פסוק ב:שאת או ספחת וגו'. שמות נגעים הם ולבנות זו מזו:
פסוק ב:בהרת. חברבורות טיי"א בלע"ז [כתם] וכן (איוב לז כא) בהיר הוא בשחקים:
פסוק ב:אל אהרן וגו'. גזרת הכתוב היא שאין טמאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן:
פסוק ג:ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע, ומעוט שער שנים:
פסוק ג:עמק מעור בשרו. כל מראה לבן עמק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל:
פסוק ג:וטמא אתו. יאמר לו טמא אתה, ששער לבן סימן טמאה הוא גזרת הכתוב:
פסוק ד:ועמק אין מראה. לא ידעתי פרושו:
פסוק ד:והסגיר. יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:
פסוק ה:בעיניו. במראהו ובשיעורו הראשון:
פסוק ה:והסגירו שנית. הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מחלט:
פסוק ו:כהה. הכהה מראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא:
פסוק ו:מספחת. שם נגע טהור:
פסוק ו:וכבס בגדיו וטהר. הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא וצריך טבילה:
פסוק ח:וטמאו הכהן. ומשטמאו הרי הוא מחלט וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת זאת תהיה:
פסוק ח:צרעת הוא. המספחת הזאת:
פסוק ח:צרעת. לשון נקבה. נגע. לשון זכר:
פסוק י:ומחית. שינמינ"ט בלע"ז [רפוי], שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר, אף הוא סימן טמאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טמאה:
פסוק יא:צרעת נושנת הוא. מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה:
פסוק יב:מראשו. של אדם ועד רגליו:
פסוק יב:לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו:
פסוק יד:וביום הראות בו בשר חי. אם צמחה בו מחיה הרי כבר פרש שהמחיה סימן טמאה, אלא הרי שהיה הנגע באחד מעשרים וארבעה ראשי אברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כלו כאחד ששופע אלך ואלך, וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו על ידי שמן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא:
פסוק יד:וביום. מה תלמוד לומר, ללמד יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולכסותו ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל:
פסוק טו:צרעת הוא. הבשר ההוא בשר לשון זכר:
פסוק יח:שחין. לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה, שלא מחמת האור:
פסוק יח:ונרפא. השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר:
פסוק יט:או בהרת לבנה אדמדמת. שאין הנגע לבן חלק אלא פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם:
פסוק כ:מראה שפל. ואין ממשה שפל, אלא מתוך לבנוניתו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל:
פסוק כב:נגע הוא. השאת הזאת או הבהרת:
פסוק כג:צרבת השחין. כתרגומו רושם שיחנא, אינו אלא רושם החמום הנכר בבשר כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חמום, כמו (יחזקאל כא ג) ונצרבו בה כל פנים, רייטרי"ר בלע"ז:
פסוק כג:צרבת. ריטריימינ"ט בלע"ז:
פסוק כד:מחית המכוה. שיינימנ"ט בלע"ז [רפוי] כשחיתה המכוה נהפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, נלד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה לא ידנו כגריס:
פסוק כט:בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב:
פסוק ל:ובו שער צהב. שנהפך שער שחור שבו לצהוב:
פסוק ל:נתק הוא. כך שמו של נגע, שבמקום שער:
פסוק לא:ושער שחר אין בו. הא אם היה בו שער שחור, טהור ואין צריך להסגר ששער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר (פסוק לז) ושער שחר צמח בו וגו':
פסוק לב:והנה לא פשה וגו'. הא אם פשה או היה בו שער צהוב טמא:
פסוק לג:והתגלח. סביבות הנתק:
פסוק לג:ואת הנתק לא יגלח. מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא נכר אם פשה, שאם יפשה ועבר השערות ויצא למקום הגלוח, טמא:
פסוק לה:אחרי טהרתו. אין לי אלא פושה לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה:
פסוק לז:ושער שחר. מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער ולמה צהוב דומה, לתבנית הזהב. צהוב, כמו זהוב אורבל"א בלע"ז [זהוב]:
פסוק לז:טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו הכהן, לא טהור:
פסוק לט:כהות לבנת. שאין לובן שלהן עז אלא כהה:
פסוק לט:בהק. כמין לובן הנראה בבשר אדם אדום, שקורין רו"ש [אדמוני], בין חברבורות אדמימותו, קרוי בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח:
פסוק מ:קרח הוא טהור הוא. טהור מטמאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן, שהם מקום שער, אלא בסימני נגע עור בשר בשער לבן, מחיה ופשיון:
פסוק מא:ואם מפאת פניו. משפוע קדקד כלפי פניו קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל ומשפוע קדקד כלפי אחוריו, קרוי קרחת:
פסוק מב:נגע לבן אדמדם. פתוך מנין שאר המראות, תלמוד לומר נגע:
פסוק מג:כמראה צרעת עור בשר. כמראה הצרעת האמור בפרשת עור בשר (פסוק ב) אדם כי יהיה בעור בשרו ומה אמור בו, שמטמא בארבע מראות ונדון בשני שבועות, ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה, שהוא נדון בשבוע אחד, ולא כמראה נתקין של מקום שער שאין מטמאין בארבע מראות שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה:
פסוק מד:בראשו נגעו. אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו, לרבות את כלן על כלן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו':
פסוק מה:ועל שפם יעטה. כאבל:
פסוק מה:שפם. שער השפתים גירנו"ן בלע"ז [שפם]:
פסוק מה:וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו:
פסוק מו:בדד ישב. שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל:
פסוק מו:מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות:
פסוק מח:לפשתים ולצמר. של פשתים או של צמר:
פסוק מח:או בעור. זה עור שלא נעשה בו מלאכה:
פסוק מח:או בכל מלאכת עור. זה עור שנעשה בו מלאכה:
פסוק מט:ירקרק. ירוק שבירקין:
פסוק מט:אדמדם. אדם שבאדמים:
פסוק נא:צרעת ממארת. לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד) פוינינ"ט בלע"ז [דוקר]. ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה המנו:
פסוק נב:בצמר או בפשתים. של צמר או של פשתים, זהו פשוטו ומדרשו יכול יביא גזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה. אם כן מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את האימריות שבו, שהן ממין אחר. אימריות לשון שפה, כמו אימרא:
פסוק נד:את אשר בו הנגע. יכול מקום הנגע בלבד, תלמוד לומר את אשר בו הנגע יכול כל הבגד כלו טעון כבוס, תלמוד לומר הנגע. הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו:
פסוק נה:אחרי הכבס. לשון העשות:
פסוק נה:לא הפך הנגע את עינו. לא הכהה ממראיתו:
פסוק נה:והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע, מכל מקום, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים וכו', כדאיתא בתורת כהנים. ורמזתיה כאן לישב המקרא על אפניו:
פסוק נה:פחתת היא. לשון גמא, כמו (שמואל ב' יז ט) באחת הפחתים, כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין:
פסוק נה:בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בשחיקותיה או בחדתותיה:
פסוק נה:קרחתו. שחקים ישנים ומפני המדרש שהצרך לגזרה שוה מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים, מה להלן פרח בכלו טהור, אף כאן פרח בכלו טהור, לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פרושו ותרגומו זהו משמעו קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב (פסוק מא) ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים:
פסוק נו:וקרע אתו. יקרע מקום הנגע מן הבגד וישרפנו:
פסוק נז:פרחת הוא. דבר החוזר וצומח:
פסוק נז:באש תשרפנו. את כל הבגד:
פסוק נח:וסר מהם הנגע. אם כשכבסוהו בתחלה על פי כהן, סר ממנו הנגע לגמרי:
פסוק נח:וכבס שנית. לשון טבילה תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון ויתחור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתרגמין ויצטבע:
