן כלום ואפילו קיבל אביו קדושין עבורו, ולא אצטריך הכתוב כאן לאשמעינן זה אלא הפסוק איירי ביבם בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו דמדאורייתא קנאה כמו שכתבתי באות הקודם, שביאתו ביאה לכל דבר, והו"א דגם נהרגת עליו משום א"א קמ"ל.
ועיין בתוס' בסוגיא כאן שכתבו על הא דאמר הגמרא פרט לאשת קטן, וז"ל, הא דאצטריך קרא על זה [כלומר אע"פ דפשוט הוא ע"פ הסברא] היינו במיעד לבנו קטן או בן תשעה שבא על יבמתו וכו' [כמשכ"ל מגמרא קדושין הנ"ל], עכ"ל. והנה תחלת דבריהם במיעד לבנו קטן קשים להולמם, שהרי מפורש מסיק בגמרא קדושין שם מאי הוי עלה [לענין מיעד לבנו קטן], א"ר זירא, אין יעוד אלא בגדול, והפסוק איירי רק ביבם, כמבואר, וצע"ג. .
(שם נ"ב ב') את אשת רעהו. פרט לאשת אחרים כבשאין קדושין לעובד כוכבים. וזה מדייק מיתור לשון אשר ינאף את אשת רעהו, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק וכי יגח שור איש את שור רעהו בענין דרשת הגמרא בכ"מ רעהו ולא עובד כוכבים. –
ודע כי ע"ד הפשט יש לכוין כפילת הלשון אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו ע"פ מ"ש בשבת ס"ב ב' עה"פ השוכבים על מטות שן וכו' אלו בני אדם שהיו אוכלים ושותים זע"ז ומחליפין נשותיהם זע"ז וכו'. וי"ל בטעמם לפגם דס"ל דאיסור אשת איש הוא משום קנין פרטי של הבעל וכיון שמחליפים זע"ז אזל האיסור, על זה אשמעינן כאן הכתוב איסור דבר בכפילת הלשון אשר ינאף את אשת איש, אשר ינאף [חבירו] את אשת רעהו, והיינו ענין חליפין, ודו"ק. .
(שם שם) מות יומת. בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, אמרת, נאמרה מיתה בידי שמים כגבכ"מ דכתיב וימיתהו ה' כמו בער ואונן וכדומה. ונאמרה מיתה בידי אדם, מה מיתה בידי שמים אין בה רושם, אף מיתה שבידי אדם מיתה שאין בה רושם [ואיזו היא – זו חנק] כדואמנם זה הוא רק היכי דכתיב סתם מיתה, אבל לא במקום דמפורש אופן המיתה, סקילה שריפה הרג, או היכי דיליף כבפסוקים הקודמים ובדרשה הבאה. .
(שם שם) מות יומתו. בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, אמרת, נאמר כאן דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם (פ' י"ז) מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה כהושם כתיב מפורש באבן ירגמו אותם. .
(סנהדרין נ"ד א') ואיש וגו'. ת"ר, איש – פרט לקטן, אשר ישכב את זכר – בין גדול ובין קטן כודבזה חלוק שם זכר משם איש, דאיש אינו אלא גדול וזכר כולל גם קטן. , משכבי אשה, מגיד הכתוב ששתי משכבות באשה כזכדרכה ושלא כדרכה, מדלא כתיב משכב אשה. , אמר ר' ישמעאל, הרי זה בא ללמד ונמצא למד כחר"ל כיון שבא ללמד על איסור משכב זכר שהוא כמו שלא כדרכה באשה, ממילא מבואר דגם באשה נקרא ביאה שלא כדרכה וחייב על זה. .
(שם שם) משכבי אשה. נתבאר לעיל ס"פ אחרי. את אשה ואת אמה. אין לי אלא אשה ואמה, בת אשה ובת בתה ובת בנה מניין, נאמר כאן זמה היא ונאמר להלן (ס"פ אחרי) זמה היא, מה להלן בתה ובת בתה ובת בנה, אף כאן בתה ובת בתה ובת בנה כטבאור הדרשה, כי כל העריות הכתובות בפ' אחרי בלשון אזהרה נשנו כאן לעונשין, ורק במה שכתוב ערות בת בנך ובת בתך וכן ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לא נשנו כאן בעונשין, וכתיב רק את אשה ואת אמה דהיינו חמותו, אבל אם חמותו ואם חמיו וכן בת אשתו ובת בנה ובת בתה לא נתפרש העונש כאן, ועל זה יליף בגז"ש זמה זמה כמו באזהרה כלולים כל הני משום דכתיב זמה היא, וכל אלה הן בכלל זמה, כך בעונש כלולים כל הני, משום דגם כאן כתיב זמה, וכל הני הוו בכלל זמה. .
(סנהדרין ע"ה א') זמה היא. מניין לעשות זכרים כנקבות לר"ל לעשות שאר הבא ממנו שהם בתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה דקרא נינהו, דהתם באשתו ע"י קדושין איירי, כמבואר לפנינו בפ' אחרי שם, ומניין לעשותן כשאר הבא ממנה דהיינו בפסוק ערות אשה ובתה הוו בכלל גם בת בנה ובת בתה כמבואר לעיל בגז"ש בדרשה הקודמת. , נאמר כאן זמה ונאמר להלן (ס"פ אחרי) זמה, מה להלן זכרים כנקבות אף כאן זכרים כנקבות לאר"ל כמו בשאר דידה דהיינו בפסוק ערות אשה ובתה הוו בכלל גם בת בנה ובת בתה כמבואר לעיל, כך בשאר דידיה דכתיב שם ערות בת בנך או בת בתך הוו ג"כ בכלל בת בתו ובת בנו מאשתו, כמבואר. והנה באמת בערות בת בנך או בת בתך לא כתיב הלשון זמה היא כמו בערות אשה ובתה, ולכן מפרשי בגמרא דמה שאמר נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה, היא מקצת דרשה, דמקודם ילפינן גז"ש הנה הנה ואח"כ ילפינן בגז"ש זמה זמה. והבאור הוא, דבערות בת בנך כתיב כי ערותך הנה ובערות אשה ובתה כתיב שארה הנה, וילפינן מקודם בגז"ש הנה הנה, מה להלן [בשאר דידה] זמה עמו אף כאן [בשאר דידיה] זמה עמו, ובתר הכי ילפינן בגז"ש זמה זמה מהכא, מה הכא בשאר דידה בשריפה כמבואר בדרשה הקודמת כך בשאר דידיה הוו בשריפה, ודו"ק כי הענין דק. .
(שם שם) זמה היא. ת"ר, מניין לעשות למטה כלמעלה לבפרשו בגמרא דכונת הלשון למטה כלמעלה, למטה באיסור ולמעלה באסור, כלומר איסור הקל ואיסור חמור, ור"ל מניין לעשות אם חמיו ואם חמותו שהן רחוקות ואסורות למטה כחמותו שהיא קרובה ואיסורה עליון וחמור. , נאמר כאן זמה ונאמר להלן (ס"פ אחרי) זמה מה להלן למטה כלמעלה אף כאן למטה כלמעלה לגר"ל נאמר כאן בחמותו זמה ונאמר להלן בבת אשתו זמה, מה להלן למטה באיסור כלמעלה באיסור חייב הכתוב על בת בתה ובת בנה כבתה, אף כאן נעשה אם חמיו ואם חמותו כחמותו והיינו למטה באיסור כלמעלה באיסור. ועיין לפנינו בפ' אחרי שם דכנגד זה ילפינן מכאן להתם מה כאן למעלה כלמטה אף התם למעלה כלמטה, והתם הפירוש למעלה כלמטה בדורות כמבואר שם. .
(סנהדרין ע"ה א') אותו ואתהן. ת"ר, אותו ואתהן – אותו ואת שתיהן, בזמן שהן שתיהן, לפיכך חמותו לאחר מיתת אשתו איסורא בעלמא, דברי ר' עקיבא לדדייק הלשון ואתהן דמשמע ששתיהן נשרפות, וזה דבר שבודאי אי אפשר, שהרי את אשתו נשאה בהיתר וכשרה היא לו, והערוה היא רק חמותו, ולכן דריש דרק אז נשרפת חמותו אם שתיהן קיימות, כלומר שנשא את חמותו בעוד שאשתו קיימת, אבל אם לאחר מיתת אשתו נשאה אינה נשרפת, אלא איסור בעלמא יש, ור' ישמעאל דריש בענין אחר וקיי"ל כר' עקיבא, ופירש"י דהאיסור לאחר מיתה הוא משום ארור שוכב עם חותנתו (פ' תבא), וכ"פ רמב"ן ורשב"א, דאין בזה לא איסור מיתה ולא איסור לא, אבל הרמב"ם בפ"ב ה"ח מאס"ב פירש הא דאמר ר"ע איסורא בעלמא הכונה שאין בה דין שריפה, אבל איסור כרת קיים לעולם, וכתב הה"מ דאע"פ דאמר הלשון איסורא בעלמא הכונה היא מפני שלגבי שריפה קרי לאיסור כרת איסור בעלמא. וקצת סמך לדעת הרמב"ם יש להביא מלשון הגמרא ביבמות צ"ח ב', חמותו לאחר מיתת אשתו קליש ליה איסורא, וזה משמע שרק קליש הוא ממה שהיה, דהיינו שאינו בשריפה כמו שהיה בחיי אשתו, אבל איסור עריות קיים, משא"כ לרש"י ושארי מפרשים דאין איסור כרת ולאו לא שייך הלשון קליש, ודו"ק.
והנה לבד חידוש דין זה לעצמו לפי דעת רש"י ורמב"ם, יוצא עוד נ"מ בכל הקרובות מחמת אשתו אם יש בהן איסור כרת לאחר מיתת אשתו, לפי המבואר בסוגיא כאן שעונש בת אשתו ובת בתה ובת בנה ילפינן מחמותו ואם חמותו ואם חמיו, ולפי"ז אם בחמותו לאחר מיתת אשתו ליכא רק איסור בעלמא ולא כרת ולאו, ממילא כן הדין בכל הקרובות הבאות מחמת אשתו, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, משא"כ לרמב"ם דבחמותו לאחר מיתת אשתו יש ג"כ איסור כרת הוא הדין בשאר הקרובות, וכבר כתבנו סמוכין לדעת הרמב"ם, וגם בסוגיא יבמות צ"ד ב' משמע ג"כ כפי' הרמב"ם, יעו"ש. וע' בשו"ת נב"י מהד"ת חאה"ע סי' קמ"ח. .
(שם ע"ו ב') ואיש וגו'. תניא, ואיש – להוציא את הקטן, אשר יתן שכבתו בבהמה – בין גדולה בין קטנה להטעם פטור קטן בארנו לעיל פסוק י' וכן שיעור קטנותו לענין זה, וטעם חיוב הבהמה בכל אופן יתבאר בדרשה בסמוך. .
(שם נ"ד ב') מות יומת. בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן תהרגו ונאמר במסית כי הרג תהרגנו (פ' ראה), מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה לוושם כתיב מפורש ורגמו אותו באבנים. .
(שם שם) ואת הבהמה תהרגו. הרובע והנרבע נדונים בעשרים ושלשה דיינים, שנאמר (פ' ט"ז) והרגת את האשה ואת הבהמה, ואומר ואת הבהמה תהרגו לזר"ל בבהמה רובעת כתיב והרגת את האשה ואת הבהמה, ומקשינן מה אשה בכ"ג אף בהמה בכ"ג, וכאן בנרבעת כתיב ג"כ מות יומת ואת הבהמה תהרגו, ואיתקש נמי לדין האיש, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק כל שוכב עם בהמה. .
(סנהדרין ב' א') ואת הבהמה תהרגו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר, כדי שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה לחוי"ל נ"מ בין טעמים אלו לענין אם בא עליה בשוגג, דלטעם הראשון נסקלת, ולטעם השני פטורה כיון שהוא אינו נסקל, ובגמרא נ"ה א' בעיא דלא אפשטא לענין שוגג, וצ"ע. ועיין מש"כ השייך לענין דרשה זו בס"פ אחרי בפסוק תבל הוא. .
(שם נ"ד ב') מות יומתו. בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה [הרי אתה דן, נאמר כאן דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם (פ' כ"ז), מה אוב וידעוני בסקילה אף כאן בסקילה] לטושם כתיב מפורש באבן ירגמו אותם. –
ועיין בתוי"ט פ"ד דסנהדרין ריש משנה ד' כתב וז"ל, אלו הן הנסקלין וכו' והנך דלא כתיב בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו, ונשארו מקצת שלא נכתב בהם דמיו בו או דמיהם בם, והם הבא על הבהמה והאשה המביאה וכו' וילפינן לה בסוגיא ממסית דכתיב כי הרג תהרגנו וכו' עכ"ל, ועל כגון זה נאמר שגיאות מי יבין, כי בפ' שלפנינו באשה המביאה בהמה עליה כתיב מפורש דמיהם בם, וזה דילפינן בגמרא ממסית הוא לענין זכר הבא על הבהמה כמובא לפנינו לעיל. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז) אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו. תניא, אחותו בכלל כל העריות היתה, ולמה יצאה, לדונה בכרת, לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו מומשכחת לה ברשיעא בר רשיעא, כגון ראובן שבא על אמו לאה והוליד ב' בנות רחל ודינה, וחזר ובא על רחל בתו והוליד את שמעון, ובא שמעון על דינה, הרי יש כאן בביאת שמעון משום אחותו, דדינה ושמעון שניהם בני ראובן, וגם יש כאן משום אחות אביו, משום שראובן ודינה שניהם בני לאה, וגם יש כאן משום אחות אמו, משום דדינה ורחל שתיהן בנות לאה, ולכן אם בא ביאה כזו בשוגג חייב ג' חטאות, וכן כל כיוצא בזה. והרבותא בזה דלא נימא כיון דאין כאן גופין מחולקין אינו חייב אלא אחת, וכמו בשפחה חרופה כשבא עליה ביאות הרבה [ע"ל בפרשה הקודמת פ' כ"ב], קמ"ל כיון דשמות מחולקין הן חייב על כל או"א. .
(כריתות ב' ב') וראה את ערותה. אמר עולא, מניין להתראה מן התורה, שנאמר ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערותה, אטו בראיה תליא מילתא, אלא עד שיראוהו טעמו של דבר מאשיתרו בו שהיא ערוה עליו, דבלא"ה אפשר שלא ידע מהאיסור. ואם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות מבר"ל לא שייך התראה בכרת, כיון דכל עיקר התראה הוא כדי לידע אם הוא שוגג או מזיד, וזה שייך רק בעונש אנשים, משא"כ כרת הוא עונש מהקב"ה, וקמי שמיא גליא אם הוא שוגג או מזיד, ולכן תנהו ענין אם התרו בו למלקות דשייך באחותו. –
ודע כי ע"ד הפשט יש לפרש הלשון וראה את ערותה שהוא כנוי לזנות, שכן דרשו כזה בנזיר כ"ג א' על הפסוק וירא אותה שכם, ובב"ב ט"ו ב' דרשו דורו של איוב שטוף בזימה היה שנאמר הן אתם כולכם חזיתם, ובסנהדרין ע' א' דרשו הפ' בנח וירא את אשר עשה לו בנו הקטן, וירא – שרבעו, יעו"ש. וי"ל בטעם שימוש לשון זה על ענין זנות ע"פ מ"ש בסוטה ח' א' אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, והוי א"כ העין סרסור דעבירה, וכ"א בירושלמי ברכות פ"ב ה"א עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה הם. .
(סנהדרין מ' ב') חסד הוא. מהו חסד הוא, אמר ר' אבין, שלא תאמר הא קין נשא אחותו והבל נשא אחותו, אלא חסד הוא שעשיתי עם הראשונים שיבנה עולם מהם, שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה מגדאל"ה לא היה העולם מתקיים. וע' קיצור מאמר זה בבבלי סנהדרין נ"ח ב'. .
