פסוק א:הטומאה החמורה ביותר שיוצאת מגוף האדם, היא טומאת צרעת. אך מכיון שהצרעת מופיעה לא רק בבני אדם אלא גם בבגדים ובבתים, עוסקים הפרקים שלפנינו גם באלה האחרונים. חוקי הנגעים מכילים את הסעיפים האלה: א) נגעי הצרעת באדם, יג, א-מו, ב) נגע בגדים, יג, מז-נט, ג) טהרת המצורע, יד, א-לב, ד) נגעים בבתים, יד, לג-נג. אח"כ באה חתימה לכל חוקי הנגעים, יד, נד-נז. לכאורה היה צריך להקדים את הסעיף הרביעי, נגעי הבתים, לסעיף השלישי, היינו לטהרת המצורע, שהרי היה הגיוני לדבר קודם כל על חוקי הטומאה עצמה ואחר כך על אופן הטהרה, כמו שבאמת החוקים בדבר צרעת הבגד קודמים לחוקי הטהרה. אולם אפשר שהטעם לכך הוא, שהצרעת בבתים דורשת לפעמים אחרי הריפוי טהרה בצורה דומה לטהרת צרעת האדם. לתורת טהרת נגע הבית, שהיא קצרה, לא היה דרוש סעיף מיוחד ולכן היה יאה לאחד אותה עם חוקי הטומאה לפיסקה אחת. ומכיון שמצד אחר אי אפשר היה להקדים את טהרת הבתים לטהרת האדם, היה צורך להקדים את הדינים האחרונים האלה לתורת טומאת הבתים, כך נתחלפו מקומותיהם של שני הסעיפים האחרונים של חוקי הצרעת.
פסוק א:תורת הצרעת (יד נז) נחלקת, כדוגמת התורה בפרק יא (ראה מבוא לפיא), לעשר פסקאות: א) צרעת המתהווה אחרי הופעת סימנים מיוחדים (יג, א-ח), ב) צרעת נושנת שפורחת בעור (יג, ט-יז), ג) השחין (יג, יח-כג), ד) המכוה (יג, כד-כח), ה) הנתק: צרעת השערות (יג, כט-לז), ו) הבוהק (יג, לח-לט), ז) הצרעת בקרחת, "קרחת" או "גבחת" ביחד עם דינים שמסיימים את חוקי צרעת האדם (יג, מ-מו), ח) נגע בבגדים (יג, מז-נט), ט) תורת טהרת המצורע (יד, א-לב), י) נגע בבתים יחד עם חתימת תורת המצורע כולה (יד, לג-נז).
פסוק א:רבים הצטרפו לדעתו של י. ד. מיכאליס Mos. Recht חלק 4 עמוד 227 ואילך) וקבעו, כי חוקי המצורע הם תקנות משטרתיות סאניטריות, הביאו לכך ביחוד הדינים בדבר בידוד המצורעים. אולם כל מי שמתעמק יותר בחוקים אלה יכול להיווכח בנקל, כי מגמות סאניטריות זרות להם לחלוטין. הירש כבר הביא את הטענות דלהלן נגד דעה זו: א) דווקא "שחין מצרים", אשר אינו עשוי להרפא (דברים כח: כז, לה), אינו מטמא, מכיון שלפי יג יח זקוק לבדיקת הכהן רק "שחין ונרפא", כלומר כשהנגע התחיל להרפא, ורק אז אפשר לטמאו בהחלט. ב) אם צרעת פשתה בכל הגוף, הרי לפי יג יב מטהרה הכהן, ואילו השחין הרע ביותר הוא זה דווקא שמכסה את כל הגוף (דברים כח לה). ג) בנגע הבית מצווה התורה לפנות את הבית לפני הבדיקה על ידי כהן, כדי שלא ייטמא כל שנמצא בבית. ואילו נידונה הצרעת מבחינת מחלה מדבקת, היה צורך דווקא לטמא את כל הכלים שבבית שבאו במגע עם החמרים המעבירים את המחלה (השוה זומר, שם, עמוד 220). ד) ואם עוד מצרפים לזה את דין התורה שבעל פה של "חתן נותנים לו את שבעת ימי המשתה" (כלומר: משחררים אותו מבדיקת הנגע), וכן שברגלים "נותנין לו כל ימות הרגל" ואין מחייבים בהם ראיית הכהן (משנת נגעים ג ב), נוכחים לדעת כי לא היה כאן אף רמז קל לחששות סאניטריות, שהרי דווקא את החתן לפני חתונתו, וביתר קפדנות את עולי הרגל בזמן הרגלים, היו צריכים לבדוק כדי למנוע הדבקה. ה) מראות הנגעים, כפי שמתוארים בחוקים שלפנינו, אינם דומים כלל לאותן המחלות הרעות שספרי הרפואה מציינים אותן בשם Lepra (השוה ספורנו לפרק יג פסוק ב). ו) אף הנגעים הרעים ביותר אינם מדבקים לפי דעת רוב המומחים. השוה את הדין וחשבון של הוועדה שמונתה על ידי הממשלה הבריטית לחקירת ה"לפרה" במושבות הבריטיות, שהירש מצטט (לפי החוברת Ausland 1868, גליון יד), ריהם Realwörterb ערך Aussatz, איינזלר בכה"ע של חברת פלשתינה הגרמנית, כרך טז, עמ' 255-247, מ. סאנדרצ'קי, שם, כרך יח, עמ' 3034 (ודעה נגדית של פ. צינסר, שם, עמוד 44-41). ובכן צריך לדון על החוקים האלה בכללם (כמו שהעירונו במבוא לפי"א) כעל חוקים דתיים, ומכיון שלא הוברר בוודאות אילו הן מחלות הצרעת שלהן מכוונים החוקים שבפרשתנו, על כן נסינו לבאר את הדינים בהתחשב עם ההלכה המסורתית שלנו, הספרות החדשה על "לפרה" ראה בספרו של דילמאן EL מהד' ג, עמוד 554.
פסוק א:חוקים על-דבר צרעת אדם
פסוק א:בדיני צרעת של התורה, ישנם שני סוגים של צרעת, (על כך אנו למדים מן החתימה לדיני צרעת, להלן יד נד): א) הצרעת בעור הבשר, ב) הצרעת במקומות המכוסים בשער, בראש ובזקן, ששמה "נתק". החוקים על הסוג הראשון נמצאים בפרק יג, א-כח, ועל הסוג השני- בפרק יג, כט-לז. הפסוקים לח-מו מוסיפים עוד: "בהק" (לח-לט), "קרחת" ו"גבחת" (מ-מד), ולבסוף חוקים על התנהגות המצורע, בפסוקים מה-מו. הסוג הראשון של צרעת האדם, שמופיעה בעור הבשר, יכול לבא בשתי צורות: הצרעת הרגילה, שנראית בעור עצמו (פסוקים א-יז), או צרעת שעלתה כתוצאה משחין או ממכוה (פסוקים יח-כח).
פסוק ב:ויקרא יג: א-ג. כאן בא הדיבור גם אל אהרן, מפני שבידי הכהנים היתה ההכרעה בנגעים, השוה דברים כד ח.
פסוק ב:"אדם", לביאור לשון 'אדם' בחוקים, ראה לעיל על א ב. לפי התלמוד אין כתוב כאן איש או אשה, משום שלא גדולים בלבד, אלא גם תינוק בן יומו מטמא בנגעים (נדה מד.).
פסוק ב:"כי יהיה" (לגבי השימוש של 'כי' ראה לעיל על א ב). לדעת תו"כ לא נאמר "אשר יהיה", משום שהחוק לא בא לאסור נגעים שכבר קיימים, ורק הנגעים שאחר הדיבור יהיו מטמאים. כך אינם מטמאים הנגעים של נכרי ונתגייר וקטן שנולד, שנתהוו נגעיהם קודם ההתגיירות והלידה.
פסוק ב:"בעור בשרו", בניגוד לצרעת שנזכרת להלן בפסוק כט ואילך שנראית בראש ובזקן. השוה פסוק מג ופירש"י, שם.
פסוק ב:"שאת", בליטה רמה. ביטוי זה חוזר כמה פעמים להלן: בפסוק י "שאת לבנה" (נגע טמא), בפסוק יט: בשחין שנרפא, בפסוק כח: "שאת המכוה", שהיא טהורה, בפסוק מג: "שאת הנגע".
פסוק ב:"ספחת", מלשון ספח -שפך, מציינת, כנראה, את הנגע כעירוי של מוגלה מתוך הבשר והעור, להלן פסוקים ו-ח: "מספחת - מקום הספחת.
פסוק ב:"בהרת" מלשון בהר - מאיר, מקום בהיר וכתם על העור. ר' ישמעאל אומר בתו"כ: "בני ישראל הריני כפרתם, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים", כלומר שחומים. לפי חז"ל בשבועות ו. אין ספחת כינוי לנגע אלא תופעה שהיא קרובה לשתים האחרות, כלומר נספחת. נגעי הצרעת "שאת" ו"בהרת" נקראים "אבות", נגעים עיקריים, ואילו "ספחת" מוסיפה "תולדה" לכל אחד מאלה. ואפילו אם נבאר "ספחת" – נגע, אפשר להניח שאינה נגע מיוחד, אלא שם משותף של אותם הסוגים שדומים ל"שאת" ול"בהרת", "שאת" ו"בהרת" מציינות לפי התלמוד צבעים מסויימים של נגעים: "בהרת" היא לבנה עזה כשלג, והנספחת אליה, ה"ספחת", צבעה כסיד ההיכל. לדעת ר' מאיר צבע השאת כקרום ביצה והספחת הקרובה לה צבעה כצמר לבן. לפי דעת חכמים אחרים להיפך: האב דומה לצמר לבן והתולדה לקרום ביצה.
