וידבר ה' אל משה איש איש אשר יתן מזרעו וגו' עד סוף הסדר ויש לשאול בפרשה הזאת שאלות: השאלה הא' באמרו אשר יתן מזרעו למולך ודרשו חז"ל (סנהדרין דף ס"ד) מזרעו ולא כל זרעו. ואם היה המעשה הזה נמאס לפניו יתברך למה יפטר הנותן כל זרעו וחלה האיסור הזה בקצת הזרע בלבד. ואם יתן האדם את עצמו למולך שהוא יותר עצום יפטר מהעונש ג"כ ולא יתחייב אלא הנותן מזרעו: השאלה הב' למה אמר בעונש המעשה הזה מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן. ואחר זה אמר ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו. וידוע שבמקום שיש מיתת בית דין אין מיתה בידי שמים וחז"ל אמרו ירגמוהו באבן במקום שיש עדים והתראה והכרתי במקום שאין עדים והתראה אבל זה לא נזכר בכתוב וראוי לחקור סבתו: השאלה הג' באמרו ושמתי אני את פני באיש ההוא כי הנה כבר אמר ואני אתן את פני באיש ההיא וכח שני המאמרים אחד והיה אם כן אחד מהם כפל ומותר אם ושמתי אני את פני ואם ואני אתן את פני: השאלה הד' באמרו לענין טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי כי לא תמצא שנאמר בלשון הזה בשום אזהרה מאזהרות עכו"ם ולמה אם כן נתיחדו טומאת המקדש וחלול השם הקדוש במולך ולא עכו"ם אחרת: השאלה הה' במה שאמר ואני אתן את פני באיש ההוא ובמשפחתו כי למה תענש המשפחה בעון האיש היחידי ולא תמצא זכר משפחה בשום אזהרת עכו"ם בכל האזהרות שבאו בתורה כי אם במולך: השאלה הו' באמרו אחר זה והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים ונתן העונש בהם ולא נתנו למעלה כשהזהיר על המעונן: השאלה הז' למה אמר אח"ז והתקדשתם והייתם קדושים ושמרתם את כל חקותי ואחריו זכר מצות אחרות והיה מהראוי שיכתבו הפסוקים האלה בסוף המצוות כלם כי היא כסוף חתימה להם: השאלה הח' באמרו איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו' כי הנה המצוה הזאת כבר נאמרה שנאמר (פ' משפטים) ומקלל אביו ואמו מות יומת כי גם מלת כי הראשון שבזה הפסוק יראה שאין ענין לה: השאלה הט' באמרו בסוף הפרשה והבדלתם בין הבהמה הטהורה וגו' כי זה אין כאן מקומו וכבר נאמר למעלה בפרשת (פ' שמיני) הטהרות גם אמרו אחר זה והייתם קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים וגו' הוא כפל ומותר כי כבר אמר למעלה אני ה' אשר הבדלתי אתכם מן העמים: השאלה הי' באמרו בזאת הפרשה ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו שניהם כי הנה זה עצמו נזכר לעיל בעונש שואל אוב וידעוני ולמה נכפל כאן: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: וידבר ה' אל משה לאמר ואל בני ישראל תאמר וגו' איש איש אשר יתן מזרעו למולך וגו' עד סוף הסדר. דעת הרב המורה בעבודת המולך כפי מה שכתב בפ"לז ח"ג הוא שהיתה לבד העברת אדם את בנו ובתו באש ושהיו עושים כן כדי שיחיו הבנים ושלהיות המעשה ההוא נקל לעשותו והתועלת המקווה ממנו עצור בעיניהם היו בני אדם נמשכים בה ולכן הזהיר והחמיר הכתוב באזהרתו מאד. וכתב הרב שגם היום הנשים עושים כן שישימו על האש ריח מוסרח ומעבירין עליו בניהם והוא מדרכי האמורי וזה גם כן דעת רש"י שהמולך עבודתו כך היה שמוסר אדם את בנו לכומרים והם עושים שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש אבל לא היה נשרף. ודעתי מאן ימאן מלקבל דבר זה כי אלו היה הדבר כל כך נקל לא היתה התורה האלהית