(ירושלמי יבמות פי"א ה"א) ערות אחותו גלה. מה ת"ל, והא אם ענש על בת אביו שאינה בת אמו ובת אמו שאינה בת אביו, בת אביו ובת אמו לא כש"כ, אלא הא למדת שאין עונשין מן הדין מדר"ל מקל וחומר, וע"ל ס"פ אחרי (פ' י"א) דיליף מענין זה שגם אין מזהירין מן הדין, ומשום דאותה פרשה איירי באזהרות עריות יליף לענין אזהרה, ופרשה זו איירי לענין עונשין יליף לענין עונשין. .
(מכות ה' ב') ואיש. להוציא את הקטן מהעיין משכ"ל פסוק י'. [תו"כ] אשה דוה. אין דוה אלא נדה, שנאמר (ס"פ מצורע) והדוה בנדתה מועיין מש"כ ס"פ מצורע בפסוק והדוה בנדתה בבאור שייכות לשון דוה לנדה, משום דקודם שרואה האשה דם נדה מרגשת חלי וכאב בגופה וכמבואר בנדה ט' א'. .
(שם) אשה דוה וגו'. מלמד שאין האשה טמאה נדה עד שיצא מדוה דרך ערותה מזלאפוקי אם הוציאו הולד דרך דופנה ויוצא עמו דם, אז אף דהדם עצמו הוא אב הטומאה כדם הנדה ולידה וזיבה מפני שמקור מקומו טמא, אבל האשה טהורה עד שיצא ממנה דם דרך הרחם, ומדוה הוא תואר לדם נדה כמש"כ באות הקודם. .
(נדה מ"א ב') את מקורה הערה. אמר עולא, מניין להעראה מן התורה, שנאמר ואיש אשר ישכב וגו', את מקורה הערה, מכאן להעראה מן התורה מחר"ל שהעראה היא כביאה גמורה לכל דבר. ועיין משכ"ל ס"פ אחרי בפסוק מכל התועבות האלה (י"ח כ"ט), ושם מבואר דילפינן כן מנדה לשאר עריות, יעו"ש. .
(יבמות נ"ד א') אחות אמך וגו'. אחות אמך בין מן האב בין מן האם, ואחות אביך בין מן האב בין מן האם מטכי לכאורה לשון פסוק זה אינו מבואר, דהרי ענין אזהרות בכל העריות, שהוא בלשון כמו שלפנינו, כבר נאמר סוף פ' אחרי, וכאן נשנו העונשין בכל אחת, וא"כ אחרי שכבר באה שם באותה פרשה אזהרה על אחות אם ואחות אב, א"כ הול"ל כאן לא בלשון אזהרה אלא בלשון עונש, ואיש אשר ישכב את אחות אמו וגו', ולכן דייק שבא ללמדנו דבין באחות אם מן האב ובין באחות אם מן האם ובין אחות אב מן האב ומן האם כולן בכלל אזהרה זו, והרבותא בזה דלא ניליף מאשת אחי אביו שהיא דוקא באחי אביו מן האב כמבואר בפסוק הסמוך. .
(שם שם ב') כי את שארו הערה. אמר ליה רבינא לרבא, המערה בבהמה מהו, אמר ליה כתיב כי את שארו הערה, אם אינו ענין להעראה דכתיבא גבי אחות אביו ואחות אמו דלא צריכא, תנהו ענין להעראה דבהמה נהא דא"צ גבי אחות אביו ואחות אמו הוא משום דאתקש לנדה כמו שבנדה חייבים על העראה כך בכל העריות וכמשכ"ל. .
(סנהדרין נ"ה א') את דודתו. מן האב ולא מן האם, מאי טעמא, אתיא דודו דודו, כתיב הכא ערות דודו גלה וכתיב התם (פ' בהר) או דודו או בן דודו יגאלנו, מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם נאהתם בודאי מן האב הוא, דכתיב שם ממשפחתו יגאלנו ומשפחת אם אינה קרויה משפחה כדכתיב למשפחותם לבית אבותם, אבל אשת אחי אביו מן האם הוי שניה לעריות ואסורה רק מדרבנן משום גזירה אשת אחי אביו מן האב כמבואר ביבמות כ"א א' ולפנינו לעיל ס"פ אחרי (פ' י"ח). .
