פסוק ב:א-ד. "אל אהרן וגו'". הצו מופנה גם אל הכהנים וגם אל העם, משום שהוא כולל גם את איסור שחיטת קדשים בחוץ ששייך ראשית כל לכהנים.
פסוק ב:"זה הדבר", רומז שצו זה ניתן מכבר ורק כאן נתפרסם, השוה לעיל ח ה, ט ו, שמות טז: טז, לב, כט א, לה ד (דילמאן), השוה לעיל במבוא לקרבנות (סוף הקטע: היחס שבין שתי תורות הקרבנות).
פסוק ג:"מבית ישראל". מכיון שחסרה כאן ההוספה שבפסוק ח, "ומן הגר הגר בתוכם", יש להסיק, שאיסור שחיטת חוץ חל רק על ישראל, כדי להרחיק אותם על ידי כך מפולחן השעירים, אבל לנכרים לא ניתנה אזהרה כזאת. אך בספרא נאמר: "בני ישראל", אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים, תלמוד לומר "ואמרת אליהם". לפי זה חל החוק גם על גרים, אבל הנכרים מוצאים מכלל זה, ונראה, שגם גרי תושב לא היו בכלל, וזהו בוודאי הטעם שכאן לא כתוב בפירוש "ומן הגר", השוה להלן פסוק י על דבר הגר.
פסוק ג:"במחנה וגו'". מכיון שבכניסתם לארץ הקודש, שאז היו רחוקים מהמקדש, עמד החוק להיבטל, לפיכך הודגש כאן שבהיותם במדבר אין הבדל בין אם נשחט בתוך המחנה או מחוצה לו. אם החוק עמד בתקפו גם בשעת המסעות כשאוהל מועד היה מפורק, לא נאמר בפירוש. לפי הטעם שניתן לאיסור בפסוק ה ("למען וגו'") היה צריך החוק להיות בתקפו גם בשעת המסעות, אך מאחר שלא נאסר בפירוש גם לשעות אלו, אפשר שרבים הרשו לעצמם להקריב קרבנות בבמות. ולזה, או לזמן שהותם בעבר הירדן מזרחה, מכוונים הדברים: "איש כל הישר בעיניו" בדברים יב ח.
פסוק ד:"הביאו", הוא עתיד מוקדם (Fut. exact) השוה מנדלסון.
פסוק ד:"להקריב... משכן". בהקרבה אל פתח אוהל מועד ניתן ביטוי להקדשת בעל החיים למקדש, ורק אחרי כן היה מותר להקריב אותו קרבן לפני המשכן, כלומר: על המזבח. ולפי זה אין כאן כפל לשון מיותר, כפי שסוברים מפרשים אחרונים. הקרבה בלי הקדשה אינה מותרת בשום פנים. גם בפסוק ה, כוונת המלים "והביאם... אל הכהן" היא להקדשה. הלשון "לפני משכן", שהכתוב משתמש בו כאן, מתכוון להדגיש את הניגוד אל "על פני השדה" שבפסוק ה: השוה להלן.
פסוק ד:"דם יחשב". התורה הקפידה כאן לשנן את האיסור עד כדי כך שהשוותה מעשה זה לרצח אדם. חזרת הביטוי "דם שפך" מבליטה את איסור שפיכת דם גם בשעת ההמתה, ועל כן צדקו חכמינו בהסיקם מכאן את איסור הזריקה בקדשים בחוץ.
פסוק ד:"ונכרת". אין כאן עונש מטעם בית דין של מטה, אלא הוא נמסר לבית דין של מעלה. כנראה, יש קשר בין איסור זה ובין האיסור הקדמוני שאסר על אדם הראשון לאכול בשר חי, שרק לנח הותר לאכלו "כירק עשב" (בראשית ט ג). אולם אחרי קבלת החוק האלוהי צריכים בני ישראל להיות קדושים, ונאסרה עליהם אכילת בעלי חיים שראויים למזבח, אלא אם הקריבו אותם בתורת שלמים על שולחן ה'. באופן אחר לא הותר להם לשפוך דם בעלי חיים, כמו שלא הותר לאדם הראשון.
