א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֘ל תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃ ג וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃ ד וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃ ה וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃ ו וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנ֖וֹת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃ ז וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ח וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ ט כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃ י וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃ יא וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ יב וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ יג וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ יד וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם׃ טו וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ׃ טז וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ יז וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃ יח וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕יא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃ יט וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃ כ וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ׃ כא וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃ כב וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ׃ כג וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם׃ כד וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃ כה וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃ כו וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃ כז וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּֽי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
העונשין על העבירות שדובר עליהן בפרק יח ובחלק של פרק יט
פסוק א:
סגנון פרשה זו קרוב לסגנונו של פרק יז, השוה, למשל, "ואל בני ישראל תאמר" עם יז ח, וכן "איש איש... ומן הגר וגו" (פסוק ב וגם פסוק ט) עם יז: ח, יג (השוה עוד כב יח, כד, טו-טז ובמדבר טו, יג-טז, כח-כט). כבר העירונו לעיל (בהערות מוקדמות לפי"ט), שכל החוקים האלה ניתנו באוהל מועד ושיש לראות אותם כהשלמה לחוקים שניתנו בהר סיני. במיוחד הפרשה שלפנינו היא השלמה לפרקים יח-יט. בויקרא רבה א נמצאת מסורה, שלפיה לא נענשו בני ישראל בגלל עבירות על החוקים שניתנו להם בהר סיני, אלא לאחר שנשנו להם באוהל מועד (ראה מבוא לקרבנות, 'שתי הקבוצות שבתורת הקרבנות'). כנראה, שזה הטעם שפרטי העונשין באים כאן בחוקי אוהל מעוד, בעוד שלעיל הסתפק החוק שניתן בהר סיני בזה, להכריז על העונש המשותף לכל העבירות על הצניעות, והוא עונש כרת (יח כט). – לחוקי העונשין (פסוקים ב-כא) נספחה עוד אזהרה דומה לזו שבחוקי הר סיני (יח כד ואילך), עם העלאת זכרם של חוקי המאכלים (בפסוקים כב-כו). בדבר מספר חוקי העריות בפרשתנו עיין פתיחה לפי"ט. לפסוק כז ראה ביאורו להלן במקומו.
פסוק ב:
ויקרא כ: א-ה. בפרק יח ניתנה האזהרה לא לתת זרעו למולך בסוף חוקי העריות, בפרשת העונשין ניתן העונש על פולחן המולך בראש העונשין. קרוב לוודאי שהעונש בגלל עבירה זו ניתן בראש משום שהיתה עבירה שכיחה, והיה חשש פן יעלים העם את עיניו מזה (פסוק ד), ואילו באיסורי עריות לא היה חשש זה קיים כל כך. ונראה, שעונש הסקילה בא כדי שכל העם ישתתף בעונש ("עם הארץ ירגמהו"), מפני שזאת היתה הכוונה, שהעם יביע את רגשי התיעוב שלו נגד מעשה זה. עונש הסקילה נקבע בעבירות החמורות על עריות ועל עבודת אלילים, משום שהעם נטה תכופות מדי לזנות אחרי אלהים אחרים ולהוללות שבאה בעקבות הפולחן הזר. ולכן היה מן הצורך שכל העם יעיד על תיעוב הנבלה הזאת, כדי להזהיר ביתר עוז את ההמונים.
פסוק ב:
"ואל... תאמר...". מכוון אל מעשה שהיה זה עתה, שאולי הקריב מישהו את ילדו למולך. שעם ישראל עבד במדבר לעתים תכופות לאלילים, על כך מעיד יחזקאל (פרק כ). העובד למולך נענש ובנידון זה באה האזהרה: "ואל בני ישראל תאמר", ואם פרשה זו נאמרה מיד אחרי פרשה יז, יש לפרש את הפסוק "ואל... תאמר" כך: ואל בני ישראל תוסיף עוד לדבר, השוה ביאור ליז ח. על ביאור שונה לפסוק "ואל בני ישראל תאמר" ראה בהערות מוקדמות לחוקי הקדושה.
פסוק ב:
"איש איש מבני...". השומרוני מנסח: "מבית", על פי דוגמת יז ג.
פסוק ב:
"אשר... למלך...". כבר דיברנו לעיל בביאור ליח כא על מהותו של פולחן המולך. לא קל להחליט בוודאות מה היתה צורתו של פולחן זה. אצל הפיניקים והקרתגים הקריבו קרבנות אדם ממש. שמו את האדם בזרועות פסל המולך שהוסק באש מתחתיו, וכדי שלא ישמעו את הבכיות והצעקות של הקרבן הרימו קול גדול מסביב לפסל (קנובל בפירושו לפרק יח פסוק כא, אולם השוה דילמן שם). בימי ירמיהו חדר, כנראה, פולחן אכזרי זה גם לתוך עם ישראל (השוה ירמיה ז לא, יט ה, מלכים-ב יז לא, יחזקאל טז כ-כ. ואף תהלים קו, לז-לח, ישעיהו נז ה) ומנהג מתועב זה אצל הגוים נזכר גם בדברים יב לא. אולם קשה להניח שהפסוק שלפנינו והפסוק דלעיל יח כא, מתכוונים לשריפת ילדים כזו. בדברים יח י מובאים שני הלאווין: "מעביר בנו ובתו באש" ו"קוסם קסמים" ועוד כיוצא בהם זה בצד זה. ויש להניח שהיתה זאת אמונה תפלה בעיקר, ולא פולחן אלילי ורציחה. ולפי זה יש להניח, בהתאם לסנהדרין סד: (השוה רש"י, שם), שהילדים שהוקרבו למולך לא נשרפו ממש אלא רק הועברו באש. ושריפת הילדים שהונהגה בזמן מאוחר בימי אחז, היתה צורה אחרת של עבודה זרה, שהפרשה שלנו אינה מדברת עליה.
פסוק ב:
"מות יומת". רק מי שמסר את בנו לכהני המולך והעביר אותו אחר כך באש חייב מיתה (משנת סנהדרין סד.).
פסוק ב:
"עם הארץ". כמו בפרק ד כז, על עם הארץ לעזור לבית דין אם אין לו די כוח להוציא לפועל את העונש (ת"כ). בכלל מיוצג כאן בית הדין בבחינת בא כוחו של העם כולו, וכך על כל פנים ייגמר הדין על ידי העם.
פסוק ב:
"ירגמהו באבן". לפי המסורת אין פירוש סקילה אלא דחיפה ממקום גבוה למטה, שאחריה באה, אם הנסקל עוד חי, הרגימה באבנים, בדומה לפירוש "וכסהו בעפר" (לעיל יז יג), שצריך לשים עפר למעלה ועפר למטה, כך נראה שיש לבאר גם את הצו "ירגמוהו באבן", צריך להניח אבן למטה, ואם יש צורך, לרגום גם באבנים למעלה. אין זאת אומרת, שהקרקע שדחפו אותו שמה, צריכה להיות זרועה אבנים, אלא האדמה שהורגת אותו נקראת כאן "אבן". בכלל משמשת האדמה מקום מושבו של האדם, ואף אחרי מותו מקבלת אותו אל חיקה. אולם בשביל העבריין שהתחייב בנפשו היא משמשת אבן, אשר בה ניגף ואובד. ואם יש כמה נסקלים (לפי דברים כא כב) שטעונים עוד תליה (השוה סנהדין מה: ומו.), ייתכן שגם בזה מובע הרעיון, שהאדמה מסרבת לקלוט מיד אל חיקה את העבריין לפני שהוראה קלונו ברבים והותרה כל העם לא לעשות כמותו.
פסוק ג:
"ואני אתן". ראב"ע מביא כאן שני פירושים: לפי הפירוש האחד נכנס העונש לתוקפו רק אם העם העלים את עיניו. לפי זה היו הפסוקים ד-ה שלאחר זה רק הביאור לפסוקים הקודמים. אולם זה דחוק. מתקבל על הדעת יותר הפירוש השני, שלפיו עונש כרת בא כתוספת לעונש מיתת בית דין, באשר גם בניו מקבלים כרת. בכל אופן יש להוסיף את שהעיר ספורנו, שרק אם לא עשה תשובה קודם מיתתו, בא אפילו אחרי מותו עונש כרת עליו ועל זרעו. את זאת שעונש הבנים בגלל חטא האבות אינו פוגע בעיקר בבנים אלא באבות, הוכחנו בפירוש לשמות כ ה ("פוקד עון אבות על בנים").
פסוק ג:
"אתן את פני". עין ביאור ליז י.
פסוק ג:
"והכרתי". כשם שהעם מוציא אותו מקרב העדה, כך גם אני אכרית אותו אף לאחר מותו מתוך העם. עונש כרת הוא במובן ידוע סקילת הנפש, ההטלה ממרומים. הרמב"ן (ליח כט) מונה צורות שונות של כרת: זה שרק פעם אחת התגבר עליו יצרו ועבר על איסור כרת, וחוץ מזה היה איש ישר, נענש רק במיתה בלא עת (בגיל למטה מששים שנה) מבלי שתיכרת נפשו. אליו מתכוון הפסוק "ונכרת האיש ההוא". ומי שעבר, מלבד על עבירה שיש בה עונש כרת, על הרבה עבירות, עד שמספרן עולה על זכויותיו, נענש אחרי מותו בכרת, היינו שנפשו תכרת, עד שאין לו חלק לעולם הבא. עבריינים כאלה אינם נענשים בגוף: אדרבה, לפעמים מאריכים ימים. עליהם אומר הכתוב: "ונכרתה הנפש ההיא". "והאבדתי את הנפש ההיא". אבל יש עוד צורה שלישית של עונש כרת, שהוא פוגע גם בגוף וגם בנפש. אליה מתכוון הפסוק (במדבר טו לא): "דבר ה' בזה... הכרת תכרת", שפירושו לפי חכמינו: לעולם הזה ולעולם הבא. עונש זה מגיע למחרף ומגדף, לעובד אלילים ועל עבירות אחרות, שלדעת חכמינו (בסנהדרין צט.) נכללות הן בפסוק ההוא. ועוד סבור הרמב"ן, שרק בעוון עריות יש עונש נוסף של "ערירי", מה שאין כן בשאר חייבי כריתות. כרת נחשב לעונש שה' מוציא אותו לפועל, שהוא משתנה לפי חומרת העבירה ואשר פרטי צורתו לא נמסרו לנו. עונש זה צריך להיות קל יותר בעבירות שאין חייבים עליהן מיתת בית דין ויותר חמור בעבירות, שאם נעשו בעדים ובהתראה חייבין עליהן מיתת בית דין (על דבר ההבדל בין כרת לבין מיתה בידי שמים השוה ביאור לכב ט). יש עוד להתחשב בזה, שהביטוי "מקרב עם" בצירוף ל"ונכרת" מציין הרחקת העבריין משאר בני העם, בין על ידי המיתה בין אחר המיתה.
פסוק ד:
"ואם העלם". כלומר: אם העם לא יוציא את העונש לפועל, בכל זאת, ה' יוציא אותו לפועל. ואף הזיכוי על ידי בית הדין שלמטה לא ישפיע על המשפט האלוהי. וגם אם העם לא ירהיב עוז למסור את העבריין לבית הדין (בשל ההמון הרב שזונה אחריו, פסוק ה) או להוציא דין עליו, אף על פי כן יכרית אותו.
פסוק ה:
"ובמשפחתו". וודאי פירושו הנוהים אחריו, שהרי אחר זה נאמר "ואת כל הזונים אחריו". אולם רש"י (לפי תו"כ) סבור, כי גם בני המשפחה ראויים לעונש, מכיוון שעל פי רוב מסייעים הם בידי העבריין על ידי שמחפים עליו. אולם לבני המשפחה אינה נשקפת סכנת עונש כרת, אלא עונשים אחרים. בכרת ייענשו רק "כל הזונים וגו'", כלומר: אלה, שהולכים בדרכיו "לזנות אחרי המולך". אלה המחקים את העבריין הראשון נענשים באותה מידה כמו העבריין עצמו, כמו שגם בעיר הנדחת (דברים יג יג ואילך) המפותים נענשים כמו המפתים. בלשון "זנות" משתמש הכתוב בדברו על עבודת אלילים ועבירות דומות לזו, משום שאלה הם מעשי מרידה בה' והכרה באדונים אחרים.