פסוק ב:המלה "שאת" מתפרשת בתלמוד, שם ו: "אין שאת אלא גבוה", מקום גבוה. לדעת רש"י ביאורו הוא משום שכל צבע לבן נראה עמוק, כמו ששטח מואר על ידי השמש נראה עמוק מן הצל. אלא שלפי הנחה זו לא יתבאר פסוק ד שלפנינו, וגם לא המימרא הנ"ל בתלמוד, שהצבע הלבן הוא השאת, היינו גבוה. וכן דחוקים ביאורים אחרים, שלפיהם נקראה השאת כך רק ביחס אל הבהרת שהיא לבנה עוד יותר. גם לא ברור לפי דעה זו, מדוע נמצא הביטוי "מראהו עמוק" רק בבהרת ולא בשאת. ועל כן יהיה נכון יותר לקבל את דעתו של ויזל, שהשאת נראית כבליטה מעל לעור, ומכאן שמה. כי רק הלובן העז כשלג או הלובן כסיד הקרוב לו נראים עמוק מן העור, ולעומת זאת נראה הלובן שאינו מבריק גבוה מן הצבעים האחרים, וכך הוא הצבע של הצמר הלבן ושל קרום הביצה. זה האחרון איננו בהיר כל כך כמו הראשון אך נראה, גבוה יותר, משום שהברק שלו פחות חזק, ולכן חשבו ר' מאיר לאב, אף על פי שצמר לבן בהיר יותר.
פסוק ב:"בהרת" היא לדעת ויזל השם המציין כל מיני כתמים. אך כאן המדובר הוא ביחוד בכתם לבן כשלג. וכנראה, שלזה התכוון הביטוי "בהרת" במובנו המצומצם.
פסוק ב:"והיה וגו'". הצבעים הנזכרים לעיל עלולים להפוך לנגע צרעת, ולכן היה צריך להראותם לכהן כדי שהוא יחליט.
פסוק ב:"נגע" מציין כל לקוי בגוף וכל פגע (השוה שמות יא א), "נגע צרעת" הוא הכינוי המיוחד של הצרעת (מן صرع בערבית, למוטט).
פסוק ב:"והובא", על ידי מישהו, כל מי שרואה אותו יניעהו ללכת אל הכהן.
פסוק ב:"אל אהרן... או וגו'", אל הכהן הגדול או אל כהן הדיוט (ראב"ע). את זאת היה צורך להדגיש כאן במיוחד, משום שהיה מקום לחשוב שהחלטה כה חשובה, שיש בכוחה לנדות אדם מן העיר לזמן ארוך, רק הכהן הגדול היה רשאי להוציא. כל בקי בדינים רשאי לראות בנגעים, אבל את ההחלטה על "טהור" או על "טמא" צריך הכהן להודיע. גם בדברים (כא ה) נאמר: "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", ועוד שם כד ח: "השמר בנגע הצרעת וגו' ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות". ואפילו אם בדברי ריבות אין זקוקים להחלטת כהן, ומה שנאמר במשנה תורה כי הכהנים יורו בריב, זה רק מפני שמניחים שהכהן בקי בחוקים, הרי בנוגע לצרעת, הראה הכתוב על ידי חזרתו כמה פעמים על "וראה הכהן", "וטהרו הכהן" ועוד, שבענין הנגעים מחייבת התורה, שההחלטה תהא בידי כהן, ושבמידת מה העמידה את תפקידו זה בדרגה אחת עם העבודה בבית מקדש, שרק הכהנים כשרים בה. ברם, ההחלטה בענין הנגעים כשרה גם על ידי כהן בעל מום, רק החלל פסול למעשה זה (כא ז), מפני שנפגם אופי הכהונה שלו.
פסוק ג:"וראה הכהן... בעור הבשר", הכהן צריך להתבונן רק במראה החיצוני.
פסוק ג:"ושער", פירושו שתי שערות לכל הפחות, כי השם בלשון יחיד הוא שערה.
פסוק ג:"בנגע", השערות ששרשיהן בתוך הנגע מכריעות.
פסוק ג:"הפך לבן", כנושא צריכה לשמש המלה "נגע" ו"שער" הוא המושא (השוה פסוק י). אולם אפשר לפרש גם לפי הראב"ע ש"הפך" הוא פועל עומד (ולא סביל).
פסוק ג:"ומראה הנגע עמוק", לא נאמר "הנגע עמוק" אלא "מראה הנגע עמוק", ולא ממשו עמוק, הנגע עצמו אינו עמוק (תו"כ). מראה הנגע עמוק, אינו מציין את הצבע הלבן, אלא את הצבע המבריק, כי הברק הוא הוא שעושה את המראה עמוק מן העור, כפי שכבר העירונו לעיל בשם ויזל. לכן פוסקים הראב"ד (הל' טומאת צרעת א ו) והשאילתות (פ' מצורע), בניגוד לרמב"ם ורש"י, שרק הבהרת נראית עמוקה מן העור, אבל שאת אינה טמאה אלא אם כן גבוהה מן העור שמסביבה, שהרי אין שאת אלא גבוה. לפי זה אין "ומראה עמוק מן העור" אלא סימן שיש שם בהרת (ולא סתם נגע לבן), ואעפ"כ היא טמאה רק כשהפך השער לבן. מזה אפשר היה להסיק ש"שער לבן" בלבד בלי שיהא "מראה עמוק מן העור" גם כן אינו מטמא, ואף אם הבהרת באה מעיקרא מנגע שנרפא, כך שנשאר רק שער לבן שמסביבו התהווה נגע חדש, גם כן אין להחליטו כטמא (נגעים ה ג). לפיכך הנאמר בפסוק שלאחר זה, שאם "אין מראה עמוק" ו"שערה לא הפך לבן" יש להסגירו, כוונתו היא, כי אף על פי שאין אפילו "מראה עמוק", בכל זאת טעון הסגר. אלא שמתעוררת השאלה לפי בעל השאילתות, שפוסק בפירוש: "ולא מטמא בהרת לבנה ותולדתה אלא דמתחזיא עמקא בבשאר", לא היה כלל מקום לראות נגע בתופעה זו, אם לא היה "מראה עמוק", שהרי כבהרת היתה מזקיקה "מראה עמוק" וכשאת "מראה גבוה". אולם אפשר שכוונת בעל השאילתות היתה, שבהרת בלי מראה עמוק אינו טמא מוחלט אלא טעון הסגר, כדי לעקוב אחרי הסימן השני, היינו הפסיון.
פסוק ג:אותם המפרשים שמניחים, שכל נגע נראה עמוק מן העור, אינם יכולים להבין את פסוק ד. אמנם, הרמב"ן סובר, כי המראה איננו עמוק משום שהשער לא הפך לבן, אך זה דחוק, כי שתי שערות עדיין אינן יכולות להביא לידי שינוי מראה כזה. מלבד זאת: אין לשון הכתוב כוללת שום רמז, שאפשר לפרש כי "עמוק אין מראה" הוא תוצאה מ"שערה לא הפך לבן". מבארים אחרונים סוברים, ש"ומראה עמוק מן העור" הוא סימן טומאה באותה דרגה כמו שער לבן (השוה קנובל ודילמאן). ועוד מעיר ויזל, כי פסוק ד מדבר על תולדה של בהרת, שמראה כסיד ההיכל. דעה זו מאשר אמנם תרגום יונתן, אך לי נראה, שאין לה יסוד לא בכתובים ולא בדברי חכמינו. אפשר שתרגום יונתן שאב את הפירוש שלו מתוך המכילתא דר' ישמעאל שאבדה לנו.
פסוק ד:ד-ו. "ואם בהרת... מן העור", כבר מבואר בפסוק הקודם. לעיל בפסוק ב לא היה צורך לומר "בהרת לבנה", כי בפסוק ג "עמוק מעור בשרו" כבר פורש הצבע הלבן.
פסוק ד:"וּשְעָרָה", הה"א היא כינוי לנקבה, שער שלה, למרות סימן ה"רפה", כי אם לא כן, צריך היה לנקד "וְשֹעֲרָה".
פסוק ד:"והסגיר", המצורע צריך להיות מבודד בבית. ר' יעקב בן אשר (פירוש הטור לחומש) מבאר בשם אביו את הסגרת המצורע כך, שהכהן הקיף את הנגע בסימן צבעוני כדי להכיר אחרי שבעת ימים אם הנגע התפשט מעבר לקו המסומן. אבל ביאור זה נדחה על ידי מקלנבורג, השוה שם ומשנה למלך בפרק טומאת צרעת יד ה. לדעת התלמוד במגילה ח: גם המוסגר צריך לשבת מחוץ למחנה, וגם לענין הטומאה הוא שוה למוחלט, רק מפריעה ופרימה הוא פטור.
פסוק ד:"שבעת ימים", ויום ההסגר בכלל.
פסוק ה:"ביום השביעי", אין רואים את הנגע אלא ביום, בשעות האמצעיות לפני הצהרים ואחרי הצהרים (נגעים ב ב).