פסוק ה:ה-ז. "למען וגו'". אינו מתכוון לנמק את עצם איסור השחיטה, אלא להביא טעם, מדוע אסור להקריב בבמות. שכל שחיטה צריכה להיות דווקא קרבן, דבר זה מבוסס על המשפט "דם שפך", כלומר: באופן אחר אסור לשפוך דם בעלי חיים. אבל מפני מה צווה להביא את הקרבנות דווקא אל אוהל מועד ונאסר לשחוט אותם מחוצה לו? על זה באה התשובה: למען יביאו בני ישראל את כל קרבנותיהם אל ה', ולא לשעירים, כפי שעשו עד עכשיו. אולם הפסוק "למען וגו'" אינו יכול לשמש טעם לאיסור השחיטה בכלל, א) משום שלכך לא היה מתאים הנימוק "דם יחשב", ב) משום שבזה עדיין לא היינו מבינים, מדוע נאסרה כל שחיטה, אפילו שחיטת חולין. כי למען לא יביאו את זבחיהם לשעירים, אין צורך לאסור כל שחיטה שהיא. (אבל אם נאסרה השחיטה בשל הקרבנות, והקרבנות – בשל זבחי אלילים, הרי היתה זאת דוגמא של גזירה לגזירה בדאוריתא, וחוץ מזה, היה הכתוב אומר את זה בפירוש).
פסוק ה:"על פני השדה". גם בזמנים מאוחרים הקימו את הבמות מחוץ לשטח העיר, וכך בוודאי בנו בני ישראל גם במדבר את מזבחותיהם חוץ למחנה, לפי דבריהם לשם קרבנות לה', אך לפעמים בכוונות אליליות.
פסוק ה:"והביאום". פועל זה הוכפל כאן מפני ההפסקה שחלה בשל הערת הבינים הארוכה "אשר... השדה".
פסוק ה:"אל הכהן". בבמה לא היה צורך בכהן וכל זר יכול להקריב קרבנות (השוה לעיל ס"פ ז), לכן מודגש כאן "אל הכהן". הגבלת הרשות להקריב קרבנות בתוך תחום של סוג מסוים של אנשים היתה מכוונת בעיקר לצמצומו ההדרגתי של הפולחן האלילי.
פסוק ה:"זבחי שלמים", אלו היו על פי רוב צורת הקרבנות, גם אם לא בקביעות.
פסוק ה:"לה'", הוטעם כאן שתי פעמים: "והביאם לה'"... ושוב "לה'". כמו כן בפסוק הבא: "על מזבח ה'... לריח ניחח לה'". (השוה גם פסוק ד). כל מה שעשו עד כאן לשם אלהים אחרים, יעשו מהיום ואילך רק לכבוד ה'.
פסוק ו:"וזרק הכהן וגו'". כמו בבכורות (במדבר יח יז).
פסוק ז:"לשעירים". את פולחן השעירים סיגלו להם בני ישראל בהיותם במצרים (השוה: הנגסטנברג, B.M. u. Aeg עמ' 213, ריהם, HWB מהדורה ב, עמ' 443). המצרים האלילו את השעירים (יוספוס, נגד אפיון ב ז). ביחוד העריצו המינדיסיים, תושבי מחוז מֵינדס במצרים התחתונה, את ה'פאן', שתיארוהו בדמות שעיר, כאל הפריה ורביה, (השוה הירודוטוס, ב, עמ' 42, 46, סטרבון, 17, 892). אלוהות דומה לזו העריצו אולי גם בני ישראל בתור שד המדבר, שהרי חשבו שמושב השעירים היה במדבר (ישעיה יג כא).
פסוק ז:"אשר הם זונים וגו'", גם פרקים אחרים שבכתובים (יהושע כד יד, יחזקאל כ ז, כג: ג, ח, יט, כא, כז), מלמדים כי בני ישראל זנו אחרי אלוהים אחרים בהיותם במדבר ובמצרים. גם הפרשה הבאה (יח ג) מזהירה מפני מעשה ארץ מצרים".
פסוק ז:"חקת עולם", מכוון בעל כרחינו רק אל שחוטי חוץ, שהרי שחיטת חולין אי אפשר היה לאסור לתמיד, כי האיסור הזה בוטל מיד אחרי הכניסה לארץ (דברים יב: כ-כא).
פסוק ח:ח-ט. "ואלהם תאמר", בא לציין את הדברים הבאים כחוק חדש. כאן נאסרה במיוחד הקרבת קרבנות חוץ למקדש באיסור כרת. השחיטה נכללה לעיל באיסור שחיטת חולין. יכולים היינו לחשוב כי רק השחיטה נאסרה, משום שפולחן השעירים מצא את ביטויו בעיקר במעשה זה ("ולא יזבחו וגו'"), אבל בעלי חיים שנשחטו בחצר המקדש היה מותר להקריב מחוץ למקדש, לפיכך נאסר כאן להקריב עולה או זבח מחוץ למקדש. לשחוט בפנים ולהקריב בחוץ, זה לא היה דבר בלתי אפשרי, כי הלא הפרים והשעירים הנשרפים נשרפו גם הם מחוץ למחנה.
פסוק ח:"ומן הגר וגו'". הלשון "אשר יגור בתוכם" רומז על "גר צדק". אך אפשר שגם לגר תושב ונכרי אסור היה להקריב בבמה את הקרבן שהוקדש לאוהל מועד. שכן אף שהותר לנכרים להקריב בבמות, לא הותר אלא אם הקרבן הקודש מלכתחילה לבמה. אבל החוק מכוון קודם כל אל גר צדק, שלו היתה אסורה כל הקרבה בבמה בלי כל תנאי.
פסוק ח:"עולה או זבח" משמש שם כולל לכל מיני קרבנות, קדשי קדשים וקדשים קלים.
פסוק ט:"לעשות". עשיית עולה מציינת אמנם את כל מעשה הקרבן, אולם השחיטה עצמה, שהיא עבודה ממדרגה חשובה פחות, באשר היא כשרה אף בזר, אינה נכללת בה.
פסוק ט:"לה'". רומז כי גם כאן החשש שבחוץ לא ייעשה לה' הוא הגורם לאיסור זה. מכאן, שהטעם שניתן לעיל: "למען וגו'" כוחו יפה גם כאן.
פסוק ט:"מעמיו". מתוך בני עמו, השוה "ויאסף אל עמיו" (בראשית כה ח).
פסוק י:י. האיסור של אכילת דם ניתן כבר לעיל ג יז. בפרק ז פסוקים כו-כז נשנה האיסור בתוספת של עונש כרת. אבל כאן חזר ונשנה, א) כדי לנמק אותו בקשר להוראות שבפרשתנו, ב) להוסיף עליו את מצות כיסוי הדם בחיות ועופות. שוב מודגש קודם כל שהאיסור חל על האזרחים ועל הגרים. לפי דעה אחת במסכת סנהדרין נט. נאסר אפילו לבני נח דם מן החי, השוה בראשית ט ד.
פסוק י:"איש... אשר יאכל". פסוק זיקה לפני פעל מוחלט, ראה לעיל על ד כב.
פסוק י:"כל דם", בין של קדשים ובין של חולין.
פסוק י:"ונתתי פני", נאמר כאן בפעם הראשונה ומלמדנו, כי העונש הזה בא במישרין מה'. ואף על פי שהפסוק פותח במלה "איש", מוסיף הכתוב כאן בעונש את המלה "בנפש", מה שאין כן לעיל בפסוקים ד וט, כלומר: האיש האוכל את הדם חוטא גם לנפש האנושית שבו (ראה להלן ביאור לפסוק יא), ולכן: "ונתתי פני בנפש". אולם בפסוק שלפנינו מודגשת גם ההשגחה הפרטית של ה'. ה' הוא מלך ולכן גם שופט: הוא איננו אדיש כלפי מעשיהם של בני האדם, אלא, אדרבה, הוא משגיח על כל מעלליהם, ונותן שכר בשל מעשים טובים, ומעניש בשל מעשים רעים. ולכן מעיר הספרא לפסוק זה: "פונה אני מכל עסקי ועוסק בה". אכן, אין ה' זקוק להסיח את דעתו, כביכול, מכל צרכי העולמות כדי לעסוק בענשו של זה, ובכל זאת אומר הכתוב: "ונתתי פני", ללמד שה' שולט על העולמות ומשגיח עליהם בפרטות. זה אחד מעיקרי האמונה החשובים ביותר שהרבה פעמים מכחישים בו ושוכחים אותו, ולכן יש צורך לשנן אותו תכופות. האמונה בהשגחה היא יסודה של יראת ה' האמיתית (השוה עיקרי האמונה העשירי והאחד עשר של הרמב"ם במשנת סנהדרין פרק י, ואלבו בס' העיקרים ד ז ואילך). ואם האחרונים חושבים כי הביטוים "נתן פנים ב..." או "שום פנים ב..." (כ: ג, ה) מיוחדים הם ל"ספר הקדושה", הרי יש להעיר נגד זה, שמהעדר ביטוי זה בפסוקים אחרים, שבהם נמצאת אזהרת עונש כרת, אין להביא שום ראיה, משום שגם בפסוקים שמיחסים אותם למקור הנ"ל נעדר לפעמים הביטוי הנזכר כאן (יז: ד, ט. יח כט. כ יז. כב ג). אגב: ביטוי זה אנו מוצאים גם בספר ירמיהו כא י. מד יא, וביחזקאל יד ח, טו ז (השוה גם: תהלים לד יז).
פסוק יא:יא-יב. "כי נפש וגו'". טעם איסור אכילת דם קשור באיסור שחיטת בעלי חיים מחוץ למקדש שנזכר קודם לכן. בל יישחט בעל חיים אם לא יובא קרבן לה'. בזה נועד הדם של בעלי חיים למזבח, שם יכול הוא לשמש לכפרת בני האדם החוטאים. בזמן הקרבן, נפש בעלי חיים מסמלת את נפש האדם (ראה במבוא לקרבנות, בסוף הקטע: ערכם של הקרבנות ומשמעותם), ומה שמביא לבן אדם כפרה ובא במקום נפש האדם על המזבח, אסור שיבוא אל קרבו של האדם. כשם שהרוח והגוף נפרדים באדם, באשר הראשונה נופחה על ידי ה' והשני לוקח מן האדמה, כך דם החיה, שנועד על פי החוק האלוהי לסמל את נפש האדם, לא יבוא כמאכל לתוך גופו של האדם כדי להיטמע כליל בתוכו (השוה לעיל על ג יז).
פסוק יא:"ואני נתתיו", משום שהוא הנפש של בעל החיים, הוא נועד לסמל את מסירותה של נפש האדם לה'. – "הדם הוא וגו'". הדם מגשם כפרת הנפש: "הדם הוא", כלומר: עצם דם החי (השוה איוולד 314 a).
פסוק יג:יג. "אשר יצוד". לאו דווקא, אלא כפי ששנו בחולין פה. שאין הבדל לענין מצות כיסוי הדם בין אם בעל החיים עומד מוכן בין אם הוא עדיין מחוסר צידה, אלא או שדיבר הכתוב בהווה, או כפי שמביא רש"י לפי ספרא: "למדה תורה דרך ארץ וכו'".
פסוק יג:"אשר יאכל", למעט עוף טמא (יא מז), כמו כן חלה המצוה רק בחיה הנאכלת.
פסוק יג:"ושפך את דמו". מכיון שהתנאי הוא "אשר יאכל", צריכה גם שפיכת הדם להיעשות כך שיהא בעל החיים מותר באכילה, ואם במדבר היה בשר נחירה מותר, היתה נוהגת גם בנחירה מצות כיסוי הדם, כפי שהתלמוד מלמד בחולין יז. בפירוש. אך מכיון שאחר כך בא הצו על השחיטה, היה גם כיסוי הדם מותנה בשחיטה כשרה. ומפני זה משתמש הכתוב בלשון "ושפך וגו'" ולא בלשון "איש אשר ישחט וגו'". (לדעה, כי בשר נחירה לא הותר מעולם (ראה ראש פרק זה) זקוק עוד הביטוי כאן: "ושפך את דמו" (ולא "ושחטו) לביאור. אולי השתמש בו הכתוב בהתחשב עם פסוק ד, שם נקראה כל שחיטה שאינה למזבח "שפיכת דם", ומשום כך צווה כאן כיסוי דם.
פסוק יג:"וכסהו וגו'". לאו דוקא בעפר (השוה הרב מקלנבורג), אלא כל שראוי לגדל צמחים, כשר לכיסוי דם (חולין פח.).
פסוק יג:"בעפר", לא "עפר" (השווה: ואכסך משי, יחזקאל טז י): מלמד שצריך ליתן עפר למטה ולמעלה. זה מוכח מתוך יחזקאל כד ז: "לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר". ואפשר גם לפרש את המלים "ושפך את דמו", אשר לפי הטעמים נמשכות הן לסוף הפסוק, במובן הפסוק ביחזקאל, שהדם יישפך על עפר תחוח, כלומר שיהא עפר למטה. וכך אפשר שהמלה "בעפר" נמשכת גם אל "ושפך".
פסוק יד:יד. "דמו בנפשו הוא". הוא הדם שקשור בנפש (השוה בראשית ט ד). לא עצם חומר הדם הוא החיים, אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעלי חיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח החיים (השוה רמב"ן), ושניהם יחד ("דמו בנפשו") הם נפש החי. הדם הוא מכשיר הנפש, באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה (השווה גם איוולד עמ' 217 ואילך). יש צורך לחזור כאן על נימוק זה, משום שלעיל בפסוק יא מדובר רק על הבהמה, שדמה ראוי להקרבה, ולכן נאמר כאן בפירוש, כי כל דם, אף זה של חיה ועוף, אוסר. ואחר שניתן הצו על כיסוי הדם של חיה ושל עוף, נאמר "נפש כל בשר" בדם, ולכן "דם כל בשר לא תאכלו", כי הנפש, אפילו זו של בעלי חיים, לא תשמש מאכל. ומשום כך אותו הדם שאינו ראוי לדם קרבן על המזבח, יכוסה. ומכל מקום אין חובה לכסות דם בהמות של חולין, אולי משום שיש אפשרות להשתמש בדם זה לצורך כפרת האדם, ועל ידי זה נזכרים שהדם אסור באכילה, ואילו בבעלי חיים שאינם ראויים להקרבה, הרי אין דבר שיזכיר את איסור אכילת דם. מצות כיסוי הדם בחיה ועוף תפקידה הוא לפי זה, לחזק את איסור הדם בבעלי חיים אלה. וזה מסביר, מדוע מספיק כיסוי מקצת הדם (חולין פח.). צריך רק לעורר את זכר האיסור של דם גם בבעלי חיים אלה.
פסוק יד:"כי נפש וגו'", מוסיף עוד, כי יש עונש כרת באכילת דם חיה ועוף, ממש כמו בדם בהמה.
פסוק יד:"יכרת". לשון יחיד אצל הריבוי, ראה גזניוס 145, ולדעת שטארק בקישור אל "כל".
פסוק טו:טו-טז. איך קויים חוק זה בפועל במדבר, הסברנו לעיל בריש פרק זה (השוה עוד ספרי ראיות מכריעות נגד ולהויזן, עמ' כג ואילך). אך כאן ידובר על הצד ההלכתי כפי שנקבע לדורות. מי שאכל נבלת "עוף אשר יאכל" (פסוק יג), או מי שאכל בעל חיים שנטרף ויצאה נשמתו לגמרי, יטמא. טרפה שמתה הרי היא אמנם נבלה ולא היה צורך להזכירה במיוחד, אלא שבאה ללמד שעוף טמא יוצא מכלל טומאה זו, מפני שאין בו המושג טרפה. אם גם טרפה ששחטה, נכללה בסוג טומאה זו? זה תלוי במחלוקת שבין ר' יהודה ובין ר' מאיר ורבי יוסי (השוה זבחים סט:). הטומאה הנזכרת כאן נקראת בפי חכמינו: "טומאת בית הבליעה", היא מטמאה את האדם האוכל ואת הבגדים שהיה לבוש בהם בשעת אכילתו. אלה האחרונים נעשים, כמו האדם, ראשון לטומאה. הטהרה דורשת טבילה והערב שמש (ראה מבוא לטומאה וטהרה, 'כוונת חוקי טומאה וטהרה', בסופו).
פסוק טו:"באזרח ובגר". כמו באיסור דם, מודגש כאן, שגם סוג טומאה זה חל בין על אזרח ובין על גר, "גר" כאן מובנו גר צדק. אפשר שהכללת גר צדק בתוך הציווי חוזרת כמה פעמים בתורה, כדי להדגיש, שאמנם, ישראל נבחר מאת ה' לממלכת כהנים אבל עם זה, כל נכרי שבא מרצונו להסתפח אל ישראל, חובה לקבלו אל ממלכת כהנים זו. ולכן היה צורך לקבוע דוקא באותן המצוות, שעיצבו את אפיו של עם ישראל כממלכת כהנים וגוי קדוש, שגם הנכרי שנלווה לישראל, מחויב לקבל עליו גם מצוות אלו.
פסוק טז:"ואם לא יכבס". אם בא אל הקודש, ענשו כרת (השוה יט ח), ואם הביא רק את הכלים הטמאים אל המקדש, ענשו מלקות (ספרא). והטעם שנאמר סתם "ונשא עונו", מבואר לעיל על ה ג, שבמדבר קשה היה לבני ישראל להזהר מעוון טומאה. ולכן מי שאינו מיטהר ומסכן עצמו בעוון כרת "ונשא עונו".
פסוק טז:על מהימנותה של פרשתנו דובר כבר במבוא 'עדות הנאמנה של ספר ויקרא'. עוד רואים אנו, שפרשתנו היתה לנגד עיניו של יחזקאל הנביא, כפי שעולה ברור מתוך הקבלת הפסוקים הבאים:
פסוק טז:יז ח: איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה / יד ד: איש איש מבית ישראל אשר יעלה
פסוק טז:/ שם ז: איש איש מבית ישראל ומהגר אשר יגור בישראל
פסוק טז:אין לפקפק בכך שהנביא שאל את ביטויו מספר ויקרא, שהרי רק בספר של חוקים יש מקום להצהרה, שהוא יחול על הגר כמו על האזרח, ואילו בדברי נבואה היא באה רק להזכיר את החוק. ועוד: הביטוי "אשר יעלה" וודאי לקוח מדין עולה, ששם מקורו. אגב מוכיחים הפסוקים ביחזקאל, כי השינוי שהוצע על ידי אחדים מן המבארים החדשים, היינו "יעשה" במקום "יעלה", מוטעה הוא.
פסוק טז:יז י: ונתתי פני בנפש... והכרתי אותה מקרב עמה. השוה כ ו. / יד ח: ונתתי פני באיש ההוא... והכרתיו מתוך עמי
פסוק טז:שם יג: ושפך את דמו וכסהו בעפר / כד ז: לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר
פסוק טז:ברור, שכאן שיוה הנביא לנגד עיניו את הפסוקים שבחוק (השוה קלוסטרמאן, Der Pantateuch עמ' 393).
פסוק טז:לפי ז לח נתפרסם החוק שבויקרא יז א ואילך יחד עם שאר חוקי הקרבנות ביום הקמת אוהל מועד (השוה במבוא לקרבנות: שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות, בסופו), ואפשר שפרשה זו שימשה לכתחילה סיום לחוקי הקרבנות. זה היה מבאר לנו את הדבר ש"אני" האלהי, כלומר: ה', חוזר תכופות, מה שאנו מוצאים בסיומים חגיגיים גם בהרבה מקומות אחרים (השוה ויקרא יא מד, יח ל, שמות ו ב ואילך, כט מו, ועוד), ואין הצדקה לכך שפרשנים חדשים, בהסתמכם על הדבר הנ"ל, מייחסים את פרק יז בויקרא למקור אחר (השוה עוד: ראיות מכריעות, עמ' יט ואילך).
