פסוק ב:זה הדבר אשר צוה ד׳ לאמר.
תו״כ, פרשה ו, ב: מלמד שהפרשה נאמרה בכה אמר. אין לי אלא זו בלכד, מנין שכל הפרשות נאמרו בכה אמר, ת״ל זה הדבר אשר צוה ד׳, בנין אב לכל הפרשות שהיו בכה אמר.
בספרי פ׳ ראה (פיסקא פג) מה משה בכה אמר, אף נביאים בכה אמר, ומה משה אמר מקצת, וכו׳. ומה ר״ל, והנה בפ׳ מטות (פיסקא קנג) מבואר שם דמשה רבנו אמר ב״כה״ וגם ב״זה״, והנה מה נ״מ, ועי׳ בתו״כ פ׳ אחרי מות, פרשה ו, אמר שם ג״כ ׳זה הדבר׳ מלמד שהפרשה נאמרה בכה. אך נ״מ כך, כבר כתבתי בזה גבי דבר שצריך שני תנאים, אם הם כמו דבר אחד או כמו שני דברים המעכבים זה את זה, ונ״מ, עי׳ סוכה דף נ״ג ע״ב, מחלוקת דר׳ יהודה ורבנן גבי תקיעות תר״ת, אם זה הוי דבר אחד או כמו ג׳ דברים המעכבים, ונ״מ אם יכול להפסיק ביניהם ע״ש וכו׳. וכן לגבי זמן זה הוי בעיא, בירוש׳ פ״ג דקדושין, אם שייך בזמן התחלה וסוף והוא מצטרף, או כל כמה דלא נגמר לאו כלום הוא וכו׳. וזה נ״מ בלשון ״כה״ הוי גדר אחד, ובלשון ״זה״ הוי נמשך וכו׳.
פסוק ו:וזרק הכהן את הדם על מזבח ד׳ וגו׳ והקטיר החלב לריח ניחח לד׳. ר״ל לר׳ יהודה בזבחים דף נ״ט דקידש רצפה אבל לא בדם, ע״ש דף ס׳, ולקמן פסוק י״א ותו״כ בזה, ולכך בהקטרה כתב סתם ולא מזבח, משא״כ בזריקה וא״ש.
פסוק ז:ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים.
תו״כ, פרק ט, ח: ׳ולא יזבחו וגו׳ לשעירים׳, ואין שעירים אלא שדים, שנאמר ׳ושעירים ירקדו שם׳. ׳אשר הם זונים אחריהם׳; לרבות שאר עבודה זרה (פי׳ שאם שחטה לע״ז יהא חייב עליה משום ע״ז ומשום שחוטי חוץ, והיינו דאמרינן לעיל שהשוחט להדיוט חייב — הראב״ד) ׳חוקת עולם׳; לבית עולמים.
עי׳ רש״י כריתות דף ב׳ ע״א דגבי שחוטי חוץ פי׳ דסבר שהוא חולין, וגבי מעלה פי׳ דטעה בדין. ופי׳ כן משום דהא מבואר בזבחים דף ק״ח ע״א דגבי שחיטת חוץ אף להדיוט חייב, וגבי העלאת חוץ רק אם כיון לגבוה. וא״כ אם היה סבור שהוא חולין פטור לגמרי, לכך פי׳ כן וכו׳. וכן כתבו התוס׳ סנהדרין דף ס״ב ע״ב ד״ה רישא, וכן מבואר בחולין דף מ׳ גבי השוחט חטאת, וכן פסק רבנו בפי״ח מהל׳ מעשה הקרבנות הט״ז. ועי׳ בתו״כ פ׳ אחרי במה דאמר שם לרבות שאר ע״ז כו׳, ע״ש בפי׳ הראב״ד. ובאמת אין הפי׳ כן, רק דר״ל הזובח בהמה למרקוליס, אף שאין עבודתה בכך. וכמבואר סנהדרין דף ס״א וכו׳.
פסוק ח:ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם וגו׳. ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם וגו׳. פסוק ח׳ ופסוק י׳ שינתה התורה, דכאן נקט [אשר יגור, וכאן נקט] הגר. (והגדר) [והנה] לכאורה יהא ראיה לשיטת רב כהנא בזבחים דף קי״ט ע״ב גבי הקדיש בזמן היתר הבמות והקריב בזמן איסור הבמות, דנ״מ דעל שחיטה ליכא רק לאו, ועל הקרבה יש כרת. והנה בן נח שהקדיש קרבן ואח״כ נתגייר, אצלו הוה כמו הקדיש בשעת היתר הבמות ואמר קרא ״אשר יגור״ ר״ל בשעת הקדש לא הוה גר, רק הקריב בשעת איסור, מ״מ חייב כרת, ולכך נקט קרא רק בזמן הקרבה. אך לדידן מאי הכוונה, וצ״ל דכיון דנתגייר נעשה זה פנים חדשות. ונ״מ לגבי סמיכה, וכה״ג בתו״כ פ׳ ויקרא.
פסוק יא:כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם.
תו״כ, פרשה ח, ה: ׳על המזבח׳; כל מקום שיתן על המזבח יכפר. לכפר על נפשותיכם; ולא על קרקעו של מזבח.
עי׳ בהך דסוכה דף מ״ח גבי בול של מלח, י״ל דהיכא דהתורה פרטה הביטול לא נעשה כהפרט, ושם בעי קרן. וכן נראה מדברי רבנו בהל׳ פסולי המוקדשין פ״ב הל׳ ח׳ ט׳ דאך דקיי״ל שם בהל׳ י׳ דניתנין למטה שנתנו למעלה, או להפך, כיפר, זה רק היכא דלא בעי קרן. ועי׳ בתוס׳ [זבחים] דף ל״ח ע״א ודך נ״ב ע״ב ובתוספתא פ״א דקרבנות דבר שצריך ליתן במגע. ועי׳ תוס׳ שם דף ס״ד ע״א ובתו״כ פ׳ אחרי פ״ח, והטעם משום דבעי קרן.
פסוק יג:ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד וגו׳ ושפך את דמו וכסהו בעפר.
תו״כ, פרק יא, א: בתוכם; לרבות נשים ועבדים.
עי׳ בתו״כ פ׳ אחרי דמרבה גם נשים במצות כיסוי. והנה עי׳ כאן [חולין] דף פ״ח ע״ב דכיסוי לא הוה אלא הכשר מצוה. ועי׳ תוס׳ יבמות דך ק״ד ע״א דלגבי כיסוי בעפר לא שייך גדר מאיס. והטעם דלפי מה דמשמע מדברי הגמ׳ [חולין] דף פ״ח ע״א גבי אזהרה לבני ישראל, משמע כך דהוה ב׳ דינים, על מי ששחט עליו מצוה לכסות, ועל אחרים עליהם החיוב שלא יהיה גלוי וכו׳. והנה י״ל דהא דמרבה נשים לכיסוי, רק להדין דצריך שלא יהיה גלוי, אבל להמצוה יתמעטו מאיש. ובזה א״ש מ״ש התוס׳ קדושין דף ל״ד ע״א, ואמאי לא הקשו מהך דביצה דף ח׳ ע״ב גבי כיסוי ע״ש, אך כיון דאין עליהן המצוה רק אזהרה, י״ל דלא דחי.