(יבמות נ"ד ב') ערירים ימותו. רבה רמי כתוב ערירים ימותו וכתיב (פ' כ"א) ערירים יהיו, הא כיצד, יש לו בנים קוברן, אין לו בנים הולך ערירי נבומפרש בגמרא ואצטריך למכתב שניהם, דאי כתב ערירים יהיו, הו"א דקאי רק על הבנים שהיו לו עד שחטא, ואי כתב ערירים ימותו הו"א דקאי על הבנים שמחטאו ואילך, קמ"ל. .
(שם פ"ה א') אשר יקח את אשת אחיו. באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר, או אינו אלא אפילו באשת אחיו מאמו, ת"ל נדה היא [וכי אשת אחיו נדה היא], אלא בנדה, מה נדה יש לה איסור ויש לה היתר, אף אשת אח שיש לה איסור ויש לה היתר, ואיזו זו – זו אשת אחיו מאביו נגדרק אשת אח מאב חולץ ומיבם ולא אשת אח מן האם. והנה הגמרא דידן ריש יבמות לא ס"ל כהך דרשה דתו"כ, אלא דגם באשת אחיו מן האם חייב כרת, ובדבר הדמיון לנדה שעל יסוד זה דרשה זו, צ"ל להגמרא דאצטריכא ליה להדרשה הסמוכה לפנינו, והתו"כ אפשר ס"ל דתרתי ש"מ, ועיין בתוס' ריש יבמות ב' א' ד"ה אשת אחיו, שהביאו דרשה זו ובארו אותה. .
(תו"כ) נדה היא. וכי אשת אחיו נדה היא, אלא כנדה, מה נדה אע"פ שיש לה היתר לאחר מכאן אפ"ה בשעת איסורא בכרת, אף אשת אחיו אע"פ שיש לה היתר לאחר מכאן ביבום אפ"ה בחיי בעלה בכרת נדעיין מש"כ באות הקודם. וע' ביבמות נ"ד א' באה עוד דרשה על לשון נדה היא שמקשינן לנדה דחייב בהעראה וכדילפינן לעיל פ' י"ח לענין נדה דכתיב בה את מקורה הערה, אמנם דרשה זו נדחית בגמרא ולכן השמטניה. וחיוב אשת אח בהעראה כלול בהדרשה דילפינן ס"פ אחרי לענין כל העריות, עיי"ש בפסוק הנפשות העושות מכל התועבות האלה (י"ח כ"ט). .
(יבמות נ"ד ב') ואקוץ בם. כאדם שהוא קץ במזונו נהכונת הענין, דלשון אקוץ אפשר לפרש בשני אופנים, שקץ נפשו וחייו מפני הדבר, כמו ויקוצו מפני בני ישראל, קצתי בחיי, וגם אפשר לפרש שממאס ומגנה אותו הדבר המגונה, ולכן מפרש שהפי' ואקוץ כאן כפי' השני, מדכתיב בם ולא מפניהם וגם הפירוש הראשון לא שייך בהקב"ה. .
(תו"כ) והבדלתם וגו'. תנא ר' יוסי ב"ר חנינא קמיה דר' יוחנן, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, פתח הכתוב באכילה נודהא דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם הוא באכילה, דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה, לומר לך, מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה נזהנה שיעור הטומאה בודאי בכעדשה, דיש על זה דרשה מיוחדת בחגיגה י"א א' ולפנינו בפ' שמיני (י"א ל"א) בפסוק כל הנוגע בהם יטמא, ואמנם ההיקש מאכילה אינו היקש גמור, דלא לעולם שיעור אכילה בכעדשה אלא רק במיתתן ולא מחיים, דמחיים שיעורן בכזית, וטעם הדבר פשוט, דשייך להקיש אכילה לטומאה רק אז כשיש ענין טומאה, והיינו במיתתן, אבל מחיים מכיון דאין מטמאין ממילא לא שייך אז היקש אכילה לו, וקיימינן אכללא דכל התורה דהיכי דכתיב אכילה אין פחות מכזית וכתיב בהו לא תאכלום (פ' שמיני). ומה ששייך עוד לענין זה בארנו במקומו בפ' שמיני, יעו"ש. .
