בפרקנו מנומק האסור לאכול דם בטעם "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר". ולכאורה נאמרו כאן שני טעמים שונים. טעם אחד: "כי נפש כל בשר בדם הוא", והטעם השני "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר".

כלומר: אין לאכול את הדם כי הוא הנפש, ואין לאכול אותו כי הוא החלק הקרב מהקרבן.

ושני הטעמים האלה נזכרו, כל אחד בפני עצמו, במקומות אחרים בתורה. פרשת צו מנמקת את אסור חלב ודם בכך שהם החלקים הקרבים על המזבח בבהמת קדשים, פרשת ראה מנמקת את אסור דם בכך שהדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר.

אבל בפרקנו, שהמלה החוזרת בו שוב ושוב היא דם, מאוחדים את שני הטעמים.

ובהמשך הפרק, בקשר לחיה או עוף שאינם קרבים על המזבח, נאמר: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת". שם א"א להביא את הנמוק שהדם קרב על המזבח. אך גם שם הדם הוא הנפש. לכן מצוה התורה בבהמה שכל בהמה תוקרב לה' ודמה יזרק על המזבח, ובחיה ועוף - שדמה לפחות לא יאכל, כיון שהוא הנפש. שיכוסה בעפר.

מלת המפתח בפרק היא דם. בפרקנו נאמר שהשוחט ולא מקריב - דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, אח"כ נאמר שהוא הנפש והוא מכפר על הנפש, ובסוף מצוה הפרק ושפך את דמו וכסהו בעפר. גם בפרשת ראה נאמר על הארץ תשפכנו כמים. פרשת ראה שבאה ללמד שבארץ ישראל גם הבהמה היא כחיה, וגם היא נאכלת בכל מקום כצבי וכאיל, אומרת גם על הבהמה שיש לשפוך את דמה. ואולי באים הפסוקים להזכיר את האמור בפרשת נח "שפך דם האדם באדם דמו ישפך". כלומר: דע מתי לשפוך את הדם כמים, ומתי דם שפך.

בפרק כתוב שדם הקרבן ניתן על המזבח לכפר, ושהדם הוא הנפש ולכן אסור לאכלו. ואולם, הפרק פותח בכך שהשוחט בהמה ולא הביאה לה' שפך דם. דוקא בגלל חשיבותה של הבהמה, ודמיונה לנפש, יכול דמה לכפר על הנפש. הטעם שהדם הוא הנפש אמור בחיה, שלא נאמר על שוחטה שדם שפך. שם לא שיך הטעם ואני נתתיו לכם על המזבח, ולא נותר אלא הטעם שהדם הוא הנפש. בפרשת ראה נאמר טעם זה גם על הבהמה. בחיה לא נתן הדם על המזבח, אך צריך לכסותו בעפר. וגם עליה נאמר "כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת", שמזכיר את פתיחת הפרשיה. כאן השופך אינו כשופך דם, אדרבה, מצוה לשפוך, אבל האוכל את הנפש כשופך דמים נכרת. הבהמה קרבה לה' תחת האדם המביא אותה, ודוקא משום שדמה הוא הנפש - יכול הדם לכפר על האדם.