פסוק ה:
לפי דילמאן, בינטש וברתוליט הפסוקים ב-ג הם נוסחאות מקבילות שסותרות זו את זו, שבכדי להשוות אותם, הוסיף ה"עורך" את פסוק ד. אולם ההנחה הזאת לא תיתכן, כי לו רצה ה"עורך" באמת לפשר בין שני הפסוקים הסותרים, כביכול, זה את זה, היה מסתפק בכך, להעמיד פסוק ד לפני פסוק ג ולהכניס את הסירוס ("ונתתי אני את פני") בזה האחרון, ולמה עוד ההחזרה על אזהרת העונש בפסוק ה? מלבד זה מוכיח פסוק ה, שמרחיב את העונש גם על משפחתו ועל כל הזונים אחריו, שיש כאן לפנינו חוק מקורי, ולא הוספה מצד מבקר סדרן.
פסוק ו:
ו. גם ההתמסרות אל האובות ואל הידעונים נקראת בשם "זנות". כפי שהעירונו כבר לעיל בפרק יט פסוק לא, מדובר כאן על משביע המתים עצמו, שפונה אל האובות, כדי שינחש עתידות באמצעותם. זו מרידה בה' ולכן נקראת "זנות".
פסוק ו:
"והכרתי אתו", עונש כרת זה יבא גם במקרה שהעם יעלימו עין מן העבריין והוא ניצול מן העונש שמגיע לו. להלן, בפסוק כז, נאמר בסוף הפרשה כולה, שהשואל באובות ייענש ברגימה. הטעם משום מה זה נאמר דווקא בסוף הפרשה, יתברר במקומו. עוד יש להתחשב בזה שבעל אוב דומה לעובד המולך, שמלבד הסקילה גם עונש כרת חל עליו, וכנראה שמטעם זה נקשרו שני החוקים זה אל זה. עונש כפול כזה יימצא גם בהרבה איסורי עריות (השוה גם רש"י לפסוק כז).
פסוק ז:
ז-ח. שני פסוקים אלה מהווים פתיחה לחוקים הבאים אחר כך. פסוק ז אנו מוצאים כמעט מלה במלה בפרק יא פסוק מד, בסיום חוקי המאכלים. אם רואים בשני המשפטים ("התקדשתם" "והייתם קדשים") מצוות, הרי מצות "והתקדשתם" היא להתקדש על ידי מעשים, להינזר מכל דבר שיש לו קשר לטומאה ולקיים את כל מה שמביא אותנו לקדושה ולהידמות אל ה', ואילו המצוה "והייתם קדושים" מחייבת לשאוף במעשים אלה אל הקדושה ואל ההידמות אל השכינה, ולא להתכוון במצוות אלו לשום מטרה אחרת אלא רק להשיג את המדרגה הגבוהה ככל האפשר של הקדושה. אפשר גם שמובנו של "והתקדשתם" הוא קיום מצוות עשה בודדות, שמקיימים אותן בהזדמנויות שונות, והצו "והייתם קדושים" הינה הקריאה לכללות הקדושה. יש להשתדל לקיים את מצוות הקדושה הבודדות כדי להשיג את התוצאה להיות באמת קדוש.
פסוק ז:
"כי אני ה' אלהיכם", פירושו לפי הטעמים: "כי אני", היינו "ה'" (הקדוש המוחלט), הנני "אלהיכם".
פסוק ח:
"ושמרתם", מוסב אל חוקי העריות הבאים להלן, והמלים: "אני... מקדשכם" מוכיחה, שגם מטרת חוקים אלה לחנך אותנו לקדושה.
פסוק ט:
ט. לסדרת עונשי העריות היה צורך להקדים חוקים הקובעים את חשיבות חיי המשפחה לפי רצון ה'. מדוע ייענשו עברייני העריות במידה כה חמורה גם על ידי בית דין של בני אדם? מפני שהסדר בחיי המשפחה שציוה ה', יכול להתקיים רק בשמירה מעולה על חוקי נישואין מעולים. כל זלזול באיסורי הנישואין הוא חתירה תחת חיי המשפחה ומביא לידי מצב שהנביא (מיכה ז ו) תיאר אותו בדברים אלה: "בן מנבל אב וגו'". והתוצאה ההכרחית מכך התמוטטות חיי החברה האנושית.
פסוק ט:
"כי", מלה קצרה זו מוסבה אל כל החוקים הבאים להלן בפרשתנו. עשו הכל מה שציויתי, כי מי שיפר חוקים אלה, ראוי לעונש החמור ביותר.
פסוק ט:
"יקלל", פירושו מקלל בשם (השוה משנת סנהדרין ז ח).
פסוק ט:
"ואת אמו". כלומר: או את אמו. גם מי שמקלל את הוריו המתים חייב מיתה. לפי זה אין המקלל נענש משום שהוא פוגע בכיבוד ההורים, אלא משום שמעשה זה כשלעצמו כה נבזה, עד שמי שירד לשפל כזה שיכול לעשות זאת, נחשב כאויבה של החברה האנושית ויש לדון אותו בעונש מות. לכן "אביו... דמיו בו", חטא דמים עליו ומתחייב בנפשו. ובצדק לומד התלמוד (סנהדרין פה:) מ"אביו ואמו קלל", שחייבים על קללת אב ואם גם לאחר מותם.
פסוק ט:
"דמיו בו", בספרא מסיק מתוך פסוק כז, שהביטוי "דמיו בו" נותן מקום להניח שהעונש כאן סקילה. מי שעושה מעשה השולל ממנו זכות הקיום, יש להשמיד אותו בידי כל העם מקרב החיים (ראה בתחילת פרק זה). "דמיו בו" בא, כנראה, להגיד שהוא לבדו נושא עוון מיתתו, והעדים וכל העם המבצעים את הסקילה נקיים (השוה יהושע ב יט).
פסוק י:
י. הסדר ברשימת חוקי הצניעות נקבע לדעת הירש מנקודת מבט שונה מזו שבפרק יח לעיל. בראשונה מובאות (בפסוקים י-טז) העבירות החמורות ביותר (חייבי מיתת בית דין) ואחריהן באות (בפסוקים יז-כא) העבירות שבכרת. בסנהדרין נז: מובאת דעת ר' עקיבא, שכל העריות שמיתת בית דין חלה עליהן, גם בני נח מוזהרין בהן. לפי זה נמנים עד פסוק טז חוקי העריות הכלל אנושיים, שלא ניתנו לישראל בלבד בגלל מעמדו כעם הנבחר, ואילו העריות. שבכרת ניתנו רק לעם ישראל שייעודו להיות עם קדוש קדושה מיוחדת, לכן ייכרת העבריין "מעמיו", מקרב עם ישראל. אבל גם חייבי מיתת בית דין סודרו כאן מתוך נקודת מבט אחרת מאשר אלה שבפרק יח. לעיל סודרו בהתאם לדרגת הקירבה המשפחתית זה אחר זה. ראשית באים (פסוקים ז-יא) הקרובים ביותר, אחרי כן קרובי ההורים (יב-יד), להלן נשי הקרובים (טו-טז) ולבסוף (יז-יח) קרובי הנשים. נידה ואשת איש, שאין בהן משום קירבה משפחתית, נזכרו אחרי האיסורים שבקרובים, וזכר הבהמה לאחרונה. ואילו כאן פותחת שורת העונשין באיסור אשת איש. מכיון שמטרת העונש של מיתת בית דין היתה להגן על החברה האנושית מהשחתת המידות ולהבטיח את קיומה, היה צורך קודם כל להודיע על עונשין בשל ניאוף, שהוא חטא לא נגד ה' בלבד אלא גם נגד בני אדם. אחר כך נאמר, שיש להחמיר עוד בעונש, אם האשה הזרה לו היא גם אשת אביו, שאז הוא חוטא גם נגד האב (ואף אם אביו מת, נענש באותו העונש, בדומה למקלל). וכפי שיוצא מן הלשון "דמיהם בם", מיתתם בסקילה. אחר כך מציינת התורה את הניאוף עם אשת בנו בשם "תבל", מעשה תועבה, שזה גם כן נענש עונש חמור יותר מאשר ניאוף רגיל. אחרי שלושת מיני ניאוף אלה באים שלושה מקרים אחרים, שגם הם מביאים את החברה לידי השחתה. הראשון הוא משכב זכר, דבר בלתי טבעי, שעל ידו נפגם מוסד הנישואין באופן מתועב ביותר. אחרי זה מובאים נישואי אשה ואמה, שהופכים את הנישואין לזימה, ולבסוף "משכבי בהמה" שהופכים את סדרי העולם האלוהיים בצורה מאוסה ביותר. בכל עבירות אלו מודגש שהאיש והאשה שווים בעונש. וזה הטעם להישנות איסור ההרבעה באשה.
פסוק י:
"איש". למעט קטן.
פסוק י:
"את אשת איש" ("את" הוא מלת יחס המציינת את המושא הישיר, השוה משלי ו לב, ופירושו של שטראק), למעט אשת קטן.
פסוק י:
"רעהו". לפי ספרא ממעט את הנכרי, לפי תרגום יונתן "אשת איש" פירושו ארוסה ו"אשת רעהו" היא בעולה. ויזל סבור שהישנות הצו מתכוונת להגיד, שהעונש עומד בתוקפו אף במקרה שהבעל מסכים למעשה הניאוף. לפי פשוטו של מקרא בא הפסוק "אשר ינאף את אשת רעהו". לציין ביתר דיוק את העבירה, כפי שמוצאים כמעט בכל עונשי מיתה בפרשה שלפנינו: "זמה היא", "תועבה עשו", "תבל עשו", "ערות אביו גלה", "אביו ואמו קלל" ועוד. "אשר ינאף את אשת רעהו" מזדהה עם "את אשת רעהו נאף". העונש מגיע לנואף משום שפוגע ברעהו, מערער את שלומו וכאילו רצחו (את ההנחה של דילמאן, שהדברים "אשר ינאף... רעהו" הם הוספת ה"עורך" מתוך נוסחא אחרת, יש לדחות, משום שאין להבין מה טעם להוספה כזו), מובן מאליו שהסכמת הבעל אינה מקילה בעונשו, שכן גם עונש הרוצח לא יוקל, אם הנרצח ביקש ממנו שיהרגו.
פסוק י:
"מות וגו'". לפי סנהדרין נב: כל מיתה שאינה מפורשת, היא בחנק. לפי דעת רוב החכמים מיתת חנק היא הקלה ביותר ולכן נקבעה במקום שאינה מפורשת מיתה אחרת (מיתה זו לא צוותה בתורה והיא ידועה רק על פי הקבלה), ואפילו לר' שמעון, שלדעתו "הרג" קל יותר, יש לפרש מיתה סתם שהיא חנק, כפי שמוכיח התלמוד מתוך הכתובים, משום שהוא דומה למיתה הטבעית, באשר היא באה בעצירת הנשימה (הירש), לפי דברים כב, כד דין נערה המאורסה (המקדושת) שזינתה בסקילה, והטעם, כנראה, יש למצוא בפסוק (שם, כא) "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה", כי היא בגדה לא בארוסה בלבד, אלא גם בהוריה ואין לך קללת אב ואם חמורה מאשר לבזות את בית האב באופן כזה. אותו העונש מגיע גם לנואף, משום שהוא פיתה אותה לעבירה זו.
פסוק יא:
יא. אין שום הבדל אם אשת אביו היא גם אמו או לאו. בכל זאת לא נקבע העונש כאן על בן שלא מן הנישואין, שגילה ערות האם שאינה אשת אביו אלא אנוסתו ומפותתו. דין זה העלו חכמינו בספרא על ידי גזרה שוה מתוך הלאווין שלעיל בפרק יח, ששם אוסר הכתוב בדין "ערות אמך" אפילו את האם שהיא אנוסת אביו (השוה לעיל על יח ז). ערות האם נאסרה בסקילה, משום שאין לך קללת אם חמורה מזו, וכאן נקבע רק שהעונש חל גם אם האשה היא אשת אביו אך לא אמו, משום ש"ערות אביו גלה".
פסוק יא:
"יומתו שניהם". מהות החטא של האשה אינה מפורשת כאן. אולם במלים "ערות אביו גלה" נכלל בוודאי גם עוון האשה, משום שהיא היא שגרמה או עזרה לחטא זה. ולפי זה נאמרו כאן שני עונשין, אחד על אמו ואחד על אשת אביו.