מחמירה כל כך באיסורו והרחקתו. והנה ירמיהו הנביא ע"ה אמר (ירמיה ז') על זה ובנו את במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש שביאר שהיה ענין העבודה הזאת שריפת הבנים והבנות באש. ואין לך שתאמר שזה שזכר הנביא היה בגיא בן הנום ושאין זה המולך שהיא עבודה אחרת שהרי ביאשיהו כתיב (מלכים ב' כ"ג) וטמא את התופת אשר בגיא בן הנום לבלתי העביר איש את בנו ואת בתו באש למולך. הרי שביאר שהתופת אשר בגיא בן הנום היה במת המולך ושם היתה עבודתו. וההעברה אשר זכרה תורה אינה העברה בין שתי מדורות או למעלה מן האש כדברי הרבנים האלה ז"ל אבל ענינה השריפה וכן כתב הרב הנחמני בפירושו וכן אמר הכתוב וגם את בניהם העבירו באש לאכלה ולזה נקרא בדברי ירמיהו במות התופת אשר בגיא בן הנום גיא ההריגה מפני שהיו הורגים שם הבנים והבנות באש. (ירמיה שם) וכתוב ומלאו את המקום הזה דם נקיים ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלה על לבי. כי היה ענין העבודה ההיא לשמש המושל על האש. ולהיות השמש כמלך בין הכוכבים והגדול שבהם היה נקרא אצלם מולך מפני ממשלתו ונקרא גם כן בשם בעל כי הוא אדון ובעל ההויות ומאשר היה השמש מושל ביסוד האש והוא כלי פעולתו היו העובדים אותו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם אשר בכחו נולדו להם באש כאלו יאמרו ממך הכל ומידך נתנו לך. ואמרה התורה לשון העברה לפי שהיתה העבודה להעבירו מרשותו ומתחת ידו ולהעבירו באש כאלו הוא מתאחד עם סבתו. אבל העיקר היה שימות שם באותם העבדות לא שיכניסום באש להיותם נשרפים שם בעצים אלא שיעלו אותם באש ובו יעבירום פעמים רבות עד שימית הילד באותן העברות מכח האש ולכך יקראום עולות. והעברה למולך היא העבודה. והמולך היא עבודה קדומה כי הנה במצרים היו עושים אותה המצרים ולכך זכרה התורה בהא למ"ד הידיעה ומזרעך לא תתן להעביר למולך ואומר (מלכים ב' י"ז) והספרוים שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים והוא המולך עצמו שהיה ביניהם. וכן בני עמון היו קוראים לשקוץ שלהם מולך כי הוא מלכם. והוא הבעל הנזכר סתם בנביאים הבעל הכל רומז לכוכב חמה המושל ביסוד האש ולכן עשה אליהו בחינת נביאי הבעל באש שנאמר (מלכים א' י"ח) והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים. האמנם נקראת בדברי הנביאים במת התופת שהכומרים עשו שם בימי רשעי ישראל במה גדולה לאותה עבודה לאותו מקום היותר מקולל וזר ונבאש שהיה בירושלים והוא גיא בן הנם. ושם היו באים האנשים ונותנים בניהם ופרי בטנם לזבוח לשמש ולפי שהכומרים היו מעבירים אותו הבן או הבת כל כך פעמים עד ששם ימותו בחום האש והיו הילדים צועקים בקול גדול בצאת נפשם מכח השריפה ולכן כדי שלא יכמרו רחמי האב והאם על בניהם על יללתם וצעקתם בעת השריפה היו הכומרים תוקעים בתופת ומשמיעי' קולות רבות לבלבל השומעים באופן שלא תשמע צעקת הילדים. ומהיות העבירה הזאת גדולה מכל העבירות להקריב אדם קרבן לאחד מכוכבי השמים לא מבקרו וצאנו אלא מזרעו ופרי בטנו היוצא מחלציו הזהירה התורה על זה את כל איש ישראל וגם את הגר אשר יגור בתוכם שאיש מהם לא יתן מזרעו למולך. ומפני זה שהיה ענין העבודה ההיא שהאדם שהיו לו בנים ובנות רבים יתן אחד מהם לגבוה שהוא השמש המולך עליהם ויהיה זה קרבן בעד הבנים הנשארים ועל אביו ואמו להציל אותם ממות ולהחיותם ולכן אמרה