פסוק ה:"עמד בעיניו", לדעת הרמב"ן פירוש "בעיניו": לפי שיקול דעתו. אולם לפי המשך הענין אין פירושו אלא: במראהו הראשון. את הקושי, שהיה צריך לכתוב "בעינו" (מזרחי) אפשר להסיר (לפי הירש) על ידי ההנחה, ש"בעיניו" בא ללמד, שאם נשאר לנגע רק אחד מן הגוונים השונים של מראות נגעים (ראה בראשית הפרק הזה) הרי הוא טעון הסגר שנית (ראה משנת נגעים ד ז ותוס' יום טוב, שם). הניגוד ל"עמד בעיניו" הוא: "כהה" בפסוק ו. אף על פי שעמד בעינו ולא כהה, אינו טמא, כל זמן שלא פשה, כי רק הפסיון מביא טומאה ולא צבע הנגע, "פשה" משמעו גדל מכפי שהיה בבדיקה הראשונה.
פסוק ה:"שבעת", שבעת הימים של ההסגר השני מתחילים ביום האחרון של שבעת הימים הראשונים, כך שבסך הכל יהיו שלשה עשר יום.
פסוק ו:"והנה כהה הנגע", לדעת הרמב"ם, טומאת צרעת א יא, משמעות "כהה" כהה מארבעת המראות במידה ששוב אין לו מראה של נגע, ואת הוא"ו במלים "ולא פשה" הוא מבאר במובן "או", כלומר: אם מראה הנגע חלף או לא פשה (אף אם עמד בעינו), טהור. אולם כבר ערער המלבי"ם על זה, באמרו: א) מה שכהה יותר מארבעת המראות, נקרא להלן בפסוק לט: "בהק" והוא טהור למרות הפסיון, ואיך היה אפשר לומר בפסוקים ז-ח: "ואם פשה תפשה... אחרי הראתו... לטהרתו וטמאו הכהן"? ב) אם מראה הנגעים חלף, הרי הוא טהור גם בסוף השבוע הראשון, ואין צורך בהסגר שני. ולכן מוכרחים אנו לפרש כדעת תו"כ, כי "כהה" הוראתו אמנם כהה, אך לא הוכהה מארבעה המראות, אלא מראה נגע עמד בעינו, ובכל זאת הוא טהור, אם לא פשה. אולם לפי ביאור זה קשה להבין את התנאי "והנה כהה". ובאמת נוטה רש"י להנחה, שהתורה דורשת מלבד את התנאי שלא פשה עוד את התנאי של כהה, ברם המשנה (נגעים ד ז) מלמדת בפירוש כי לא רק על התנאי של "כהה" אפשר לוותר, אלא אפילו אם הלבין הנגע, הוא טהור, כיון שלא פשה. וחוץ מזה כבר טען המלבי"ם נגד דעתו של רש"י (אשר, אגב, הוא בעצמו חזר בו ממנה בפירושו למס' מגילה ח: השוה מזרחי), כי: א) כאן היה צריך הכתוב לקבוע בפירוש, שאם עמד בעיניו, אעפ"י שלא פשה, טמא, בדיוק כמו בנגעי בגדים, להלן פסוק נה, ב) התנאי של "כהה" לא נזכר לא בשחין ומכוה ולא בנתק, ג) לגבי המראה הכהה ביותר בין ארבעת המראות לא ייתכן "כהה" אלא אם מראה הנגע חולף כליל, וכך היה נידון המראה הכהה ביותר בחומרא יתרה לעומת שאר המראות. ולכן אין דרך אחרת אלא להסכים לדברי חכמינו, שהתנאי של כהה איננו דרוש ושהעיקר אם פשה או לא פשה. ולפי זה נאמר "כהה" או מפני שבבהרת על פי רוב אחרי ההסגר השני, אם לא נראה פסיון, כהה הנגע יותר, או ש"כהה" משמעו כדעת ויזל – נחלש, ודווקא משום שלא פשה נקרא חלש, או – לבסוף – שהכתוב בא ללמד, שאף על פי שהנגע כהה ומחמת שכהה ולא פשה טיהר אותו הכהן, בכל זאת, אם אחרי זמן מה בא פסיון, על הכהן לטמא אותו.
פסוק ו:"מספחת", שטח [על פני העור] של מין צרעת, אשר בהעדר כל סימן טומאה אחר, אינו טמא.
פסוק ו:"וכבס בגדיו". המוסגר טמא באותה דרגה כמו המוחלט (ראה לעיל פסוק ד), אך אינו טעון לא שתי צפרים ולא תגלחת ושאר הקרבנות.
פסוק ז:ז-ח. "ואם פשה תפשה", פסיון, כמו שאר סימני הטומאה, מטמא גם "לאחר הפטור", כלומר: לאחר שטיהרו הכהן (נגעים ג, ג). הכינוי של "הראותו" מוסב או אל "עור", או, נכון יותר, אל "הנגע" שבפסוק הקודם.
פסוק ז:"לטהרתו", מלשון טהרה, כלומר: בכדי שיטהר.
פסוק ח:"וטמאו", כאן מוסב כינוי הפעול על "נגע": השוה "והסגירו" בפסוק ה ל"והסגיר הכהן את הנגע" בפסוק ד.
פסוק ט:ט-יא, אחרי שהפסוקים הקודמים דברו על הבהרת, ניתן כאן הדין בדבר שאת. עד כאן דובר על שני הסימנים, "שער לבן" ו"פסיון", עתה נוסף עוד סימן של טומאה, והוא "מחיה". לכאורה היה מקום לחשוב שסימני טומאה של בהרת חלים רק עליה ולא על שאת, ואילו "מחיה" הוא סימן טומאה רק בשאת. ברם, חכמינו הורו, שסימני טומאה כולם נוהגים באופן שוה בבהרת, בשאת ובתולדותיהן, ומסורת זו אינה סותרת כלל את הכתובים. שכן מוצאים אנחנו גם בחוק הקרבנות (ויקרא א), שדינים אחדים שנוהגים בעולת בקר נאמרו בפסוקים שאחריה בעולת צאן. ואמנם, ביארנו שם (על א י) את הטעם, מדוע ניתנו הדינים דווקא בקשר לצאן, וגם כאן יש בוודאי טעם לכך שהסימנים לא ניתנו בסוג אחד אלא סוג סוג וסימניו.
פסוק ט:כנראה, צודק ויזל באמרו, כי הסימן "שער לבן" שכיח אצל בהרת, ואילו הסימן "מחיה" נמצא אצל שאת. ויש חיזוק להשערה זו במה שהכתוב מציין את השאת כ"צרעת נושנת". ואם מצד אחד מעידה המחיה על צרעת נושנת, שחיבלה זמן רק בבשר החי, עד שפרחה, הרי מצד אחר לא יכול הנגע להבריק כשם שזה אפשר בצרעת חדשה, ולכן לא נראתה בהרת אלא שאת. ועוד זאת אנו למדים מתוך שתי הפסקאות הראשונות של חוקי הצרעת, שבעצם יש רק שני מראות עיקריים, היינו בהרת ושאת, ואילו לספחת אין הכתוב מקדיש פסקה מיוחדת, אלא היא באה כתולדה לבהרת (ולפי תורה שבעל פה גם לשאת יש ספחת). נראה, שלספחת של בהרת נלווה על פי רוב הסימן של פסיון, ומשום כך בא הדין בענין ההסגר והפסיון אצל ספחת. ולפי זה בהרת היא צרעת שתיכף להתהוותה היא פורחת בבהירות מבריקה ומופיעה בשער לבן, ואילו שאת היא צרעת שנשארת זמן רב סמויה מן העין, ורק אחרי פעולה מזיקה וממושכת מבצבצת ופורחת וניכרת על ידי המחיה. ספחת תופסת על פי רוב מקום באמצע: מצד אחד אינה ממהרת לפרוח, אך מצד שני כבר אחרי שבוע שבועיים מופיעה בפסיון.
פסוק ט:"נגע צרעת כי תהיה וגו'", הפועל "תהיה" מכוון לשם העיקרי, עיין איוולד 317 c. הישנות ההקדמה שנראית כמיותרת אחרי פסוק ב, נחוצה, כי בלעדיה אפשר היה לחשוב שהפסוק: "וראה... שאת לבנה" מוסב אל הפסוקים הקודמים ומכוון אל מקרה כזה, שאחרי טיהור הבהרת הופיע אותו הנגע עצמו שוב בצורת שאת לבנה.
פסוק י:"והיא... שער לבן", מכיון שבפסוק יד נאמר, ש"מחיה" לבדה בלא "שער לבן" היא סימן טומאה, אפשר לנו להסיק שגם כאן, אין "והיא... שער לבן" תנאי לטומאת המחיה. אלא התופעה של שער לבן היתה בודאי קשורה על פי רוב לשאת. אך קשה, לאיזה צורך עוד כתובה ה"מחיה". הלא שער לבן לבדו דיו לקבוע את הטומאה, כפי שנאמר לעיל לגבי בהרת. ואם נאמר ששער לבן הוא סימן של טומאה רק לגבי בהרת ולא לגבי שאת, הלא זה נגד המסורת שלנו. וגם השכל הפשוט נותן, שהצרעת הנושנת, היינו שאת, לא תהיה קלה בנוגע לשער לבן מאשר הבהרת שצמחה זה מקרוב.