פסוק יב:
יב. גילוי ערות כלתו נסמך אל גילוי ערות אשת אביו. אולם "אשר ישכב את כלתו" צוין כ"תבל", היינו שמצה, דראון. אותו ביטוי נמצא באיסור בהמה (לעיל יח כג). זהו, בדומה לשוכב עם בהמה, נגד הטבע וסדר העולם הטבעי. האב אוהב כרגיל את בנו ורוצה בטובתו, ואם האב מגלה ערוה באשת בנו, עושה הוא דבר לא טבעי ועוד יותר גרוע מאשר אם רצחו נפש. אולם נאמר "תבל עשו", משום שגם מצידה הוא דבר לא טבעי להרשות להשתמש בה.
פסוק יג:
יג. בעצם היה צריך להקדים האיסור "אשה ואמה" (פסוק יד), שהוא ערות קרובי משפחה, לאיסור זכר, אבל הכתוב מונה אותו אחר זה, משום שאין עונשו בסקילה. כמו הקודמים, אלא בשריפה.
פסוק יג:
"תועבה". כך נקראת העבירה הזאת גם לעיל (יח כב). "תועבה" מציין מעשה, שה' מגנה אותו אף אם היה דבר נפוץ בין עמים נאורים. איסור זה הוא "מחוקות התועבות" של הגויים (לעיל יח ל).
פסוק יד:
יד. גם לעיל (יח יז) צויין "אשה ובתה" בשם "זמה". על ידי הגזירה שוה "הנה" – "הנה" ו"זמה" – "זמה" נכללו כל העריות שבפרק יח י ויז בפסק דין העונשין שניתן, ולכן: בתו, בת בתו, בת בנו, בת אשתו, בת בתה, בת בנה, חמותו, אם חמותו ואם חמיו נענשים בשריפה (סנהדרין עה). צורת עונש שריפה מתוארת במשנת סנהדרין ז ב (השוה את פירושי שם) כ"שריפת נשמה והגוף קיים" (הצדוקים, כנראה, ערערו על פירוש זה, עיין סנהדרין נב:). אותו העונש מצווה גם להלן (כא ט) על בת כהן שזינתה. בשל הזימה נטמאת הארץ (השוה לעיל יט כט). האש מסמלת את האש הנועדת לצרוף ולטהר את הארץ. במקרה של בת כהן שזינתה תבוא האש לטהר את חילול הכהונה הנטמאת (השוה מלאכי ג ג). עונש השריפה הוטל גם על אלה שהזידו לגשת אל הקודש שלא ברשות (השוה לעיל י ב ובדברים טז לה). כך גם ארץ ישראל והעדה הישראלית הקדושה אש אוכלת הן, לגבי טמא שהתמסר לזנות, ועדת הכהנים שקדושתה עולה על של אלה. תבער את הבת שמטמאת אותה, על ידי האש. להשערת המבארים האחרונים, שלשריפה הקדימה סקילה, אין שום יסוד, ובודאי שמתוך המקרה היוצא מן הכלל ביהושע ז טו, כה, אין לה הוכחה בשום פנים (השוה רד"ק לפסוק זה).
פסוק יד:
הלשון "אשר יקח" שבא כאן, מלמד שרק אם הראשונה (האם או הבת) נתקדשה לו בקידושין, נאסרה השניה (הבת או האם) עליו בתורת ערוה (השוה ויזל).
פסוק יד:
במלה "ואתהן" התקשו מאוד חכמי המסורה שלנו. ברייתא עתיקה (סנהדרין עו:) מוסרת לנו בענין זה מחלוקת התנאים ר' ישמעאל ור' עקיבא: "אותו ואתהן אותו ואת אחת מהן, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר אותו ואת שתיהן". לדעת ר' ישמעאל נענשת רק אחת משתי הנשים, היינו זו שלקח אותה לאחרונה, שכן רק היא, ולא הראשונה, עברה בנישואיה על איסור ערוה. ולפי זה נתפרש "אתהן" כך: "האחת או השניה", (האמור שם "שכן בלשון יוני קורין לאחת הן", סימן זכרון הן מזמן מאוחר). ואילו לדעת ר' עקיבא "אתהן" פירושו "שתי הנשים". אולם התלמוד דוחה בהחלט את הדעה, ששתי הנשים חייבות במיתת שריפה אם מישהו נשא בת ואמה. ולכן מפרש אביי את דברי ר' עקיבא בזה, שכ יד, וכן יח יז, מדברים על שלושה דורות, היינו מישהו לקח בראשונה את הבת, אחר כך נשא את האם ואחרי שתיהן את אם האם, במקרה כזה נענשות שתי הנשים האחרונות (האם ואם האם) על חטא עריות, ואילו רבא מפרש, שדברי רבי עקיבא מתכוונים לומר שרק כששתי הנשים הן בחיים מוציאים לפועל את עונש השריפה (היינו האיש והאשה האחרונה), אבל אם האשה מתה כבר, אין עונשין על מעשה העריות של החמות בשריפה, אלא (לפי דברים כז כג) רק ב"ארור" (כך רש"י. שונה מזה הרמב"ם בהלכות איסורי באה ב ח). דעה אחרת מוסר ר' יהודה (ביבמות צה.) בשם בית הלל ובית שמאי (לדעת ר' יוסי זוהי שיטת בית שמאי בלבד). לדעה זו נענשת במיתה רק האשה האחרונה, אם מישהו נושא אם ובתה, אך בגלל עבירה זו נענשת גם האשה הראשונה בכך (את זאת מלמדת המלה "ואתהן"), שהיא אסורה לבעלה ואם לא יומת (כגון שלא התרו בו) צריכה היא להתגרש ממנו (השוה עוד ספרא לפסוק זה וירושלמי יבמות י ו).
פסוק יד:
"ולא... בתוככם". בתוך עם ישראל הקדוש אסור לה לזימה להימצא, והוא צריך להיצרף על ידי אש מטומאה זו.
פסוק יד:
טו-טז. בדיוק כמו לעיל יח כג, משתמש הכתוב גם כאן בבהמה בביטוי "נתן שכבתו ב'" (השוה שמות כב יח). את הטעם לכך וכמו כן הביאור של הביטוי ראה לעיל על יח כ.
פסוק יד:
"מות וגו"'. היינו בסקילה השוה להלן פסוק טז.
פסוק יד:
"ואת... תהרגו...". במקרים רבים מוצאים אנו שגם בעל חיים מקבל עונש. המשנה בסנהדרין נד. נותנת שני טעמים לכך: א. "לפי שבאת לאדם תקלה על ידה", ב. "שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא וכו'" (משנה סנהדרין ז ד: "אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה". ולפי זה המטרה היא למנוע בעד קלון מתמיד של הנענש). שם בדף נה יש מחלוקת בענין זה, אם צריכים שני טעמים (תקלה וקלון) או אם סגי בתקלה לבדה, אולם בביאורנו לבראשית ט ה ולשמות כא כח הוכחנו שלפי התורה גם בעל חיים נענש על מעשיו לפי זה אפשר שהמשנה מצאה צורך רק בנרבע לנמק את הריגת הבהמה בשני הטעמים יחד (תקלה וקלון), "רובע" ("לרבעה" בפסוק טז הוא שם-הפועל) נהרג על אותו מעשה שנהרג עליו שור נגח שהמית אדם, כלומר משום שהבהמה הרסה את הסיג שהבורא הקים בין בעלי חיים לאדם (אמנם התלמוד בבלי בסנהדרין נד: מתנגד לדעה זו, גם במהדורות הספרא שלנו הסמיכו דווקא למלה "רובע" את הנימוק של "תקלה". אבל זאת אפשר להסביר על ידי האמור: "רובע עשה בו אונס כרצון", תמורה כח:). לפי דעתנו אנו אפשר היה למצוא כאן הנמקה, מדוע נאמר בנרבע (פסוק טו) על הבהמה רק "ואת הבהמה תהרגו", ואילו ברובע (פסוק טז) השוה הכתוב את האשה ואת הבהמה בנוגע לעבירה ומוסיף עוד: "מות יומתו דמיהם בם". אמנם ויזל סובר, כי "מות יומתו דמיהם בם" מוסב על אשה ועל איש שבפסוק הקודם, ולפי זה כתוב עונש סקילה לשוכב עם בהמה בפירוש בתורה. אולם הספרא וסנהדרין נד: סותרים את זה, שהרי שם מסיקים דין שוכב עם בהמה בסקילה מפסוקים אחרים. מה שויזל (ואחריו גם מלבי"ם) מביא כדי להצדיק את דעתו, נראה בעיני כדחוק ביותר.
פסוק יד:
על לשון "דמיהם בם" בעונש סקילה ראה לעיל על פסוק י. מתמיה תרגומו של יונתן לחוק זה, שסותר את ההלכה.
פסוק יז:
יז. ההזדווגות של אח עם אחות (אפילו רק מאב או רק מאם, ועל אחת כמה וכמה אחות משני הצדדים) נקראת "חסד", מלשון חסד - גנאי (משלי כה י). האח צריך להגן על כבוד האחות, כפי שאנו מוצאים בשמעון ולוי (בראשית לד כה ואילך, השוה גם שמואל-ב יג כב). ואם מי שמוטל עליו להגן על כבוד אשה, הוא דווקא מחלל את כבודה, זהו גנאי שעונשו כרת. כדי לציין את מעשה התועבה, נאמר בסוף הפסוק: "ערות אחותו גלה", מה שמוכיח שעיקר החטא הוא במעשה של האח. אמנם, גם האחות חייבת עונש, כי הרי גם היא עשתה מעשה גנות נגד האח ("והיא תראה את ערותו"), אך חטאו של האח חמור יותר. הביטוי "וראה את ערותה" בא במקום "וגלה את ערותה", משום שלא היה נאות לאשה הביטוי "וגלתה את ערותו". אולם נוסף כאן "והיא תראה וגו'" כדי להגיד בזה, כי החטא שלה נמצא לא רק בכך שנתנה לחלל את עצמה, אלא גם בזה שחיללה את אחיה.
פסוק יז:
"לעיני בני עמם", בא אולי כדי להבליט, שהעונש יינתן להם לעיני הכל, אף שקל היה להם, כאח ואחות לעשות את מעשה החטא שלהם בהסתר.
פסוק יח:
יח. ברור ש"נידה" ו"אחות" סודרו זו על יד זו באופן שהזכרתם מפסיקה את שורת העריות, משום ששני הלאווין הוזהרו ב"ונכרתו". באיסורי קרובים שבאים אחר כך משתמש הכתוב בביטויים אחרים, שאמנם גם הם לדעת חכמינו משמעותם כרת, אך אפשר שהוא כרת יותר קל. ומה שלעיל בפרק יח פסוק כט עונש "ונכרתו וגו'" בא לכל העריות, דבר זה אינו סותר את דעה זו. שם משתמש הכתוב בביטוי זה בהתחשב עם העריות החמורות.
פסוק יח:
"דוה". השוה "נדת דותה" (לעיל יב ב).
פסוק יח:
"את מקורה וגו'". החטא נמצא בזה, שאמנם גילוי ערוה מותר באשתו, אבל לא גילוי מקור דמיה הלא טבעי והמסוכן.
פסוק יח:
"הערה". השוה יבמות נד. ולוי מילון לעברית חדשה, ערך "הערייה".
פסוק יח:
"והיא". היא עברה על אותה עבירה שהוא עבר עליה. עצם זה שהנידה עומדת בטומאתה כל זמן שלא הוסרה הטומאה (כפי שהוכחנו לעיל על יח יט), אינו מנומק כאן באופן מיוחד, משום שהאשה נחשבה בכלל לדוה כל עוד שלא טיהרה עצמה מן הטומאה.
פסוק יט:
יט. בסוף הפסוק ניתנת אזהרת עונש וטעמה בצידה, ואילו בתחילת הפסוק נשנה הלאו שנאמר כבר לעיל (יח, יב-יג). חכמינו (בספרא) אומרים, שהישנות לאו זה באה להגיד, שאין להבדיל כאן בין שהיא אחות רק מצד האב ובין שהיא אחות מצד האם לבד. יכולים היינו לטעות ולחשוב, שכמו שבפסוק הבא אחר כך "דוד" פירושו אח של האב מצד האב (השוה לעיל על יח יד), כך גם כאן האחות מצד האם אינה אסורה. ועוד, מכיון שאשת אח האם אינה אסורה מן התורה (השוה יח, יב-יג) יש להדגיש, כי כאן הראשונה אסורה כמו האחרונה. השומרוני, השבעים והפשיטתא סידרו גם כאן "אחות אביך" לפני "אחות אמך", כדי להשוות פסוק זה לפסוקים יב-יג שבפרק יח. ולפי פשוטו של מקרא אפשר היה אולי להסביר את צורת הפסוק שלפנינו על פי עיון זה: דיני העונשים בפרשה שלפנינו פותחים קצתם ב"אשר יקח" וקצתם ב"אשר ישכב". אצל "אשת אביו" כתוב "אשר ישכב", משום שאם היה כתוב "אשר יקח", היו יכולים לטעות ולחשוב, שרק הנישואין עם אשת אביו אסורים, אבל לא ההזדווגות עצמה שלא לשם נישואין. ומטעם זה פותח גם איסור כלתו ב"אשר ישכב". באיסור זה אי אפשר היה להשתמש, כמובן, בביטוי "אשר יקח", ועד פחות באיסור בהמה. ב"אשה ואמה". נוהג העונש רק אם נשא את האשה הראשונה דרך קידושין (עיין לעיל על פסוק יד), לכן כתוב "אשר יקח". ב"אחותו" היה צורך לקבוע, שאפילו על נישואי אחות, שמותרים היו אצל כמה עמים, נענשים בכרת. באיסור "נדה", שנוהג גם אצל אשתו, אי אפשר היה לכתוב "כי יקח", ואילו איסור דודתו מתחיל ב"אשר ישכב" מאותו טעם כמו איסור "אשת אביו". באיסור אשת אחיו שוב הוצרך לכתוב "אשר יקח", משום שאחרת היו מתירין את הנישואין אתה, שהרי במקרה יבמה (דברים כה ה) היא נחשבת למצוה. אולם באחות אם ואחות אב היה הביטוי "אשר יקח" או "אשר ישכב" מטעה. "אשר יקח" היה נותן מקום לטעות ולחשוב, שרק הנישואין אוסרין, משום שהיא במובן ידוע "קללת אב ואם" (באשר האשה כפופה לבעלה), ו"אשר ישכב" היה נותן מקום לטעות שנישואי הדודה אינם אסורים, שהרי אלה היו מותרים קודם מתן תורה (השוה שמות ו כ). לפיכך מסמיך הכתוב את העונשין לאיסור שבפרק יח יב-יג ומביא את האיסור בצורתו, שהרי אין ספק כי גילוי ערוה מסמן גם את הנישואין וגם את ההזדווגות שלא בדרך נישואין.
פסוק יט:
"עונם ישאו". כמו לעיל יז טז, שם צוין באופן ברור כעונש כרת, כמו בדברים יג כ. מלבד זה מסיק זאת הספרא שם על יסוד גזירה שוה ליט ח.
פסוק כ:
כ. דודתו". בפרק יח יד צוין ביתר דיוק: "אשת אחי אביו", מה שאמור כאן במלים: "ערות דודו גלה". אמנם, גם אחות אב ואם נקראת "דודה" (שמות ו כ), אולם שם האיסור הוא משום "שאר אב ואם", ואילו כאן האיסור משום "ערות דודו". לפי רש"י בשבת כה. העונש "ערירי" בא תמיד יחד עם "כרת", אבל לדעת ריב"א בתוספות (שם ד"ה "כרת") רק בחטאים שעונש זה מפורט בו. ומכל מקום יש ודאי טעם לכך שהתורה הזכירה דווקא בשתי העריות הנ"ל את עונש "ערירי". והנה באשת אח אפשר לפרש בפשטות, מפני שזו מותרת לו בתנאים מסוימים, היינו "להקים לאחיו שם" (דברים כה ז), הרי במקום שאסורה לו, העונש הוא "ערירי", כלומר" שיימחה שמו (דברים כה ו). ובדודה אפשר לשער, כי לפנים היה נהוג, שבמקרה שהאח שעליו היה ליבם את אשת אחיו, מת, בנו בא במקומו להקים לאחי אביו שם. על כך בא האיסור, והעונש – ערירי. – לדעת רמב"ן עונש זה בא יחד עם כל עונש כרת, אולם רק בחטאי עריות.
פסוק כא:
כא. לפי הספרא פירוש "נדה" הוא אשה שבתנאים מסוימים מותרת היא, היינו למטרת יבום ("במקום מצוה"). המובן הפשוט של המלה הוא: אשה שיש להיבדל ממנה. התורה משתמשת בביטוי זה כאן, משום שהזדווגות כזו לעתים מותרת (דברים כה ה). השומרונים, בהתאמצם לפשר בין איסור אשת אח ובין מצות יבום, חשבו שמצות יבום מתכוונת לנישואי קרובים אחרים [לא של אח], בהניחם ש"אחים" בדברים כה ה הם קרובים, ועוד אמרו, כי היבום מותר רק במקרה שהאח המת היה רק ארוס אבל לא נשוי (השוה ירושלמי יבמות א ו, ובבלי קידושין עה: ואילך). על השיטות השונות של השומרונים והקראים בנדון זה השוה גייגר, כתבים מעזבונו, ה, עמוד קנט ואילך.
פסוק כא:
מתוך הספרא אפשר להסיק, שאשת אח מצד האדם אינה אסורה בכרת, בניגוד למשנה ריש יבמות. על סתירה זו השוה תוספות יבמות ב. ד"ה "אשת".
פסוק כא:
"ערירים יהיו". לעיל בפסוק כ נאמר: "ימותו": לדעת רש"י (השוה יבמות נה.) פירוש "ערירים יהיו" שלא יוולדו להם בנים, ואילו "ערירים ימותו" משמעו, שבניהם ימותו בחיי ההורים. –מתמיה הדבר שהעונש בגלל "אחות אשתו" (יח יח) לא כתוב כאן, אולם מכיון שלעיל יח כט הוזהר בעונש כרת על כל עבירות שבפרשה זו, אין ספק, שגם הבא על אחות אשתו נענש בעונש זה. ואם כאן בפרק כ נשנה העונש של כרת במקרים אחדים (השוה פסוקים יז-כא), הרי זה בא כדי לחדש בו דבר, כי הרי באמת כל מקרי הישנות באים כדי ללמד הלכות חדשות. לפי זה אפשר היה לשער, כי דווקא מקרי הישנות הם הם המקרים היוצאים מן הכלל, ואילו עונש אחות אשה הוא פשוט בלי לדבר על כרת. בכל זאת ייתכן לפרש, שמכיון שאחרי מותה של האחות האחת, השניה מותרת ונישואי אחות אשתו כשהן לעצמן אין לציין אותם בשם תועבה, אמנם יש שגם אשת אח מותרת, אולם דווקא כשהיא יבמתו, ואם אין חובה כזו, היא אסורה ב"ערות אחיו גלה", בדומה ל"ערות אחותו גלה" בפסוק יז. לדעת ראב"ע לא כתוב עונש בגלל ערות אחות אשה, משום שיעקב אבינו נשא גם הוא שתי אחיות, השוה אברבנאל. על דבר הוספת איסורי עריות על ידי הקראים חיוה כבר ראב"ע את דעתו פה ושם (השוה ביאורו ליח יא, כ כ). לא פחות משלש מאות שלושים ושמנה איסורי עריות יש למצוא בספר "גן עדן" של הקראי אהרן בן אליה. והיתה זו הפרזה מצידנו לעסוק בהם בפרוטרוט, די לרמוז עליהם (השוה לעיל על יח ו).
פסוק כב:
כב-כו. פיסקה זו עד "זבת חלב ודבש" (פסוק כד רישא) הוא סיום חוקי העריות. ואילו "אני ה' אלהיכם" (כד סיפא) עד "מן העמים להיות לי" (כו) מוסב אל חוקי המאכלים בפרק יא. את זאת אפשר לבאר בכך שבאוהל מועד ניתנו חוקי העריות סמוך אחרי חוקי המאכלים והסיום כלל גם את חוקי המאכלים (ראה הקדמה לחוקי הקדושה). כוונה מכרעת היתה לתורה, להזכיר בסיום חוקי הקדושה גם את חוקי המאכלים. השאיפה להגיע לדרגת קדושה תתאפשר לנו, רק אם לא נפגל את נפשותינו על ידי אכילת מאכלים אסורים ולא נחזק בתוכנו את התאוות והנטיות הבהמיות (ראה לעיל על א סוף פסוק ב, ועל יא מא). "והבדלתם" (פסוק כה) הוא, איפוא, האמצעי להגיע אל "והייתם לי קדושים" (פסוק כו).
פסוק כב:
במה שנוגע לפרטים יש להעיר: הסיום הראשון (ששייך לחוקי העריות, כב-כד רישא) ו"ולא תלכו בחוקות" עד "מפניכם" (כג רישא). ענינו הוא שעם ישראל הוזהר לצד החיובי: לקיים את המצוות, ולצד השלילי לסור מחוקות הגוים. "הגוי" (פסוק כג) מובנו לשון רבים, כמו יח כח. כל עמי כנען היו שקועים בתועבות אלו ולא היו ביניהם צדיקים, לכן "ואקץ בם, השכינה שמקומה בארץ הקודש לא יכלה לסבול אותם עוד.
פסוק כד:
"אני ה' וגו'". כל חוקי קדושה אלה אני הוא הנותנם, אשר הבדלתי אתכם למטרה זו מבין העמים.
פסוק כה:
"והבדלתם וגו'", כדי לשמור על יכולתכם לקיים את דבורי אליכם להבדיל בין הטהור ובין הטמא. בבהמה הטהורה מוזכרת ראשונה, כי היא המרובה, בעופות – להיפך (רש"י דברים יד ה).
פסוק כה:
"ולא תשקצו", שלא תאבדו את סגולתכם להגיע לדרגת קדושה. לעיל במבוא לטומאה וטהרה, ('כוונת חוקי הטומאה והטהרה'), הוכחנו כי אין להסיק מפסוק זה, שחוקי המאכלים מכוונים רק להבדיל בין ישראל לעמים.
פסוק כו:
"והייתם". כך אתם יכולים למלא אחרי מצוותי. המלה "לי" משמשת הוכחה, כי "קדושה" הוראתה קירבה לאלהים, מה שמוכח גם מתוך "להיות לי".
פסוק כז:
כז. מקום סידורו של חוק זה מעורר תמיהה. נראה, שאין כאן אותה הסיבה כמו לעיל בפסוק ו. לעיל מדובר על מתחיל שפונה קודם אל הרוחות והוא הוזהר בכרת, משום שמעשיו עוד לא ידועים ברבים ואין לענוש אותו ברגימה אלא רק בכרת. אולם כאן מדבר הכתוב על דורש מתים מפורסם שהוא כבר "בעל אוב" (השוה לעיל יט לא). את זה, שהוא ידוע לעם די צרכו, יש לרגום (השוה פסוק ב). והנה המקום המתאים לפסוק זה הוא אצל פסוק ו סמוך לאחריו. לכן סבורני, כי את הפסוקים ז עד כו צריך לראות כחלק העיקרי של פרשה זו, כי בפסוקים ז-ח אפשר למצוא את הפתיחה ובפסוקים כב-כו ניתנת אזהרת הסיום. וזה כולל עשרה משפטי עונשין בגלל עבירות על חוקי הצניעות (עיין לעיל בראש פרק יט). על חוק העריות הזה נוספו עוד שתי עבירות שעונשם ברגימה, והן: "מולך" ו"אוב וידעוני". אלה באו כעין מסגרת לחוק הראשי, וסודרו בפתיחה ובסיום. "מולך" בא בהתחלה, משום שתועבות המין האלו ראשיתן נעוצה בעבודת האלילים (השוה: סנהדרין סג: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש וכו' אלא להתיר להם עריות וכו'"), "אוב וידעוני" סודרו בסוף, משום שההתמכרות הגמורה לרוחות הטמאים והמטמאים היא תוצאת הפריצות. שניהם נענשים ברגימה. אגב ניתנה לעיל (פסוק ד) אזהרת כרת במקרה שהעם יעלים עין מהאיש ההוא, והיה צורך גם בתוספת השניה להזהיר על כרת (פסוק ו) בגלל העבירה בהסתר. הפסוקים ד-ו הם לפי זה מאמר מוסגר. וראוי לתשומת לב, ששני החוקים שמשמשים מסגרת שוים הם בסגנון בפתיחתם ובסיומם: "איש איש" (פסוק ב) ו"איש או אשה" (פס' כז), "ירגמהו באבן" (פס' ב) ו"באבן ירגמו אותם" (פסוק כז).