תורה אשר יתן מזרעו למולך רוצה לומר שיתן אחד מבניו לאותה עבודה במקום קרבן בעד השארית הנמצאת אצלו. ולכך אמרו הקדושים ז"ל מזרעו ולא כל זרעו לפי שדבר הכתוב בהווה שכן היתה העבודה ההיא שיתן קצת הזרע קרבן בעד השארית והיה רחוק מאד שיתן אדם את כל בניו וכל זרעו אשר נתן לו האלהים למאכולת אש. והתורה לא צותה ולא הזהירה על הנמנעות ולא על הדברים שיקשה מציאותם וכן הוא היות האדם מעביר עצמו למולך או כל בניו יחד כי איך יוכל האדם בטבעו לעשות כן מרצונו. ומפני זה היה עיקר המצוה שלא יתן אדם מזרעו למולך והותרה השאלה הא'. ויש מפרשים שבעבור שהיו הרוגי ב"ד מיתתם כפרתם אמר הכתוב שמי שיתן קצת מזרעו למולך חייב סקילה אבל הנותן כל זרעו למולך לא רצה הקב"ה שיהיה נסקל כדי שלא תהיה מיתתו כפרתו אבל שיהיה ענשו לעולם הבא עונש נצחיי לנפש. ואינו נכון כי הנה בנותן מזרעו למולך או בן או בת יהיה מעט או הרבה להיות העבירה ההיא גדולה מכל העבירות. ואין ערך לכל שאר דרכי העכו"ם עמה יהיה ענשה כל כך עצום כפי גזרת הכתוב שמות יומת האיש ההוא עם הארץ ירגמוהו באבנים רוצה לומר עם אותה הארץ היושב בה. ואולי שכיון הכתוב בזה שמבלי התראה ולא חקירת ב"ד ירגמוהו. ומלבד העונש ההוא הגשמי הודיע יתברך שהוא יתן את פניו באיש ההוא ויכריתהו מקרב עמו ואין זה אלא בעולם הנשמות כי כמו שהיה המוסר עצמו על קדושת השם שכרו גדול מלפרש ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתו כך המוסר עצמו ובניו על עכו"ם היה ראוי שיגדל ענשו בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו אמרו והכרתי אותו מקרב עמו יען מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. רוצה לומר שבמקדש ה' היו זובחים שור או כשב או עז ובבמת המולך היו זובחים בני אדם. כאלו שלחן ה' נבזה הוא ולכך יזבחו עליו חלב ודם הבהמות ובמת המולך היא טהורה ונכבדת כי שם היו כומריהם זובחי אדם ועל זה נאמר כאן זובחי אדם למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי כי יורה שהמולך היה נכבד וקדוש מהאל יתברך לפי שיחס הנעבד אל הנעבד יחס העובד אל העובד. והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הב' והד'. ולפי שהיה אפשר שעם הארץ העלימו עיניהם מן האיש ההוא לבלתי המית אותו ויהיה זה בחשבם שדי לו בעונש הנפשיי שיקבל מיד השם וירצו להקל בענשו הגשמיי. אמר יתב' שאז יחרה אפו לא לבד להעניש את החוטא עצמו אבל גם לכל משפחתו כי אחרי שהעלימו עיניהם מלהענישו ומפני משפחתו העלימו עם הארץ עיניהם הרי הם כעוזרים במעשהו ולכן אותו החוטא עצמו וכל מי שהיו עמו באותה עצה יכרית מקרב עמם ואת כל הזונים אחריו ואם אינם ממשפחתו הואיל והם עוזרים לו הרי הם כזונים אחרי המולך. ולפי שלא יחשב שכל בני המשפחה יוכללו בעונש הזה בין שיהיו יודעים בדבר או לא ידעו. לכן אמר הכתוב לזנות אחרי המולך כי הם יהיו בעונש הכרת לא אחרים שלא ידעו בדבר. ויהיה אם כן מלת לזנות מוסב על משפחתו שזכר. ולכן לא אמר בכל משפחתו שלא יהיו בכרת אלא בני המשפחה הזונים בזה. והיותר נכון בעיני כי בעבור שהיה הנותן מזרעו למולך חושב שמפני זה יחיו בניו וקרוביו. לכן אמר יתברך שאם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם לבלתי המית אותו עכ"פ יהיו פני ה' בו ובמשפחתו שהם בניו אחיו וקרוביו אשר כיון בעבודה ההיא להחיותם ולהצילם