פסוק י:ולכן יש הכרח לבאר את המלה "ומחית" במובן "או מחית", מה שמסתייע גם על ידי האתנח במלה "לבן" (השוה ויזל, ו'משנה אחרונה' לנגעים ד ו). ולפי זה הפשט הוא כאן, שהצרעת טמאה בשני המקרים, בין אם הופיע השער הלבן ובין אם הופיעה מחיה. אולם לכאורה למותר הוא הדין של שער לבן, ולכן נאמר בתו"כ, שההיקש של שני הסימנים, היינו שער לבן ומחיה, בא ללמדנו כאן, ששיעור הנגע לא פחות משש שערות מרובעות, כלומר: שלושים ושש שערות (הוא גריס - חצי פול). אך מלבד זה אנחנו לומדים עוד מכאן את הדין, כי שער לבן אפילו בצרעת הנושנת, היינו שאת, מטמא רק אם הופיע אחרי הראות השאת, ולא אם קדם לה, אף אם במקרה האחרון היה מקום להשערה, שהצרעת גרמה את השער הלבן, מכיון שהצרעת היא נושנת ונולדה קודם לתופעת השאת. לכן משתמש הכתוב כאן בדרך יוצא מן הכלל בצורת "הפך", היינו פועל יוצא, כדי להדגיש שהוא תנאי הכרחי, ש"היא הפכה שער", כלומר שהשאת שינתה את השער. ומכאן אפשר להסיק, שגם בבהרת צריך ש"בהרת קודם לשער לבן" כמו בשאת. ויחד עם זה מלמד ההמשך בצידו" "ומחית... בשאת", שמחיה בנידון זה שונה משער לבן, באשר מחיה, אף אם קדמה לשאת, משמשת סימן טומאה. ואפשר גם שהפסוק שלפנינו בא להורות, שאף אם הצרעת הוחלטה לטומאה על יסוד שני הסימנים, היינו שער לבן ומחיה גם יחד, בכל זאת היא טהורה במקרה ש"כולו הפך לבן" (פסוק יג), אף על פי ששער נשאר על מקומו: כלומר, ששער לבן משמש סימן טומאה רק אם נמצא מסביבו כל הפחות קצת בשר חי, כפי שלמדנו בתו"כ בפסוק טו.
פסוק י:"מחיה", לדעת איוולד (Lehrb. 52 b) סימן, רמז, משורש חוה (בתרגומים: "רושם"), לדעת פירסט ואחרים: ציון, כתם (משורש מחה), אך נכון יותר לפרש שהוא מלשון חיה, היינו המקום ששם נמצא הבשר החי. בשר חי הוא הבשר שיש בו חיים, בניגוד לבשר המנוגע שאינו רגיש אלא מת (השוה במדבר יב יב). שיעור המחיה הוא כשתי שערות או כעדשה בריבוע, מה שיוצא גם מתוך ההיקש של שער לבן ומחיה. ועוד הבדל יש בין מחיה לבין שער לבן, שהמחיה צריכה להיות מבוצרת מכל הצדדים על ידי שאת, ואילו שער לבן הוא סימן טומאה אף אם נמצא בקצה השפה של הנגע.
פסוק יא:"וטמאו", כינוי הפעול מוסב גם כאן וגם במלה "יסגירנו" אל האדם.
פסוק יב:יב-יז. "פרח" משמעותו פרוץ מבפנים החוצה, לכן נאמר כאן "הצרעת" ולא "הנגע", כמו לעיל בדין פסיון, שכן לעיל הכוונה למראה הנגע שהתפשט במקצת, ואילו כאן מכוון אל מחלה שפרצה מבפנים ונראית בשטח כל הגוף. כך אפשר לנו להבין את המשך הפסוק: "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע", העור כולו, נקרא עור הנגע, היינו עור שבו הופיע הנגע. והנה פרץ בעור המנוגע הזה כולו הצרעת בפנים. כלומר: הצרעת, שהופיעה קודם לכן בגבול הנגע, נראית עכשיו בכל עור הנגע. בתו"כ למדו מן הביטוי "עור הנגע", שהפריחה צריכה להופיע רק במקומות שעלולים לקבל נגע (ולא ב"שחין המורד ומכוה המורדת", ראה להלן בפסוק יח).
פסוק יב:"מראשו" וגו', להוציא ראש וזקן ורגלים, חלקי הראש המכוסים שערות, הזקן וכפות הרגלים, ששם לא צריכה הפריחה להיות גלויה לעינים.
פסוק יב:"לכל מראה", למעט בית הסתרים והמקומות שאינם נראים בקלות לכהן, משום שהם מכוסים בקמטי העור או בכפיפות הגוף (השוה נגעים פרק ב).
פסוק יג:"כלו הפך לבן טהור הוא", המשנה בנגעים ח א מלמדת: "הפורח מן הטמא טהור, מן הטהור טמא". רק אחרי הטומאה, בין אחרי הסגר ובין אחרי החלט, טהור הפורח כולו, ולא אחרי טהרה (ולכן כתוב כאן: "וטהר את הנגע", ולא סתם "וטהרו"). ולכן הדין הוא: "הבא כולו לבן יסגיר", כלומר: מי שבא מלכתחילה לפני הכהן כשכולו לבן, ייסגר, כדי לראות אם ייראה אחרי שבוע או שבועיים סימן טומאה. מי שכולו הפך לבן לאחר שטיהרו אותו כעבור ההסגר השני, הוא טמא מוחלט, כי זה הוא פסיון גדול שאינו קל מפסיון קטן.
פסוק יד:"וביום הראות", מכאן מסיק התלמוד במס' מועד קטן ז: את ההלכה, כי יש ימים שאינם ראויים לראות בהם נגעים, והם המועדים ושבעת ימי המשתה לחתן. גם בשבת אין רואים נגעים, אפילו אם חל בה היום השביעי של ההסגר (השוה נגעים א ד).
פסוק טו:"בשר חי", השיעור של בשר חי כאן הוא כמו לעיל: כעדשה. לדעת ויזל בא הכתוב ללמדנו, שפעולת בשר חי היא, שכל הפריחה תיחשב לנגע, כי לולא זה אפשר היה לחשוב, כי על ידי הפריחה נעלם הנגע כליל והמחיה אינה מטמאה. חכמינו אומרים שהכתוב מלמדנו, שגם ראשי אברים שאינם נראים לכהן, שכיסתה אותם הצרעת והבריאו, נחשבים למחיה (השוה תו"כ).
פסוק טו:"הבשר החי טמא וגו'", רק זה מטמא, ולא שער לבן.
פסוק טז:"או כי וגו'", כמו "או נודע" בשמות כא לו.
פסוק טז:"ללבן", אפילו מראה בוהק (פסוק לט) מטהר במקרה זה. אולם הדין שבפסוק יג: "כולו הפך לבן טהור" חל רק על מראה צרעת, ובוהק לא נחשב ללבן.
פסוק טז:"ובא אל הכהן", מכיון שהוא במצב טמא מוחלט אסורה לו הכניסה אל המחנה, והכוונה היא כאן שהכהן יצא אליו אל מחוץ למחנה, השוה יד ג.
פסוק יז:"טהור הוא", אע"פ שהלבן הזה פעם חזר ונראה ולא נראה, הוא טהור.
פסוק יח:יח-כג. "ובשר". לא נאמר "אדם" או "איש", משום שצרעת היא מחלה ששכיחה רק באדם, ואילו השחין עלול לפגוע גם באדם גם בבהמה, כפי שיוצא משמות ט י, והשחין נולד, איפוא, מן הבשר (מלבי"ם).
פסוק יח:"בו בעורו", בו כלומר בעורו, השוה איוולד 309 c, גזניוס 131 n. לפי תו"כ מלמד הלשון "בו בעורו" כי השחין גם אם אין אפשרות לנגע לפשות, טעון הסגר, אף על פי שבמקרה זה אי אפשר שיוולד בו אלא סימן אחד בלבד (שער לבן). השוה מלבי"ם פיסקה צט.
פסוק יח:"שחן", משמעו הודלק, ומכאן שחין - דלקת עור. זו עלולה לבוא מבפנים או על ידי מכה. אבל אם דלקת כזו באה על ידי אש או דבר שהתחמם על ידי אש (תולדת האור), היא נקראת מכוה (נגעים ט א).
פסוק יח:"ונרפא", הכתוב אינו מתכוון לריפוי גמור, שאם כן לא היה אומר בפסוק כ: "בשחין פרחה". אלא מדובר כאן על אותו מצב שבו התחיל הריפוי. בזמן שהריפוי עוד לא התחיל נקרא הפצע "שחין המורד" (כלומר, שמתמרד ומסרב להרפא). בשחין כזה לא יכול להיוולד נגע טמא. רק אם נרפא ולא נרפא, היינו כשמתחילה הדלקת להרפא מתוך שמתחדש במקום העור העור הנשחת עור חדש ודק כקליפת השום, חלים הדינים שבפסוקים אלה על העור הנפגע (שם ט ב ותו"כ).
פסוק יט:"שאת ובהרת", מובן מאליו, שלגבי שחין צריכות גם תולדותיהן להראות לכהן.
פסוק יט:"אדמדמת", אודם חזק, כפי שמבואר בספרא בפסוק מט. כנראה, מוסבה המלה אל שני הנגעים: השאת והבהרת, ומדובר, איפוא, על צבע חדש, שהוא מורכב (איוולד 270 d), כלומר לבן ואדום מעורבים, מה שחכמינו קוראים "פתוך" (נגעים א ב). לפי המסורת מטמא גם מראה זה בנגעי עור בשר, ונזכר רק כאן בפרשת השחין, משום שהוא שכיח לבוא לרוב בשחין.
פסוק כ:"מראה שפל", לדעת ויזל, מראה עמוק מעמיק יותר מאשר "שפל", וכאן, שהלבן והאדום הם מעורבים, נראה הנגע פחות עמוק מאשר לעיל במקרה של בהרת לבנה בהירה (כך הורה כבר הרמב"ן בפסוק ג). מלבי"ם סבור: עמוק פירושו עמוק מכל המקומות שבסביבה, כמו בור עמוק, ואילו "מראה שפל" מוגבל רק בצד אחד על ידי מקום גבוה, כמו שהשפלה עמוקה יותר רק ביחס אל ההרים הקרובים אליה. כאן, במראה המורכב מלבן-אדום, אפשר שמראה הנגע נראה גם עמוק בצד הלבן, אך בצד האדום גבוה, ולכן כתוב: "שפל". הפסוק שלפנינו מוסב בהכרח אל בהרת. כמו שכתוב בפסוק כג בפירוש: "הבהרת", שכן בשאת אין המראה עמוק מן העור (השוה לעיל על פסוק א).
פסוק כא:"ושפלה איננה", מכוון אל תולדה של בהרת, כמו לעיל בפסוק ד.
פסוק כא:"והיא כהה", כלומר, היא מועטה או דהה עד כדי כך שאינה מולידה שער לבן. בשחין אי אפשר שתיראה מחיה, כי הלא הוא לא נרפא עדיין.
פסוק כא:"והסגירו", בשחין ובמכווה יש רק הסגר אחד.
פסוק כב:"פשה", אם תפשה הבהרת. "נגע היא" והוא טמא, זו אינה תוצאה מהדלקת, אלא היא נגע, שבא מחמת צרעת.
פסוק כג:"תחתיה", במקומה, כמו "תחתיו" בשמות טז כט (י כג). לפי תו"כ לא נאמר כאן "בעיניו", כמו לעיל בפסוק ה, משום שהפסיון מצטמצם בגבול השחין, והתפשטות לתוך העור הבריא או אפילו לתוך המכוה אינה מביאה את הטומאה, ולכן כתוב – "תחתיה", כדי שנמשיך מלה זו אל "לא פשתה" שאחריה ורק "פשה תחתיה" יוחלט לטמא (ראה מלבי"ם פיסקה קח).
פסוק כג:"צרבת", מלשון צרב - שרף, הבהב, כך נקרא החלק שנפגע על ידי הדלקת והתחיל להעלות צלקת. זוהי תופעה שגם פסוק יח עוסק בה. אולם הכהן יטהר אותה משום שהיא צרבת השחין ולא נגע. בזה מתבאר, מה טעם מקדים הכתוב כאן "צרבת השחין" ל"וטהרו הכהן", שלא כמו לעיל בפסוק ו.
פסוק כד:כד-כח, המלה "או" מפרידה בענין, כמו בשמות כא לו.
פסוק כד:"מכוה", מלשון כוה, שרוף, שטח שנשרף על ידי אש או על ידי עצם שהוחם באש (נגעים ט א).
פסוק כד:"מחית", השטח שהולך ומבריא, שהתחיל להירפא, כמו לעיל בשחין.
פסוק כה:"עמק", משום שקודם לכן דיבר הכתוב רק על הבהרת הלבנה, לכן נאמר כאן "עמק" ולא "שפל", כענין הפסוק כ דלעיל, ואילו בפסוק כו נאמר "שפלה" בהתאם ל"אדמדם".
פסוק כח:"שאת המכוה", בא ללמדנו שגם מראה שאת טהור, אם לא נראה סימן טומאה חוקי השחין והמכוה שווים אלה לאלה, אולם בנושאים שונים דרכו של הכתוב, במיוחד בס' ויקרא, לחזור על החוקים ואגב אנחנו למדים מתוך חזרה זו, שאם כל אחד מהם מגיע לשיעור חצי גריס (נגעים ט ב) אין מצרפים את שני הסוגים לנגע אחד.
פסוק כח:דיני הנגעים שנראים בשטחים בלתי שעירים מסתכמים כדלהלן: אם נראה באדם בעור הבריא נגע בשיעור גריס, שיש לו אחד ממראות אלה: לבן כשלג, לבן כסיד, לבן כצמר או לבן כקרום ביצה, או שאחד הצבעים האלה מעורב עם אדום, יובא אל הכהן. ראה הכהן אחד משני סימני הטומאה, היינו שער לבן או מחיה, יטמא אותו מיד. אם אין אף אחד משני הסימנים, יסגירו. כעבור שבעה ימים יש מלבד אלה עוד סימן טומאה, היינו פסיון. אם לא נראה אף אחד משלושת הסימנים, יסגירו שנית, ואם לא נראה אחרי שבעת ימים עוד סימן טומאה, הוא טהור. אולם אם נראה אחר כך אחד הסימנים, אפילו אחרי טהרתו, מטמאים אותו שוב. מראה נגע הנראה בבשר שנפגע בשחין או אפילו אחרי טהרתו, מטמאים אותו שוב. מראה נגע הנראה בבשר שנפגע בשחין או במכוה, יש לו בתחילה רק סימן טומאה אחד, והוא שער לבן, ונסגר רק פעם אחת (השוה ברייתא דרבי ישמעאל, ריש ספרא מידה ח והירשפלד, Halachische Exag, עמ' 428 ואילך), ואחרי הסגר זה יכול להביא לו טומאה סימן נוסף, היינו פסיון, ואם כעבור שבעת ימי הסגר אינו נראה אף אחד מסימני הטומאה, הרי הוא טהור.
פסוק כט:כט- ל, הוכרח לכתוב כאן "ואיש או אשה", שלא יחשבו שהחוקים הבאים חלים רק על הגבר ולא על האשה, שהרי באשה צרעת הזקן לא שכיחה (ויזל).
פסוק כט:"בו", מוסב אל האיש בלבד, והפרשה כולה ממשיכה בלשון זכר כמו שאר הפרשיות, לאחר שסולקה אפשרות הטעות.
פסוק כט:"נגע בראש וגו'", הנגע בראש ובזקן מתחיל לתת את אותותיו בנשירת השערות בשטח כשיעור גריס. לדעת הרמב"ן צריך גם שמראה המקום הזה יהא שונה ממראה הסביבה, ואילו הרמב"ם ואחרים סוברים, כי אין צורך בשינוי מראה כלל, ונשירת השער לבדה נקראת נגע, עיין הלכות טומאת צרעת ח א ומשנה למלך שם. מכל מקום אין צורך שייראה אחד מארבעת המראות שנזכרו בנגעי עור בשר כדי לעורר את החשד שיש כאן צרעת, בזה מודה גם הרמב"ן ואם נאמר להלן בפסוקים מ-מג, שקרח וגיבח טהור, מוכח כי יש הבדל בין נשירת השער בנתק ובין הקרחת. לדעת ראב"ד (בפירושו לספרא) "נתק" הוא שטח קרח בודד באמצע הראש שמסביבו יש שערות, ואילו "קרחת" או "גבחת" מציינת את הראש שקרח כולו בחלקו הקדמי או האחורי. אולם ר' שמשון (נגעים י י) סובר, כי קרחת וגבחת הם כינויים לקרחת שאינה ניתנת לריפוי, ואילו "נתק" מציין מחלה זמנית. הרמב"ן סובר, שאפשר למצוא סמך להוראה זו בשרשה של המלה נתק, שמשמעו קורע ומפריד, ואילו להלן משתמש הכתוב בביטוי "מרט", שמציין נשירה ללא תקנה. אמנם, לדעת הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת ה ח יש לראות כקרח גם את זה ששערותיו נשרו בין מחמת מחלה ובין על ידי משחה, אף אם הן ראויות לצמוח שוב (הפלוגתא שבין הר"ש להרמב"ם יסודה בחילופי הגירסא בספרא לפסוק מ, השוה ליכטנשטיין, שם עולם, עמ' רכח).
פסוק כט:נראה אם כן, שנתק הוא, כפי ביאורו של ויזל, מחלה שמביאה לידי דלילות השערות אשר לבסוף נושרות, ואילו קרחת או גבחת באה מחמת מחלה אחרת או מחמת זקנה או שימוש במשחה, והשערות הנושרות נשארות בריאות כמו שאר השערות.
פסוק כט:"בזקן", הזקן מגיע "מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת" (נגעים י ט).
פסוק ל:"מראהו עמוק", זהו, כנראה, מראה לבן מבריק, אולם אין צורך בזה כדי לטמא אותו, אלא סימן הטומאה הוא, כפי שיוצא מתוך הפסוקים הבאים, רק השער הצהוב, ו"מראהו עמוק" נאמר, כפי הנראה, רק משום שצרעת שמראה מבריק מצמיח על פי רוב שער צהוב. אגב אנו למדים מכאן, שאפילו אם יש לנגע מראה בהרת, סימן הטומאה אינו שער לבן, אלא שער צהוב (על דרך לימוד זה לפי מידות ר' ישמעאל, השוה ברייתא דרבי ישמעאל, ריש ספרא כלל ט, והירשפלד שם, עמ' 431 ואילך). לפי תו"כ רומז לנו הכתוב, כי רק "נתק בידי שמים, מטמא, כאשר גם המראה יכול לבוא רק מידי שמים: ואילו במקרה שהשערות נמרטות בידי אדם, אין זה "נתק".
פסוק ל:"שער", משמעו גם כאן שתי שערות לכל הפחות.
פסוק ל:"דק", כינוי לשער חולה ולקוי (השוה בראשית מא ו). לדעת ר' עקיבא הוא לקוי בשל קיצורו, ואילו ר' יוחנן בן נורי סובר, כי המחלה שבשערות באה לידי גילוי בדקותן לעומת שאר השערות (תו"כ). מתוך שלא כתוב כאן "ושער בנגע הפך צהוב" מסיק ר' יהודה ששער צהוב משמש תמיד סימן טומאה בין אם "הפוך" מחמת הנגע, ובין אם אינו "הפוך", אלא שהיה כבר לפני הראות הנגע. כנגד זה סובר ר' שמעון, שבענין זה דומה הנתק לנגע עור בשר, ולפי זה גם שער צהוב משמש סימן טומאה רק אם הוא "הפוך".
פסוק לא:לא-לד, "אין מראהו עמוק וגו'", קנובל וקייל משערים, כי "שער שחור" שנאמר בפסוק זה היא "טעות סופר" במקום שער צהוב (השוה השבעים), שהרי זה תנאי עיקרי שלא יימצא בו שער צהוב, כי אילו היה נמצא בו שער צהוב, היו מטמאין אותו מיד. אולם זו היא טעות. כבר מתוך הפסוק "אין מראהו עמוק מן העור", ברור שאין כאן שער שחור, ענין זה מתבהר די צרכו כשמשווים את פסוק לב לפסוק לד. ואילו על התנאי "ושער שחור אין בו" אין לוותר. כי נתק שונה משאר נגעים בזה, שבו יש גם סימן טהרה, ואם הסימן הזה נראה בו, אין משפיעים לרעה אפילו כל סימני הטומאה יחד. וסימן הטהרה הוא השער השחור, מה שיוצא בבירור מתוך פסוק לז. ולכן יש הכרח לקבוע כאן, שההסגר יבוא רק אם אין שער שחור כאן, ואם נמצא סימן זה, יכול הכהן לטהר אותו מיד ואין צורך בהסגר. לפי תו"כ אין צורך שיהיה השער דווקא שחור, אלא כל שער שאינו צהוב, נקרא שחור (כלומר: כהה).
פסוק לא:"שער", כמו בשאר הפסוקים: מיעוט שער, שתי שערות.
פסוק לב:"לא פשה הנתק", לא נאמר 'לא פשה הנגע', אלא 'הנתק', מכאן מסיק ויזל, שלא צריך שהפסיון יהיה מאותו המראה של הנגע, אלא התפשטות הנתק בלבד, היינו נשירת השערות אף היא נקראת פסיון.
פסוק לב:"ולא היה וגו' ומראה הנתק וגו'". נראה כי 'מראהו עמוק' הוא בד"כ התחלת השער הצהוב, שהרי תמיד קשור "שער צהוב" ל"מראהו עמוק" או ש"מראהו עמוק" נאמר במקום "שער צהוב".
פסוק לג:"והתגלח", תגלחת זו שונה מזו שנצטוותה בפרק יד פסוק ח-ט, שזו האחרונה צריכה להיעשות על ידי הכהן ובתער, ואילו הראשונה כשרה בכל אדם ובכל דבר.
פסוק לג:האות ג רבתי שבמלה 'והתגלח', רומזת, כנראה, על מאמרו של התלמוד (קדושין ל.), שכאן הוא הפסוק האמצעי שבספר תורה, אולם יש מהדורות שבאה בהן הערה זו אחרי ויקרא ח ז (השוה מנחת שי שם, מסכת סופרים ט ג, ו"אגודה" עמוד 227 טור ב).
פסוק לג:"ואת הנתק וגו'", אונקלוס מתרגם: "ודעם נתקא", לפי משנת נגעים י ה יניח שתי שערות סמוך לו, מאחר שבנתק מוסגר אין שער, ועל כרחנו מוסב "את הנתק" על השטח שליד הנתק. ויחד עם זה למדים אנו ממשנה זו, שגם בנתק מוחלט אסור לגלח את השער הצהוב של הנתק ולהשמיד את סימן הטומאה. לפי זה הלאו "ואת הנתק לא יגלח" פירושו גם לפי הפשט הפשוט, שאסור לגלח את השער של הנתק (השוה תו"כ). המשנה למלך הלכות טומאת צרעת ח א מסיק מדברי המשנה, שצריך להניח שתי שערות סמוך לו, כדי שיהא ניכר אם פשה, - שנגע הנתק אינו מצטיין בשינוי מראה העור, אלא בנשירת השערות, שהרי בשינוי מראה ניכר היה הפסיון אפילו אם נתגלחו כל השערות. אולם ויזל סבור, כי מסקנה זו איננה נכונה, שהרי – כפי שהעירונו כבר לעיל – הפסיון מתגלה לאו דווקא בשינוי מראה, אלא אפילו בנשירת השערות בלבד. ואף אם אין מודים בזה לויזל, אלא מחזיקים בדעה, שהפסיון צריך להיראות בכל תכוונתיו של הנגע, כלומר שגם נשירת השער וגם שינוי המראה צריכים לפשות, בכל זאת הוכחתו של משנה למלך אינה מכרעת, משום שהטעם שיש להניח שתי שערות סמוך לו הוא לקבוע את הפסיון גם בשטח השערות שנושרות. שהרי הפסיון בשטח שינוי המראה לבדו אינו מספיק.
פסוק לד:"ומראהו איננו עמוק", נאמר כאן במקום: ואין בו שער צהוב, ולכן אם כעבור שבועיים לא נראה אף אחד מסימני טומאה (פשיון או שער צהוב) הוא טהור, אך "וכבס בגדיו", משום שהוא טמא מוסגר, כמו לעיל בפסוק ו.
פסוק לה:לה-לז. הכרח היה ללמד שהפסיון מטמא אף לאחר הטהרה, שאלמלא כן היו יכולים לחשוב, שאחרי הטהרה הכל מתחיל מראש ואין הפסיון מטמא כשם שאינו מטמא בתחילת הבדיקה, ולא היה צורך להגיד במיוחד, ששער צהוב מטמא גם לאחר הטהרה, שהרי זה הוא סימן טומאה אף בתחילת הבדיקה.
פסוק לז:"ואם בעיניו עמד", מאחר ששער שחור הוא סימן טהרה, אפילו אם פשה, קשה להבין את האמור "ואם בעיניו וגו'", היינו נוטים לפרש: שזה כאילו אומר: "אם עמד בעיניו" או "שער שחור וגו'". אולם, הלא כבר נאמר בפסוק לד ש"עמד בעיניו" טהור, ומה טעם לחזור על זאת? תירוצם של ויזל והירש ש"בעיניו עמד" מוסב אל "פשה" שלפני כן (כלומר: שהנגע עמד במראה הפשיה שדובר עליו קודם לכן) הוא דחוק מאד. אנחנו משערים, כי אין הכתוב מתכוון להורות בשני התנאים "עמד בעיניו" ו"שער שחור", שהטהרה מתעכבת במקרה שפשה הנתק עם השער השחור, אלא שהטהרה הגמורה מתעכבת רק אם הכהן ראה קודם את הפסיון וטימא אותו, ואחר כך צמח בנתק שער שחור. במקרה זה אמנם השער השחור הוא גם כן סימן טהרה, אך בכל זאת אין ביד הכהן לטהר אותו לחלוטין ולשלוח אותו לביתו. שכן לאחר שבעל הנתק היה טמא מוחלט, עליו ליטהר גם אחרי הרפאו לפי החוקים שבפרק יד. אך אם "בעיניו עמד הנתק" (כלומר: אחרי הראותו בבדיקה הקודמת) ואחר כך צמח בו שער שחור, הרי זה סימן שנרפא הנתק, הוא טהור, והכהן יכול לטהר אותו לחלוטין (רק בגדיו צריך לכבס, כמו שנאמר בפסוק לד), בלי להיזקק לפעולות הטהרה. ומכיון שלפי הוראות אלו השער השחור משמש סימן שהנתק נרפא, כאשר יש שער שחור, אין שער צהוב או פסיון יכולים לעכב. ויותר מכן, לפי משנת נגעים י ח אף על פי שהשער השחור נשר, יש לראות את הנתק כנרפא.
פסוק לז:לפי זה יש בנתק סימן אחד של טומאה, הינו שער צהוב, וסימן אחד של טהרה, היינו שער שחור. ואם לא נראה אף אחד משניהם, יש להסגיר אותו פעמיים שבעת ימים בזה אחר זה (כמו בנגע עור בשר), שלאחריהם משמש בכל פעם גם פסיון סימן טומאה. ואם אחרי ההסגר השני לא נראה שום סימן, הריהו טהור. אלא שההלכה קובעת חילוק בין "שער שחור צמח" (כלומר: השער השחור שצומח מתוך הנתק) לבין "משואר" (כלומר: השער שנשאר מקודם ולא נשר) והוא, שהאחרון צריך שיהיה "מבוצר" (היינו מוקף בנתק מכל הצדדים), שאם לא כן אינו משמש סימן טהרה, שאין זאת אלא שהנתק עוד לא פעל על השטח הזה. כנגד זה שער שחור, שצמח אחרי הופעת הנתק, הריהו סימן התרפאות. אף כשאינו מבוצר (השוה נגעים י ג).
פסוק לז:"טהור הוא וטהרו הכהן", רק אחרי החלטת הכהן לטהרו, נחשב לטהור (תו"כ ורמב"ם, טומאת צרעת ט ג).
פסוק לח:לח-לט, לאחר שהפרשה הראשונה באה ללמדנו שבראש ובזקן כל המראות, אפילו מראה לבן כהה, נידונו כמראה נגע, בא הכתוב שלפנינו להורות, שמראה לבן-כהה בעור בשר נחשב לטהור, וכהה נקרא לפי המסורת כל מראה שלמטה מצבע קרום ביצה (ראה בראש פרק זה). כתוב כאן "איש או אשה", כמו לעיל בפרשת הנתק, ללמד, שגם לגבי אשה מראה בוהק בכל השטחים שאינם שעירים, טהור הוא, ואפילו בסנטר, אשר לגבי איש שיש לו זקן הוא טמא.
פסוק לט:"בהק", מלשון בהק - מבריק, מאיר (השוה "מובהק" שבתלמוד), שטח מבהיק. גם אצל הערבים נחשב "בהק" לנגע בלתי מזיק.
פסוק מ:מ-מד. לפי סוטה לג. כתוב כאן "איש", משום שהדין שבפסוק מה חל רק על איש, ולא על אשה.
פסוק מ:"כי ימרט וגו'", על דבר ההבדל בין קרחת על ידי מריטה ובין נתק ראה לעיל על פסוק כט.
פסוק מא:"קרח", נגזר מן הפועל קרח, חלק ללא שער.
פסוק מא:"טהור הוא". אף אם המראה נשתנה במקצת, אינו נחשב לנתק. לא יוטל הסגר, ושער צהוב אינו משמש סימן טומאה.
פסוק מא:"גבח", קרוב לשורש גבה, משום שלקרח מפאת פניו מצח גבוה, מראש הקדקוד ועד המצח, וכן הצדעים נחשבים כחלק הקדמי (נגעים י י). בנגעים י ט שנו, שאפילו מי שהיה בו נתק ונטמא על ידי שער צהוב או פסיון, יטהר שוב, אם נשרו כל שערות ראשו, וכן הדין בזקן, אם נשרו כל שערות הזקן (אף אם יש לו אופי של נתק ולא של קרחת), ואילו זה, שמתחילה ניתק כל ראשו, נידון כנגוע נתק, השוה ר"ש שם.
פסוק מב:"נגע לבן אדמדם", הקרח אינו מטמא טומאת נתקים, אבל נטמא על ידי "פתוך" (נגע לבן-אדמדם) וכמו כן על ידי מראות נגע לבנים, מה שיוצא מתוך הכתוב "כמראה צרעת עור בשר". כנראה, כתוב כאן רק לבן אדמדם, משום שבמקרה זה, כמו בשחין ומכוה, הנגע נראה על פי רוב לבן-אדמדם. בתו"כ מסיקים מן הפסוקים שלפנינו, שבקרחת יש שתי פעמים הסגר, כמו בצרעת עור בשר, אך יש בה רק שני סימני טומאה, היינו מחיה ופסיון, אבל שער לבן אינו סימן טומאה.
פסוק מד:"טמא הוא", רק אם הכהן מחליט לטמאו, הוא טמא, ואילו שאר טומאות, חוץ מצרעת אינן תלויות בהחלטת הכהן.
פסוק מה:מה-מו. לאחר שנשלמו חוקי צרעת אדם, צריך לבסוף להורות מה על המצורע לעשות.
פסוק מה:"והצרוע", כל צרוע במשמע, לא רק מה שנזכר סמוך קודם לכן.
פסוק מה:"אשר בו הנגע", רק זה אשר הוחלט נגעו ואינו יכול להיטהר אלא על ידי ריפוי, חייב בפריעה ופרימה, אבל לא המוסגר, שעל צרעתו עוד לא הוחלט, אלא היא תלויה בימים", והוא טהור, אם מצבו לא נשתנה.
פסוק מה:"פרם", שונה מן קרע, כפי שיוצא מסוטה ז. לדעת רש"י שם, "פרם" משמעו קריעה לקרעים לשם השחתה, ואילו לפי הערוך פרימה היא קריעת התפירה. נראה, שהמלה מציינת דרך הקריעה, שהיתה נוהגת אצל האבלים ונהוגה אצלנו גם היום (לעיל י ו).
פסוק מה:"פרוע", ביארנו (בתרגום הפסוקים לגרמנית) על פי שיטת ר' אליעזר (מגודל שיער), אולם ר' עקיבא סובר, שהמלה מציינת גם את הסרת כיסוי הראש הרגיל (כותמא וסחרא). השוה מועד קטן טו. ותוס' שם ולעיל על י ד.
פסוק מה:"שפם", השערות שעל השפה העליונה. את הצניף צריך המצורע להוריד עד השפה העליונה (מועד קטן כד.).
פסוק מה:"וטמא", הוא צריך לקרוא בקול אל כל אחד שעומד להתקרב אליו, שהוא טמא. לדעת הספרא מחוייבים גם שאר הטמאים בקריאת אזהרה.
פסוק מו:"ימי אשר הנגע בו", לפי בכורות לד. אף מי שקיצץ את הבהרת באיסור, טהור מדאורייתא.
פסוק מו:"כל ימי", וימי ההסגר בכלל, ראה לעיל על יג ד.
פסוק מו:"ימי אשר", צורת נסמך לפני מלת יחס רגילה במיוחד ביחסי זמן ומקום, איוולד 332 c ושם d.
פסוק מו:"בדד ישב", שלא ישב טמא אחר עמו (זבחים קיח.). בעוד שאפילו זבים וטמאים אחרים הנזכרים בפרק טו מתרחקים רק ממחנה לויה, על המצורע לעזוב גם את מחנה ישראל, שלזה נחשב השטח הפנימי של כל הערים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון (השוה כלים א א ומפרשים שם). לדעת הרמב"ם חייב המצורע לצאת מכל עיר מוקפת חומה, אף אם לא היתה מוקפת "מימות יהושע בן נון", זה מוכח גם ממלכים-ב, ז ג. השוה מקלנבורג, "הכתב והקבלה" לפרק יד פסוק מ.
פסוק מו:מן הביטוי "מושבו", יוצא שגם מקום מושבו של המצורע מטמא. כל מקום שבו חונה המצורע, נחשב כמושבו, ואם היה גג מאהיל עליו, הרי כל שנכנס אל מתחת אותו אוהל ואין לו מחיצה מבדלת מן המצורע – טמא. אולם מחיצה גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבע אמות מצלת את הטהור מן הטומאה (נגעים יג י). אך אם המצורע לא עמד תחת הגג אלא עבר, השוהה מתחת לגג לא נטמא (שם ז). במה דברים אמורים, בשטח שאינו מוגבל מכל הצדדים, כגון אילן, אולם בבית מטמא המצורע בביאה, כלומר אם הוא עובר דרך הבית בלא להתעכב בו. טומאת אוהל המת שונה מטומאת ביאת מצורע בזה, שהראשונה מביאה טומאה גם אם הטמא עובר תחת האילן ושמחיצה של עשרה טפחים מלפניה אינה מונעת את הטומאה. המצורע מטמא גם במגע ובמשא, וגם המשכב והמושב שלו טמאים, לדעת הרמב"ם הם אב הטומאה, כמו בזב ובזבה (טו ד ואילך), ולדעת אחרים – רק ראשון לטומאה (השוה רמב"ם הלכות טומאת צרעת י יא ומשנה למלך, שם).
פסוק מו:בדברי ימי ישראל אנו מוצאים את קיום המצוות האלה הלכה למעשה. המצורעים ישבו מחוץ לעיר (מלכים- ב ז, ג) ואפילו המלך עוזיהו היה מוכרח לשבת בדד בימי צרעתו (שם טו ה).
פסוק מו:הבגד הוא הקרוב ביותר לאדם, ולכן ניתנו החוקים על דבר נגעי בגדים סמוך אחרי פרשת נגעי אדם. על דבר מהותו של נגע הבגדים, אם נתעלם מהשערות שאינן ראויות לתשומת לב מיוחדת, ישנן השקפות שונות. אברבנאל, ובין החדשים קנובל ואחרים, סוברים כי צרעת האדם עלולה היתה לדבק גם בגדי צמר, פשתן, ועור, ולהתפשט בהם. בגדים כאלה עלולים להעביר גם את המחלה ולהביאה לבני אדם. רלב"ג, ובין האחרונים זומר (עמ' 228), קייל, דילמאן ושטראק סוברים, כי נגע הבגדים הוא ריקבון ועיפוש באריגים, שבא בהשפעה פיסית, במיוחד על ידי רטיבות. באריגי פשתן, צמר או עור, כשהם נמצאים זמן ממושך במקומות שזרם האויר אינו מגיע אליהם, נראים פה ושם כתמים שהולכים ומתפשטים עד שהאריג מתפורר כמק. כתמים אלה נקראים בשם כתמי-מק או כתמי-טחב והם מעמיקים וחודרים במיוחד בעור. הרמב"ם והרמב"ן סוברים, שהנגע בבגדים, כמו הנגע בבית, אינו תופעה טבעית, אלא אות ומופת, שבאו לידי גילוי רק בארץ הקודש כשישראל זכה באופן מיוחד בהשגחה האלוהית, ואשר מטרתם היתה לשמש אזהרה לנפגעים להיטיב את דרכיהם. השוה להלן פרק יד על נגע הבתים.
פסוק מז:מז-נב, "והבגד", נכללים בזה גם וילונות וכיוצא בהם (נגעים יא יא).
פסוק מז:"בבגד", הוא לוואי ל"בו", אמנם כך היה צריך לכתוב: "וכי יהיה נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים", אך זהו מדרכי הסגנון של ספר ויקרא, שהפרשה מתחילה בשם-עצם ואחריו "כי", השוה לעיל על א ב, ובספרי "ראיות מכריעות נגד וולהאוזן", עמ' מא ואילך.