(מעילה ט"ז ב') והבדלתם וגו'. בין הבהמה הטהורה לטמאה, בין טהורה לך לטמאה לך, בין נשחט רובו של קנה ובין נשחט חציו נחמפרש בתו"כ טעם דרשה זו משום דא"א לומר שבא לומר להבדיל בין פרה לחמור, והלא אלה מפורשים הם בכתוב ומאי שייך בהו הבדלה, אלא כדמפרש, בין דברים השוין בעיקרם, רק מחיצה קלה מפסקת ביניהם כמו בין נשחט רובו של קנה ובין נשחט חציו, ששיעורו מעט מאוד כמלא השערה. –
ודע דיש לדקדק בשנוי לשון הכתוב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, למה בבהמה הקדים טהורה לטמאה ובעוף הקדים טמא לטהור, ואין ספק כי כל זה בדיוק נאמר. וי"ל דרומז למ"ש בחולין ס"ג ב' תניא, אמר רבי, גלוי וידוע שהבהמות טמאין מרובין על הטהורין ועופות טהורין מרובין על הטמאין וכו', יעו"ש ולפנינו בפ' ראה י"ד ד'. והנה זה פשוט ומובן, דכשצריך להבדיל ולהפריש דבר אחד מחבירו המעורבין זב"ז מפרישין המועט מן המרובה, והמרובה ממילא נשאר לבדו, ולפי"ז מכיון שבהמות טהורות מועטות לכן כשמבדילים מבדילים הטהורים מן הטמאים, ולכן הקדים בהבדלתם בהמות טהורות לטמאות, משא"כ בעופות שהמינים הטמאים מועטים ולכן כשמבדילים מבדילים הטמאים, ולכן סמך הבדלתם להמינים הטמאים, ודו"ק. .
(תו"כ) ואבדל אתכם וגו'. תניא, ר' אלעזר בן עזריה אומר, מניין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבא על הערוה, אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, ת"ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי נטונמצא לפי"ז כי מי שהוא פורש מעבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים הוי כאלו עושה מצוה. וע' במכות כ"ג ב' שדרש שם שכל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וצ"ל ע"פ הדרשה דהכא, דאין הכונה בשב ואל תעשה שלא באה עבירה לידו כלל אלא כשבאה ונמנע ממנה ע"פ מצות ה' בכבישת היצר. .
(תו"כ) ואיש או אשה. אין לי אלא איש ואשה, טומטום ואנדרוגינוס מניין, ת"ל או אשה סדריש כן ע"ד אסמכתא מלשון איש או אשה, שהאנדרוגינוס הוא ספק איש או אשה, ומדייק כן מדלא כתיב איש ואשה. .
(שם) דמיהם בם. זה בנין אב. כל דמיהם בם האמור בתורה – מיתתו בסקילה סאוכדכתיב כאן באבן ירגמו אותם, והיינו בכל חייבי מיתות שלא נתפרש בהם אופן המיתה, משא"כ היכי שנתפרש מפורש או נלמד אופן המיתה ע"פ דרשה כמו שדרשו בעלמא שסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק. ודרשה זו הובאה בכ"מ בש"ס. –
ועיין בכריתות ה' א', לעולם אל תהא גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי נסקלין הם מגופי תורה ולא למדן הכתוב אלא מגז"ש, נאמר בהם דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה [רומז להדרשה שלפנינו]. והנה מלשון אל תהא גז"ש קלה בעיניך אינו מבואר, דמהיכי תיתא שתהיה קלה עד שיהיה צריך להזהיר על חמורתה, והרי היא מדה אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ולמה לא אמר כן בשאר המדות. וע"ל בפ' צו (ז' י"ח) בדרשה עונה תשא כתבנו באור וישוב לזה. .
(תו"כ)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך