אשר ישחט שור או כבש או עז במוקדשין הכתוב מדבר שנאמר להקריב קרבן ליי'. בתורת כהנים פי' בקדשים ששחט בחוץ הכתוב מדבר וכן שנינו במסכת זבחים השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה ואמרינן בגמרא בשלמא העלאה כתיב בה עונש אשר יעלה וגומר ונכרתה ואזהרה בפרשת ראה השמר לך פן תעלה עולותיך ואמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אלא שחיטה בשלמא עונש דכתיב הכא אשר ישחט ונכרתה אלא אזהרה מנ"ל ומסיק רבא כדרבי יונה דאמר רבי יונה אתיא שם שם שנאמר שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה בהעלאה ענש והזהיר אף בעשיה שהשחיט' בכללה ענש והזהיר וקשה מההיא דתניא בפ"ק דחולין כי ירחיב יי' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' רבי ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה ופרש"י ז"ל וכשיבאו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרבה שמתחלה כשהיו במדבר משהוקם המשכן נאסר להם בשר תאוה שלא היו יכולים לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטן בלא קרבן היו ענושין כרת כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' וכן אמרו בגמרא מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מאי טעמא אישתרו דהוו מרחקי ממשכן ופרש"י ז"ל משום דהוו מקרבי למשכן והיו יכולים להקריב קרבנות מכל בשר תאותן שיקריב הדם והחלב לבדו ויאכלו הבשר משמע דקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו דהכא בחולין ששחטן ואכלן מבלתי שיעשום שלמים להקריב מהם הדם והחלב לאכול הבשר קמיירי ולא בקדשים ששחטן בחוץ אלא שהקושיא הזאת אינה אלא לפי מה שפרש"י ז"ל אבל לפי מה שפירשו התוספות גבי שבתחלה נאסר להם בשר תאוה ואמרו דמדאצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה הוא דקא דייק מכלל דמעיקרא אסור דמהאי טעמא דייק רבי עקיבא שאמר לא בא הכתוב לומר כי ירחק וזבחת אלא לאסור להם בשר נחירה ואמר דמדאצטריך קרא לאסור להם בשר נחירה מכלל שבתחלה הותר להם בשר נחירה לא קשיא ולא מידי והראיה על פירוש זה ממה שאמרו בגמרא בשלמא לר' עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל היינו דכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל אלא לרבי ישמעאל דאמר בשר תאוה איתסר להו צבי ואיל גופיהו מי הוו שרו ומאי קושיא הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בבהמה אלא ע"כ לומר דאיסורא דבשר תאוה לאו מקרא דהכא דואל פתח אהל מועד הוא דמפיק לה אלא מדוקיא דמדאצטריך להתיר להם בשר תאוה מכלל דמעיקרא אסור כדפרישית אבל לפרש"י ז"ל צריך לומר דברייתא דתורת כהנים ומתניתין דזבחים אתיא אליבא דר' עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל ומוקי להאי קרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו בקדשים ששחטן בחוץ וההיא ברייתא דפרק קמא דחולין דאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה היא רבי ישמעאל וסבירא ליה לרבי ישמעאל דקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו בחולין ששחטן ואכלן מבלתי שיעשו אותן שלמים קמיירי וכך היא גם סברת הרמב"ן ז"ל שאמר בתחלה בעבור היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד יזהיר הכהני' שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ ויזהיר גם ישראל שיביאום להם שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם ואחר כך אמר והנכון בפרשה מה שהזכירו רבותינו שאסר בשר תאוה להם לישראל במדבר שלא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח השם ולכך אמר שכל אחד משלשה מיני הבהמה אשר מהם יבאו כל הקרבנות שיביאום כולם אל פתח אהל מועד ויעשו אותם זבחי שלמים להקריב החלב והדם על מזבח יי' ואז יאכל הוא הבשר כמשפט וגלה דעתו באחרונה בפירוש גמור ואמר שפירוש הפרשה הזאת בחולין שלא ישחטו אלא שלמים לזרוק דמן למזבח ולהקריב אימוריהן לגבוה והבשר יאכלו הבעלים והוא על דעת רבי ישמעאל ומכאן אמרו דמעיקרא איתסר להם בשר תאוה ומה שכתב רש"י ז"ל במוקדשין הכתוב מדבר הוא מדרשו של האומר בשר תאוה לא נאסר כלל ועל דעתו נשנית הברייתא שבתורת כהנים:
במחנה חוץ לעזרה. כדתניא בתורת כהנים במחנה יכול השוחט את החטאת בדרום יהא חייב תלמוד לומר מחוץ למחנה פירוש יכול במחנה אפי' במחנה שכינה דהיינו בתוך העזרה משמע ואפילו הכי חייב כרת אם שחטו במקום הפסול לו דהיינו חטאת בדרום תלמוד לומר מחוץ למחנה ולא בתוך המחנה אפי' במקום הפסול לו אי מחוץ למחנה יכול עד שישחוט חוץ לשלשה מחנות פירוש שנדרוש גזרה שוה חוץ למחנה דהכא מחוץ למחנה דפר העלם דבר של צבור שהוא חוץ לשלש מחנות מניין אף במחנה לויה שהוא חוץ למחנה אחת תלמוד לומר במחנה פירוש להכי כתב במחנה לחייב אף השוחט במחנה לויה שהוא חוץ למחנה אחת אי במחנה יכול השוחט את החטאת בדרום יהא חייב פירוש אכתי נימא כיון דכתיב במחנה אף במחנה שכינה מיירי וכגון השוחט חטאת בדרום כדאמרן תלמוד לומר מחוץ למחנה מה מחוץ למחנה מיוחד שאינו כשר לשחיטת כל זבח אף במחנה שאינו כשר לשחיטת כל זבח קאמר יצא השוחט את החטאת בדרום שהוא כשר לשחיטת קדשים קלים פירוש איתקש במחנה עם מחוץ למחנה מה חוץ למחנה שהוא מקום פסול לכל זבח אף במחנה שהוא מקום פסול לכל זבח וזהו מחנה לויה אבל חטאת בדרום אף על פי שהיא פסולה כיון שהוא מקום כשר לשחיטת קדשים קלים לא מיחייב עלה לא לאו ולא כרת הלכך על כרחך לומר דהאי במחנה בחוץ לעזרה קמיירי:
דם יחשב כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו. כאילו אמר דם אדם יחשב לאיש ההוא שפירושו הדם ששפך מהבהמה ההיא יחשב לדם האדם פירוש שהוא מתחייב בשפיכת דם הבהמה ההיא כאילו שפך דם אדם דאם לא כן מאי דם יחשב דקאמר וכי לא ידענו שדם ששפך בשחיטת בהמת הקדשים בחוץ שהוא נחשב לדם דם שפך לרבות את הזורק דמים בחוץ כדתניא בזבחים בפרק השוחט והמעלה:
אשר הם זובחים אשר הם רגילים לזבוח. דאי זובחים ממש מאי והביאום ליי' וזבחו זבחי שלמים ליי' הרי כבר זבחום על פני השדה:
אשר יעלה עולה לחייב על המקטיר אברים בחוץ שכשוחט בחוץ שאם שחט אחד והעלה חבירו שניהם חייבין. נראה לי שהגרסאות משובשות וצריך להיות כשחוט בחוץ ופי' לחייב על ההעלאה אף בשחוט בחוץ שלא תאמר לא חייבה תורה על ההעלאה בחוץ אלא על הקרבן שנשחט בפנים והעלהו בחוץ מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו דמשמע הראוי להעלותו בפנים אבל שחט קדשים בחוץ והעלן בחוץ לא יהא חייב על העלתן שהרי משנשחטו בחוץ נפסלו ושוב אינן ראוים להקריב' בפנים ת"ל ואליהם תאמר על שחוטי חוץ האמורין למעלה בפ' הראשונה וזהו שכתב אחריו שאם שחט אחד והעלה חבירו שניהם חייבין שפירוש שאם שחט אחד בחוץ והעלהו חבירו בחוץ שניהם חייבין דאי בשני קרבנות קמיירי שהאחד שחט האחד מהם בחוץ והא' העלה בחוץ את הנשחט בפנים קראי אתא לאשמועינן וכן שנינו בת"כ ואליהם תאמר כל האמור בענין ובזבחי' פרק השוחט ומעלה בחוץ אמרו אשכחן מקוטרי פנים שהעלן בחוץ מקוטרי חוץ שהעלן בחוץ מניין אמר רב כהנא אמר קרא ואליהם תאמר על הראשונים תאמר מתקיף לה רבה מי כתיב ועליהם ואליהם כתיב אלא כדתניא דבי רבי ישמעאל ואליהם לערב פרשיות אבל לפי הגרסאות שבידינו שכתוב בהם לחייב על המקטיר אברים בחוץ כשוחט בחוץ לא ידעתי מה בא לאשמועינן שהרי מקרא מלא הוא אשר יעלה עולה או זבח וכתיב אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה וגומר ומאי אולמיה דשוחט בחוץ מהמקטיר בחוץ עד שיאמר לחייב המקטיר בחוץ כשוחט בחוץ ומה שאמר לחייב על המקטיר אברים בחוץ ולא אמר לחייב על המקטיר בחוץ נ"ל דתרתי אתא לאשמועינן חדא אפילו בשוחט בחוץ כדפרישית ועוד לאו דוקא כשהעלהו שלם אלא אפילו העלה ממנו אבר או אברים חייב וכך אמרו בפרק השוחט והמעלה שדוקא על אבר חסר פטור רחמנא שאינו חייב משום מעלה בחוץ עד שיקריב כולו אבל על בהמה חסרה לא שאף על פי שלא העלה ממנה אלא אבר אחד חייב וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר העלה אבר חסר פטור שנאמר לעשות אותו על השלם חייב ולא על חציו:
ונכרת זרעו נכרת וימיו נכרתים. והיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים ודלא כריב"א דאמר שאינו נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירים והחלוק שבין מיתה לכרת כדאמרינן בירושלמי דכרת בן נ' ומפיק ליה מאל תכריתו את שבע הקהתי ועבודתם עד נ' שנה ומיתה בידי שמים היא בס' כמתי מדבר דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו וחולק על הגמרא שלנו דבמועד קטן אמרו מנ' ועד ס' זו היא מיתת כרת והראיה על פירוש רש"י ז"ל מההיא דריש פרק הבא על יבמתו דמשמע כרש"י ז"ל דפריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי כלומר מכרת שמעינן ערירי אבל לפירוש ריב"א דאמר דמכרת לא שמעינן ערירי קשיא ואי משום דמאשת אח שמעינן ערירי בכל עריות ה"ל לאקשויי אערירי דאשת אח למה לי דכתב לבסוף ותרץ ר"י בזה משום דההיא שמעתא לעיל יליף כל העריות מנדה להעראה להכי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי לילף הא נמי מנדה דכתיב ערירי גבי אשת אחיו נדה היא:
כל דם לפי שנאמר בנפש יכפר יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים ת"ל כל דם. בת"כ ויש לתמוה למה לי כל אם לפי שנאמר בנפש יכפר וה"א דוקא במוקדשים הוא דהזהירה תורה שלא לאכלו נהי שיזרקנו על המזבח להתכפר בו אבל דם החולין דלאו בר זריקה הוא לא תיפוק לי מקרא דרק הדם לא תאכל דכתיב בפרשת ראה שדרשו בו אע"פ שאין בזה זריקת מזבח הוא באזהרה ושמא י"ל כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן בפרק כל שעה גבי חיוב מצה בזמן הזה:
ונתתי פני פנאי שלי פונה אני מכל עסקי ועוסק בו. בתורת כהנים דרשו פני מעניין פנאי ולא מעניין פנים כמשמעו מפני שנתינת פניו של מקום בכל מקום היא לטובה ופה היא לרעה:
כי נפש הבשר של כל בריה בדם היא תלויה ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם יבא הנפש ויכפר על הנפש. תקן בלשונו הרבה תקונים אמר הבשר של כל בריה לכלול גם העופות שאז יהיה טעם ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם בין בבהמות בין בעופות והוסיף מלת תלויה מפני שלשון בדם היא מורה שהנפש היא מונחת על הדם כמו המים בכלי והנפש אין בה ממשות עד שיאמר עליה שהיא מונחת על הדם רק היא תלויה בדם שקיומה אינו אלא מן הד' שבהעדר הדם תפסד הנפש ואמר ולפיכך נתתיו במקום ואני נתתיו להודיע שפירו' ואני נתתיו הוא ולפיכך נתתיו שזהו המתחייב מהיות הנפש תלויה בדם לא שהוא ספור בפני עצמו כפי המובן ממלת ואני ואמר יבא הנפש ויכפר על הנפש להודיע לנו בזה מאי זה אופן יחויי' מהיות הנפש תלויה בדם שיהיה הדם על המזבח לכפר ואמר שהוא על דרך המורה נפש תחת נפש הדומה תחת הדומה:
אשר יציד אין לי אלא צייד אווזין ותרנגולין מניין תלמוד לומר ציד. בתורת כהנים ומייתי לה בפרק כסוי הדם תנו רבנן אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד נצודין ועומדין מאליהן כגון אווזים ותרנגולין מניין ת"ל ציד מכל מקום אפילו היה צד ועומד בלתי שיצודו אותו כגון אווזין ותרנגולין ואם כן מת"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא בהזמנה הזאת פרש"י כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:
דמו בנפשו דמו הוא לו במקום הנפש שהנפש תלויה בו. לא שהדם הוא בנפש שאין הדם תלוי בנפש אלא הנפש תלויה בדם כדלעיל כי נפש הבשר בדם:
דם ובשר לשון זכר נפש לשון נקבה. פי' ולכן גבי נפש כתיב כי נפש כל בשר דמו הוא וגבי דם כתיב דמו בנפשו הוא:
אשר תאכל נבלה בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר שאין לה טומאה אלא בבית הבליעה ולמדך כאן שמטמאה באכילת' ואינה מטמאה במגע. פי' מדכתיב בפרשת אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה ודרשו בתורת כהנים את שאין לה טומאה אלא בה דהיינו באכילת' יצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ומשא וחזר הכתוב וכתב כאן וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ללמדך שמטמאה באכילתה ולא במגעה ומשאה דהכי משמע קרא והנפש אשר תאכל וכבס ולא אשר תגע גם אין זה אלא בנבלת עוף דאי בנבלת בהמה הרי היא מטמאה גם במגעה ומשאה ואם תאמר למה לי הוכיח דבנבלת עוף קמיירי מאידך ברייתא שדרשו בה את שמטמא באכילת' ולא בנבלת בהמה דשמעינן מינה דהאי קרא דוהנפש אשר תאכל וכבס בנבלת עוף קמיירי ולא דמטמאה באכילתה יש לומר משום הך דרשא אינה אלא אחר פירוש המקרא הזה שהוא מדבר בנבלת עוף ולא בנבלת בהמה וזה אינו מתבאר אלא מאידך דרשא שדרשו בה את שאין לה טומאה אלא אכילתה יצאת נבלת בהמה שמטמאה במגע ובמשא ולפיכך כשרצו להוכיח שבנבלת עוף קמיירי לא הוכיחו אותו רק ממה שדרשו ממעוט בה אין לך אלא אמור בה דהיינו אכילתה ולא בטומאת מגע ומשא יצאת נבלת בהמה שמטמאה במגע ומשא למדנו עוד דבנבלת עוף טהור קמיירי מדכתיב ביה נבלה וטרפה דמשמע שיש במינו טרפה דאלו נבלת עוף טמא אין במינו טרפה ומה שאמר אלא בטומאת אכילה בבית הבליעה ולא אמר אלא טומאת אכילה סתם הוא לאפוקי קודם הבליעה ואחר הבליעה שקודם הבליעה אף על פי שהוא בתוך פיו טהור כדכתיב בתורת כהנים יכול תטמא בגדים בתוך הפה ת"ל והנפש אשר תאכל זו בית הנפש מטמא ולא בתוך הפה ואחר הבליעה אף על פי שעדיין הוא בתוך מעיו שלא נתעכלה אינו מטמא בה כדתניא בתורת כהנים יכול תהא מטמאה בגדים בתוך המעיים תלמוד לומר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ופירשו בפ' בהמה המקשה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא וטהר ופרש"י ז"ל מי לא עסקינן אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה וקא מטהר ליה קרא בהערב שמש אלמא מכיון שנבלעה בתוך המעיים הרי היא כמעוכלת לעניין טומאה וליכא למימר משום דמגע בית הסתרים לא מטמא ותוכו של אדם בית הסתרים הוא דאם כן תטמאנו במשא כדאמרינן בפ' יוצא דופן נהי דטומאת בית הסתרים במגע לא מטמא במשא מיהא מטמא אלא לאו שמע מינה בליעתה מעכבתה מלטמא ולא מפני שהיא בבית הסתרים:
ונשא עונו אם אכל קדש או אם נכנס למקדש חייב על טומאה זו כשאר טומאות. פי' הא דקאמר ונשא עונו שפירושו העונש שכתוב בשאר טומאות שהוא הכרת אינו אלא כשאכל קדש או נכנס למקדש והוא בטומאתו אבל אם עומד בטומאתו ולא אכל קדש ולא נכנס למקדש אין לו שום עונש וכאילו אמר ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ואכל קדש או נכנס במקדש ונשא עונו:
ובשרו לא ירחץ על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים במלקות. כדתניא בריש ספרי על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו בארבעים אתה אומר כן או אינו אלא אף על כבוס בגדים אמרת ומה טומאת מת חמורה לא ענש הכתוב על כבוס בגדים על טומאת נבלה קלה אינו דין שלא יעניש הכתוב על כבוס בגדים ובתורת כהנים שנו ונשא עונו יכול על כל כבוס בגדים ענוש כרת תלמוד לומר ובשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו בארבעים פירוש אם לא טבל שהוא רחיצת גופו ענוש כרת שכל זמן שלא טבל בטומאתו הוא עומד ואם אכל קדש או נכנס למקדש הרי הוא כאלו אכל קדש או נכנס למקדש בעודו טמא וחייב כרת כדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא אבל אם לא כבס בגדיו וזרקן למקדש אפילו נגעו בגדיו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה ארבעים ופי' ונשא עונו על רחיצת גופו קאי ולא על כבוס בגדיו כמו ששנינו בספרי ובתורת כהנים:
