פסוק ג:אשר ישחט שור או כשב. במקדשין הכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן:
פסוק ד:דם יחשב. כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו:
פסוק ד:דם שפך. לרבות את הזורק דמים בחוץ:
פסוק ה:אשר הם זבחים. אשר הם רגילים לזבוח:
פסוק ז:לשעירם. לשדים, כמו (ישעיה יג כא) ושעירים ירקדו שם:
פסוק ח:אשר יעלה עלה. לחיב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חברו שניהם חיבין:
פסוק ט:ונכרת. זרעו נכרת וימיו נכרתין:
פסוק י:כל דם. לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חיב אלא על דם המקדשים, תלמוד לומר כל דם:
פסוק י:ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:
פסוק יא:כי נפש הבשר. של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם תבוא נפש ותכפר על הנפש:
פסוק יב:כל נפש מכם. להזהיר גדולים על הקטנים:
פסוק יג:אשר יצוד. אין לי אלא ציד, אוזין ותרנגולין מנין, תלמוד לומר ציד מכל מקום אם כן למה נאמר אשר יצוד, שלא יאכל בשר אלא בהזמנה הזאת:
פסוק יג:אשר יאכל. פרט לטמאים:
פסוק יד:דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש, שהנפש תלויה בו:
פסוק יד:כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש היא הדם דם ובשר לשון זכר' נפש לשון נקבה:
פסוק טו:אשר תאכל נבלה וטרפה. בנבלת עוף טהור דבר הכתוב' שאין לה טמאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה' ולמדך כאן שמטמאה באכילתה' ואינה מטמאה במגע וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש. וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה' תלמוד לומר טרפה' מי שיש במינו טרפה' יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:
פסוק טז:ונשא עונו. אם יאכל קדש או יכנס למקדש חיב על טמאה זו ככל שאר טמאות:
פסוק טז:ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים במלקות:
