פסוק ב:אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו׳ והיה בעור בשרו לנגע צרעת. עיין בתו״כ וגם נ״מ למה דמבואר במשנה דנגעים פ״ו משנה ז׳ לר״א דעל דלדולין אין מטמא, וזה ר״ל עור בשרו, ור״ל דעור יהיה בבשר ע״ש.
פסוק ב:שם. והוכא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
תו״כ, פרשת נגעים פ״א, ברייתא ח: אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר, ת״ל ׳הכהן׳ מנין לרבות בע״מ, ת״ל ׳מבניו׳.
הנה בירושלמי פ״א דיומא וכ״מ פליגי ר״ע ור״ט אם כהנים בע״מ כשרים לתקיעת חצוצרות, ועיין זבחים דף י״ג ע״א אם יש על בע״מ שם בני אהרן, ובדברי רבינו בהל׳ אבל פ״ג הל׳ י״א, ותו״כ פ׳ תזריע גבי ראיית כהנים את המצורע, ובסנהדרין דף נ״א ע״ב דמרבה שם מקרא אחרינא. ועיין בה״ג בהל׳ בכורות דמרבה שם מהך קרא דכהן סומא פודה את הבן.
פסוק ב:תו״כ, שם: או יכול שאני מרבה חללים, ת״ל ׳הכהנים׳, יצאו חללים. ר״ל כמ״ש בחבורי, דאך קודם שנודע לא מהני, דנהי שיש עליו דין כהן מ״מ זרעו של אהרן לא הוה, וכמבואר ביבמות דף ע״ד ע״ב ע״ש. ועיין בזבחים דף י״ג ע״ש בזה. ועיין בזבחים דף ק״ב ע״א.
פסוק ג:וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן.
שם פרק ב, ג: ושיער בנגע הפך לבן; מיכן אמרו שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא. וכמה יהא בלבנונית, ר׳ מאיר אומר כל שהוא, וחכמים אומרים כשיעור, רבי מאיר אומר שלא יהא בני אדם מדמין שבגולם הם נידונים, אלא חוד שיער לבן טמא שאינו שיער לבן טהור.
עיין במה דפליגי הר״ש ורבינו אם השערות של הנתק דבעי דוקא קצר אם ר״ל קצר משיעור של שער לבן, דהר״ש ז״ל ס״ל דבעי שיהיה קצר, ורבינו לא ס״ל כן דמ״מ בעי שיהיו ניטלות בזוג, כמבואר בפ״ח הל׳ ה׳ ע״ש ובר״ש פ״י משנה א׳. והנה לכאורה קשה במה דפסקינן בנדה דף נ״ב ע״ב גבי שיעור שערות דהלכה כדברי המחמיר בזה, ולא ר״ל מחמת ספק דהא גבי נגעים קי״ל ספק נגעים להקל, וע״כ צ״ל דזהו בגדר ודאי, וא״כ גבי צהוב לכאורה ארוך לא הוה רק אם גדול מכל השיעורים, וכן יהיה נ״מ לענין שערות השחורות המצילות את הצהוב דהם מן הסתם צריכים שיהיו כשיעור הגדול ויהיה אז מציאות שיהיה תרתי דסתרי במקום אחד דהיינו בגדול השחור והצהוב, ועיין בנגעים פ״ד משנה ד׳ דר״ש ס״ל שם דבעי שיעור הלובן שיהיה נקרץ בזוג. ובאמת לולי דברי רבינו שם היה נראה דר״מ דאמר שם כ״ש ס״ל דאזלינן בתר ראשו ולא בתר עיקרן, וזהו כונת התו״כ חוד שער, ואזיל לשיטתיה בפרה פ״ב משנה ה׳ דס״ל הכל הולך אחר הנראה, ועיין בנזיר דף ל״ט בהך בעיא אם מלעיל רבי או מלתתא רבי, א״כ נמצא אם מה שעכשיו ראש היה בתחילה בעיקרו, ולכך מטמא. וזה כונת התו״כ שלא תאמר כגולם הם נידונים ר״ל דאין זזים ממקומם רק דהם זזים ולכך מטמא ר״מ גם מקצת כיון שהוא נראה.
פסוק ג:שם. ומראה הנגע עמוק מעור בשרו.
שם, פ״ב, ה: מראה הנגע עמוק; אין ממשו עמוק. עיין בכורות דף מ״א ע״ש.
פסוק כט:ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן.
שם, פ״ה, ג: אין לי אלא בזמן שיש לו בראש ובזקן וכו׳, לא בראש ולא בזקן מנין וכו׳. ר״ל אם הוה נתק בשאר מקום שער כמו גבות, וכמבואר במנחות דף ל״ז ע״ב, ע״ש.
פסוק לג:והתגלח ואת הנתק לא יגלח.
שם פ״ט, ו־ז: והתגלח; אע״פ שהוא נזיר וכו׳, יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה להתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי, כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ספק, ת״ל ואת הנתק לא יגלח.
עיין בהראב״ד, ובאמת הא קייל״ן דאין ימי חלוטו עולה וא״כ איך שייך לומר שידחה. וצ״ל קודם שיטמאנו הכהן דמ״מ לוקה אך לפי שיטת הרמב״ם דנתק שאני דרק בתער, ומשמע דאין זה גדר נגע, רק גזית״כ, וי״ל דרק לאחר טומאה, יקשה מכאן ואכמ״ל. גם י״ל, כגון אם לאחר שמנה ימי נזירות וקודם גילוח נעשה מצורע דאז ודאי לא סתר ומ״מ לא יגלח כנ״ל.
פסוק לו:ואם בעיניו עמד הנתק וגו׳.
שם פ״ה פ״ט, יד: ואם בעיניו; אין לי אלא בעיני עצמו, בעיני בנו, בעיני תלמידו מנין, ת״ל ׳ואם בעיניו, עמד הנתק.
גבי נגעים דעיקר תלוי בפי הכהן וכ״ז שלא אמר טמא או טהור לא הוי כלום. והנה רבינו ז״ל בהל׳ נגעים פ״ט הל׳ ד׳ כתב גבי פסיון א״א שיעשה זה ע״י כהן אחר שלא ראה הנגע מתחלה. ועיין מ״ש בפי׳ המשניות פ״ג דמס׳ נגעים משנה א׳, ובאמת בתו״כ גבי נתקים מבואר דגם ע״י בנו ותלמידו שאמרו לו שעמד בעינו מהני ובתוספתא מבואר דגם המצורע עצמו נאמן לומר אם פשה או לא, וצ״ל כך, דהנה פליגי בזה תנאים במס׳ נגעים פ״ה משנה ד׳ אם אמירת הכהן טמא או טהור הוא על הנגע וממילא האיש שיש בו הנגע טמא, או קאי על האיש. ונ״מ אם אינו יודע איזה נגע פשה באיש אחד. ועיין במאי דפליגי רבינו והר״ש פ״ט דנגעים משנה ב׳ גבי אם אין יודע אם שחין או מכוה אם טמא או טהור, עיין בהל׳ טומאת צרעת פ״ה הל׳ ה׳ ע״ש. ועיין בהך מחלוקת דלר״א ור׳ יהושע בשבועות דף י״ח, ובכריתות די״ט, ובנדה דף כ״ח ע״ש, אם צריך לידע שם הדבר עכ״פ, כך זה מחלוקת אם אמירת הכהן על האדם או על הנגע. ועי׳ בהך דנדה דף כ׳ ע״ב מבואר שם כך דהאשה נאמנת לומר שראתה כזה והחכם אומר לה שהיא טהורה שעכ״פ הטהרה ע״י החכם, וגבי דמים די בזה כמבואר בירוש׳ פ״ב דדי שהחכם יראה מראה הכתם ואך שלא ראה עצם הכתם, משא״כ בנגע דצריך לראות עצם הנגע, וגבי נגע עצם הראיה פועל ויאמר טמא ולא מהני אומדנא, כמו בהך דכתובות דף פ״ה, ופסחים דף קי״ג, רק נתקים ס״ל לרבינו דלא דמי לשאר נגעים ואינו חייב עד שיגלחנו כמבואר בפ״י מהל׳ טומאת צרעת הל׳ א׳ ע״ש, ולכך מבואר בתו״כ דמהני בזה שיאמר לו בנו או תלמידו שכך היה, עיין גיטין דף י״ט ע״ב גבי שטר, וכתובות דף כ״ח, אבל לא בשאר נגעים. והנה עיין בקידושין דף ח׳ ע״א דנאמנת לומר שהדינר היה של נחושת ולא הוי קידושין, וע״ש דף י״ב, ותוספתא גיטין פ״ב דנאמנת לומר שזה הוא הגט, ועיין כתובות דף כ׳ גבי אם יכול הבע״ד להזכיר את העד ע״ש. אך כ״ז גבי דבר שהוה רק ממילא יש נאמנות גם לבע״ד בעצמו, אבל על עצם הדבר הבע״ד בעצמו אינו נאמן, וכמו בהך דנדה כ׳ ע״ב הנ״ל דאינה נאמנת לומר כזה טיהר לי חכם, וה״נ גבי נגע למ״ד דכהן מטמא הנגע וממילא האדם טמא שפיר נאמן הבעל דבר בעצמו, כמבואר בתוספ׳ הנ״ל, אבל א״נ דמטמא להאדם א״א לסמוך עליו.
פסוק לו:שם. ואם בעיניו עמד הנתק וגו׳ נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן.
שם, פ״ט, טז: טהור הוא; יכול יפטור וילך לו, ת״ל ׳וטהרו הכהן׳. אי וטהרו הכהן יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהא טהור, ת״ל ׳טהור וטהרו הכהן׳.
הך דין דנגע המובא בבכורות דף ל״ד ע״ב דאם קצצה מתכוין, שם ר״ל ג״כ דכיון דקייל״ן גבי נגע כ״ז שלא טיהרו הכהן הוא טמא, עיין ירושלמי פ״ו דפסחים, ובדברי רבינו בהל׳ טומ״צ פ״ט הל׳ ג׳, ע״ש המחלוקת דתנאי אם יכול הכהן לטהר אותו, וכן מה דבעי שם ר״פ אי טהור תנן וכו׳, ר״ל אם הכהן יוכל לטהר אותו תיכף, או ימתין, ודלא כדמשמע שם מתוס׳ ד״ה מקמייתא ע״ש, ולפי״ז אם עבר הכהן וטיהרו י״ל דלא מהני וכמש״כ. ובזה יש לפרש דברי הירושלמי פ״ו דפסחים הנ״ל, ובתו״כ פ׳ תזריע יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהיה טהור וכו׳, ואיך ס״ד לומר כן, רק דר״ל כה״ג, דבאמת אין עליו טומאה רק דחכמים לא נתנו לו רשות לראות אותו, וי״ל דגם מן התורה כן ושוב אף בדיעבד לא מהני הטהרה שלו.
פסוק מ:ואיש כי ימרט ראשו וגו׳ וכי יהיה בקרחת או בגבחת וגו׳.
שם, פ״י, ו: יבול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא, ת״ל ׳קרחת וגבחת׳, מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. או מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער וכו׳. עיין ביבמות דף ע״ט ע״ב, וחולין דף נ״ה ע״ב גבי צמקה, וביבמות דף כ׳, ובירושלמי פ״ח דשם. ונראה כך דכל דבר שנברא כך זה יש לו רפואה כמו סריס חמה, וכל שנעשה ע״י חולי יש ב׳ גדרים, אם החולי נעשה חסרון בכח המגדל שער או החולי בהשער בעצמו וע״י זה נשר השער.
פסוק מו:כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
שם פי״ב, יב: בדד ישב; אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים, ת״ל ׳בדד ישב׳. (נראה לי דכן ראוי לפרשו לבדד ישב שיהא כמנודה שאסור בארבע אמות שלו. וכן כל המנוגעים, ומכאן למדו חכמים שהמצורע הוא כמנודה — הראב״ד). ונ״מ אם ב׳ מצורעים מותרים לישב בב״א. ועיין ברכות דף נ״ד ורש״י מנחות דף צ״ה. ועיין ב״ב דף כ׳ ע״א ע״ש.
פסוק מו:מחוץ למחנה מושבו. והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו׳.
שם סוף פרק יב: ר׳ יוסי הגלילי אומר: מחוץ למחנה מושבו — הבגד; לימד על הבגדים שהם טעונים שילוח חוץ לשלש מחנות. עיין בתוספתא ספ״א דכלים ובירושלמי סוף מס׳ שקלים ע״ש.
פסוק מו:תו״כ, פי״ג, ב: אין לי אלא בגד וארג בו שלש על שלש, בגד ולא ארג בו שלש על שלש מנין, ת״ל ׳והבגד׳. ר״ל היכי דאין דעתו להשלים, וכמו בטומאה כמ״ש התוס׳ והרמב״ם ז״ל פכ״ב מהל׳ כלים ע״ש בזה.
פסוק נב:ושרף את הבגד וגו׳ כי צרעת ממארת הוא באש תשרף.
תו״כ, סוף פרק יד: צרעת ממארת; תן בו מאירה ולא תהנה בו. אין לי אלא מוחלט, מוסגר מנין ת״ל ׳צרעת׳. או מה מוחלט ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו, יכול אף מוסגר כן, תלמוד לומר ׳כי צרעת׳. עיין בירושלמי פ״ג דערלה.