פסוק מח:"בשתי וגו'", השבעים ושאר הנוסחאות וגם חכמינו מבארים את המלה שתי במובן השחל (החוטים המושחלים על הנול לארכם), ולפי זה ערב משמעו: אותם החוטים הנמתחים בתוך ההשחל ומתלכדים אתו לאריג. השורש של שתי הוא, כנראה, המלה "שתא" - ארוג. ערב - מזוג, קשור, מפני שהערב מלכד את חוטי השתי. יש מן המפרשים החדשים, כגון קנובל, שסוברים כי הביטויים "שתי" ו"ערב" מציינים מיני אריג שונים משום שהתפלאו, מדוע נבדלים כאן "שתי" ו"ערב" זה מזה, ואיך היה יכול לפגוע הנגע באחד בלי לנגוע בשני. ברם, כאן מדובר רק על חוטי השתי והערב ולא על האריג המוכן. השתי היה שונה מהערב, וכאן מדובר על החוטים, וכן על האריגים, כמו שגם בעור מדובר באופן מיוחד על מלאכת עור.
פסוק מח:"לפשתים ולצמר", במקום: העשויים פשתים וצמר (בפסוק נב: "בצמר או בפשתים").
פסוק מח:"בעור", עורות בהמה (נגעים יא א).
פסוק מח:"מלאכת העור", בפסוק מט: "כלי עור". "עור" צריך שיהיה דומה למלאכת העור בזה, שהוא מוכן לשימוש (למשל לאוהלים), ואילו בפשתים ובצמר מטוה שתי וערב, אף אם אינו מוכן לשימוש, מקבל טומאה (תו"כ).
פסוק מט:"ירקרק או אדמדם", החזק בצבעים אלה (נגעים יא ד). לדעת מקלנבורג פירוש ירקרק: כתום (השוה תוספתא נגעים א ה).
פסוק נא:"כי פשה הנגע בבגד", אף על פי שהשטח החדש רחוק מהראשון, אם אך נראה בבגד, נקרא פסיון.
פסוק נב:"ממארת", מן מאר - כואב, דוקר, קרוב למרור, ומזה מארה -קללה ו"סילון ממאיר" (יחזקאל כח כד) - קוץ דוקר, אונקלוס מתרגם "מחזרה", מלשון חיזרא – קוץ, ו"חזרת" עשב מר, הכוונה: נגע שמביא קללה ונזק, כלומר נגע רע, ואת הבגד צריך לשרוף. רוב החוקים הנוהגים בנגע אדם, נוהגים גם בנגע בגדים. הוא מטמא במגע ובמשא ובביאה (ספרא), ולדעת הרמב"ם גם במשכב ובמושב (השוה הלכות טומאת צרעת יג יג, והפירושים שם). הוא צריך להימצא (אף בימי הסגר) מחוץ למחנה, ואפילו בערים שאינן מוקפות חומה, שאדם נגוע אינו מחויב לעזוב אותן (תוספתא נגעים ז יד).
פסוק נג:נג-נה. "לא פשה", אם בשבוע הראשון לא פשה, צריך הסגר שני, אך קודם לכן הוא טעון כביסה. אין משמעות "וכבסו" כאן - טבילה, אלא כביסת ניקוי, ולכן מתרגם אונקלוס: "ויחורון", ואילו "כבס" שהוראתו טבילה הוא מתרגם: "צבע" (השוה פסוק נח).
פסוק נד:"את אשר בו הנגע", לפי הפשט הפשוט כתוב כך לשם קיצור, כדי שלא לחזור על כל הדברים הנזכרים: שתי, בגד וכו'. אולם חכמינו מסבירים כך, שאין צריך לכבס את הבגד כולו, אלא רק את השטח המנוגע וקצת מסביב לו.
פסוק נה:"הכבס", הוא בנין התפעל הנדיר (איוולד 132 a 238 d).
פסוק נה:"לא הפך... והנגע לא פשה", אם אחר ההסגר השני לא נשתנה המצב כלל, הוא טמא מוחלט. אנחנו לומדים, שאם המראה נהפך לצבע טהור (כל הצבעים טהורים חוץ מירקרק ואדמדם), הוא טהור, אך אם ירקרק הפך לאדמדם או להפך, הריהו לפי דעת החכמים כאילו לא הפך, ואילו לר' יהודה זה נחשב לנגע חדש וטעון עוד הסגר.
פסוק נה:"פחתת", מלשון פחת - גומא, שקע.
פסוק נה:"בקרחתו או בגבחתו", כשם שהשטחים הנקרחים בראש האדם נקראים קרחת וגבחת, כך נקראים שטחי הבגד, שמהם נשרו השערות מחמת הנגע, קרחת או גבחת, בהתאם לכך אם נמצאים בצד פני האריג או בצידו ההפוך. בתו"כ מבואר: "בקרחתו" אלו השחקים, כלומר החלקים הבלויים. "בגבחתו", אלו החדשים, כלומר השעירים. ונראה שזאת היתה גם כוונתו של אונקלוס. את הביאור שלנו מביא ראב"ע בשם רס"ג (תרגום יונתן מעורפל, השוה לוי, מילון לתרגום). ואולי מתכוון גם בעל תו"כ לביאור כזה, השוה ראב"ד ומלבי"ם. לפי אחת הדעות בסנהדרין פח. לומדים מן הביטויים קרחת וגבחת, שהנגע בבגד שוה לנגע האדם, בזה ש"פרח בכולו" טהור, וכך מביא הרמב"ם להלכה.
פסוק נו:נו-נח. "כהה", הירקרק או האדמדם הפך לירוק ואדום, אבל אם הצבע הירוק או האדום נעלם לגמרי, הרי זה נקרא בפסוק נח "סר הנגע". בנגעי עור בשר הסימן להחלשת הנגע נראה בזה, שלא הצמיח שער לבן, אבל כאן, שאין סימן טומאה אחר, הצבע הוא שצריך להעיד על ההחלשה (ויזל).
פסוק נו:"וקרע אותו", כלומר: את הנגע, החתיכה שבה נראה הנגע מוצאת ותחתיה באה מטלית. לדעת ר' נחמיה בתו"כ אין צורך במטלית זו. איך לנהוג אם בתוך השבוע הראשון נראה שכהה הנגע, אין הכתוב אומר. אך חכמינו הורו: "כהה בראשון מכבס ויסגיר", ולדעת הרמב"ם כך הדין גם אם כהה ופשה (השוה נגעים יא ה ומפרשים שם).
פסוק נז:"ואם תראה עוד", בין אם תיראה על הבגד, בין אם תיראה על המטלית, רק שבמקרה הראשון המטלית טהורה (משנה ותו"כ).
פסוק נז:"פורחת וגו'", זה אינו נגע חדש, שטעון הסגר שני, אלא הנגע הישן פרח שוב. והוא הדין גם אם הנגע שנראה שוב החליף את מראהו. "תראה" ו"פורחת", לשן נקבה, בהתאם לנושא "צרעת" (לפי אבן עזרא: "פחתת") שבפסוק מז.
פסוק נז:"תשרפנו", כלומר "את אשר בו וגו'" (השוה: "ותראהו את הילד" שמות ב ו), וזה בא לשם קיצור במקום "הבגד והשתי" וגו'. אולם כאן אי אפשר לפרש בעקבות אבן עזרא, שרק השטח המנוגע צריך להישרף, כפי שנרמז בתו"כ לעיל בפסוק נד, כי אם כן, לא היה צריך לכתוב את הכינוי "נו" במלה "תשרף". כינוי הפעול הזה מלמדנו, שצריך לשרוף את הבגד כולו. אגב אנחנו רואים מכאן, שצדקו חכמינו בביאורם לפסוק נד, שהרי שם כתוב "וכבסו" בלי כינוי. אלא מה שכאן צריך לשרוף את הבגד כולו, כמו בפסוק נב, דבר זה אפשר לבאר בנקל (השוה ויזל).
פסוק נח:"תכבס", הכיבוס הראשון, שהוא ממעשה הניקוי (השוה אונקלוס ורש"י), צריך להיעשות בשבעה הסממנים שנזכרו במסכת נדה סא: וזבחים צה. הכיבוס השני הוא בעצם טבילה, מאחר שפעם אחת היה מוסגר, השוה ביאור לפסוק ו. ויזל העיר, כי ההתפעל "הכבס" הוא שמציין את הכיבוס בסממנים.
פסוק נח:דיני נגעי בגדים חמורים מאלה שבנגעי בני אדם, באשר בבגדים עמידת המראה בעינו מביאה להחלטת טומאה, מה שאין כן בנגעי אדם, אולי רומזות המלים "פחתת הוא" (פסוק נה) על נימוק זה, אשר לפי המלבי"ם משמען שהנגע בבגדים העמיק, עד שבאמת יש כאן פסיון, הגם שלמראית עין עמד בצורתו הקודמת. ועוד: בנגעי בגדים רק הפסיון משמש סימן טומאה. ההסגר מוכרח לבוא פעמיים. הצבעים המעידים על הנגע הם ירקרק ואדמדם.
פסוק נט:נט. בסוף החוקים על דבר נגעי בני אדם אין חתימה מיוחדת, החתימה באה בפרק יד, פסוקים נד, נו-נז. אולם כאן החתימה הכרחית, כדי להבדיל בין דיני הטומאה לבין דיני הטהרה שמהווים תורה לעצמה.
פסוק נט:"תורת וגו'", כאן נמצאות ארבע מלים בצורת נסמך בזו אחר זו, אבן עזרא מביא דוגמא כיוצא בו, מדברי הימים-א ט יג, שם באו חמש מלים רצופות בצורת נסמך. מתוך שהמלה "לטהרו" קודמת לטמא, מסיקים את ההלכה, כי "ספק נגעים טהור", ראה נגעים ה א, השוה ה ד, ומס' נזיר ה:.