ממות כי יהיה הדבר בהפך שכלם ימותו בכרת. והותרה השאלה הג' והה'. והנה אמר אח"ז והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים. כאומר והראיה שהעונשים האלה יכבדו על הנותן מזרעו למולך מפני כובד העבודה וקשיה. כי הנה הנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם לא יענש כי אם בעונש אחר והוא הכרת לפי שלא הגיע חטאו לרשעת עבודת המולך שנזכרו בו שני העונשים. והנה לא זכר כאן מעונן ומנחש ומכשף במיתה לא בב"ד ולא בידי שמים כי הוא במלקות והותרה בזה השאלה הו'. הנה התבאר למה החמירה התורה כל כך עבודת המולך ולמה לא זכר עונש למעביר עצמו למולך כי אם לנותן לפי שהנשרף מדעתו אינו בר דעת ולכך היה העונש לאביו המעביר אותו ושלהיות החטא כל כך עצום נתחברו בו מיתה גופיית ומיתה נפשיית והתבאר מהפסוק הראשון ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי נאמר על כרת הנפש. והפסוק השני ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו. ידבר בכרת ימיו. והתבאר סמיכות והנפש אשר תפנה אל האובות שהוא לתת הפרש בין עונש לעונש ובין חטא לחטא. והנה אמר אחר זה והתקדשתם והייתם קדושים. להגיד שראוי שהם מעצמם יתקדשו מעשות התועבות אשר זכר ואם הם יתקדשו וישמרו עצמם מזה יקנו קנין השלמות חזק וקבוע בנפש ויהיו קדושים בעצמם ועל זה אמר והייתם קדושים. והנה נתן בזה שתי סבות. האחת להיות ה' אלהיהם משגיח בכם ושכינתו בתוככם ולכן ראוי שתהיו תמיד בקדושה ושמירה רבה כדי שתחול בכם ההשגחה והשפע העליון מבלי מונע. והסבה השנית היא לפי שהשם ית' צוה במצות האלה ולכן ראוי לעשות דברו ומצותו. וזהו אמרו ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם אני ה' מקדישכם רוצה לומר כיון שהם חקותי חוקים אשר חקקתי ושמתי ביניכם ראוי שתשמרו אותם כיון שאני הוא המקדש אתכם בם. והותרה השאלה הז'. והנה סמך לזה איש איש כי יקלל את אביו ואת אמו כדי להעיר הסבה שבעבורה הכביד כל כך בעונש העובד את המולך. והיה כי הנה כל אדם בקללו את אביו ואת אמו שהם גשמיים כמוהו ראוי שיומת ק"ו לשכינה שהנותן מזרעו למולך הוא מקלל את אביו שבשמים ולכן ראוי שיומת עליו ומפני זה נאמר כאן בתחלת הפסוק מלת כי המורה על הסבה כי איש איש כי יקלל וגו' וכאלו אמר כי הנה כל איש ואיש כאשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת וכמו שאמר בחללו את שם קדוש ישראל. ולפי זה תהיה מלת כי הראשונה בפסוק לשון נתינת הסבה ומלת כי השנית שאמר כי יקלל את אביו ואת אמו הוא לשון כאשר והותרה בזה השאלה הח'. ולפי ששלמות האדם נכלל בדברים שבינו לבין המקום ובמה שבינו לחבירו. והיה שכבר זכר מה שבין אדם למקום זכר אח"ז מה שבין אדם לחבירו והביא העריות כלם כי עם היות שכבר נזכרו בסדר אחרי מות הנה לא נזכרו שמה אלא איסורם לא ענשיהם ובמקום הזה פירש ענשיהם. אבל לא נזכרו כאן העריות באותו סדר מהקדימה והאיחור שנזכרו שמה אלא הנוהג קודם למה שאינו נוהג. ולזה התחיל באשת איש ואח"כ שאר העריות וברובם אמר דמיהם בם ר"ל כי הם היו סבת מיתתם ועל ראשם יהיה דמם. ובקצתם אמר גם כן תבל עשו והוא בדברים שכפי הסדור המדיני הם כ"כ מגונים כמו שהם אסורים כפי התורה. ובקצתם אמר תועבה עשו וגם זה ענינו שהם חייבו מיתתם. ואמנם בשוכב עם הבהמה צוה ואת הבהמה תהרוגו כבר ביארו חכמינו זכרונם לברכה הטעם בזה והוא כדי שלא תשאר מזכרת עון ממי שחטא בזה. ואמנם בשוכב עם אחותו אמר חסד הוא מענין חסרון מלשון פן יחסדך שומע. והנה מאלה העריות מה שנאמר בהם מות יומת מיתתו בחנק. ודמיהם בם ענינו שהם גרמו מיתתם ברוע מעשיהם ונתחייבו בדמם וכל מקום שנאמר דמיהם בם לבד הוא בסקילה שעל דינם אומרים לו דמך בראשך ולא בראשנו. ומיתת השריפה אינו חמורה כסקילה אך היא חמורה מהחנק. וכל שאר העריות שנזכרו בסדר אחרי מות ולא נזכרו פה הם בכרת כמו הלוקח שתי אחיות ובת בנו ובתו. ולחנם רמז הראב"ע שלא הזכיר עונש אחות האב ולא עונש שתי אחיות והמשכיל יבין. שרצה בזה שמפני כבוד עמרם ויעקב אבינו שנשא עמרם את דודתו ויעקב שתי אחיות לא נזכרו בתורה ענשיהם וכבר כתבתי שאין טעם ולא אמת בדבריו כי העריות האלה הן אסורות מן התורה ולכן קודם נתינת התורה היה בלתי אסור מה שנאסר אח"כ אבל לא נזכרו כאן ענשיהם לפי שהם בכלל כל העריות שהם בכרת כמו שזכרתי וזכר השוכב עם דוה והיא הנדה או זבה לשון גנאי ומאוס מאד ונקראת נדה לפי שהיא נודדת ממקום למקום להתרחק הבעל ממנה. ונקראת דוה לפי שראשה ואיבריה כבדים עליה כדברי רש"י. ואמר בסוף המצות האלה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי. להגיד שעם היות שלא נזכרו כאן בפרשת מצות אחרות שבאו בתורה ראוי שעל כלם יהיו נזהרים לשמרם כי כלם נכללות בכלל שלא ילכו בחקות הכנעניים ומשפטיהם לפי שהוא יתברך הבדיל אותם מכל העמים בקדושה ושפע עד שמפני זה צוה שיבדילו בין הבהמה הטמאה לטהורה כדי שלא ישקצו את נפשותיהם בבהמה ובעוף הטמא כי היו המאכלים הטמאים מקנים מזג רע בגוף ותכונה רעה בנפש ולכך היה הבדל המאכלות הכנה למעלת הנפש. ומזה תדע שלא בא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה בזה המקום מכוון לענין הטהרות כי אם לעשות ממנה ראיה לקדוש העם והבדלו מיתר העמים בכל עניניהם. ולכך אמר בסוף הדברים והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כי זה היה התחלת המאמר וכונתו. והנה אמר עוד איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני כפי חז"ל להודיע שמיתתו בידי אדם כשיהיו בו עדים והתראה. אבל גם לדבריהם אין ספק שבא הפסוק הזה שלא במקומו וגם יקשה אמרו כי יהיה בהם אוב או ידעוני כי היה ראוי שיאמר אשר יפנה אל האוב או אל הידעוני לא אשר יהיה בהם. ולכן אחשוב לפרש בו ע"ד הפשט שמפני שזכר כאן שיתרחקו מעבודת המולך וכל מיני העוננות ומעשה האוב והידעוני שהיו עושים עם עצמות אדם או עצם חיה ידועה שהיו שמים תחת הלשון לדבר עתידות. והיה שכבר ימצאו מבני אדם שלא יעשו מלאכה מאלו המלאכות הטמאות. אבל יאמרו שבעצמם וטבעם יש כח שד או אוב וידעוני יגידו בו הדברים הנעלמים לכן הזהיר עליו יתברך ואמר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני. ואין פירושו שיפנו אליהם לעשותם כמו שאמר למעלה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אלא שיש בהם ר"ל שימצא בהם בעצמם לפי דבריהם כח אוב וידעוני שהוא כח שד להגיד הדברים הנעלמים העתידים. כי הנה האיש או האשה אע"פ שלא יעשה מלאכה בזה כיון שהוא מפורסם שהאוב או השד הוא בקרבו והוא מודיעו מה שיהיה מות יומת באבן ירגמו אותו כי הוא באמת קוסם קסמים מסית ומדיח דובר שקרים ואין ראוי שישב בתוך עם ה' להוליכם אחרי ההבל והכזב והותרה בזה השאלה הט' והי': תם סדר קדושים תהיו:
