פסוק ב:שאת וכו׳ ולבנות וכו׳. משמע מלשונו דספחת לבנה משאת. וק׳ שהרי הספחת היא התולדה והרא״ם כתב דלא קאי רש״י אלא אשאת ובהרת. ולשונו אינו מורה כן. אלא נלע״ד דרש״י נסיב לה אליביה דר״מ דריש נגעים וכדתניא נמי בת״כ בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן. וע״ש בקרבן אהרן דאסברא לסברא דר״מ עזה״ד דאיהו חשיב הב׳ קצוות הקצה העליון שבלובן והקצה התחתון לאבות. והב׳ אמצעיים לתולדות עיין שם. וטעמא דרש״י זכרונו לברכה נסיב אליביה דר״מ עם היות דפליגי רבנן עליה והלכתא כוותייהו שהם הרבים משום דפשטיה דמלת שאת מוכח טפי כר״מ דשאת מלשון גובה דלפי שאינה לבנה אלא כהה מכלם משו״ה נראית גבוהה כמראה הצל לגבי שאר המראות הנראות עמוקות כמראה חמה ולדעת רבנן צריך לומר דאינה קרויה שאת אלא לגבי הבהרת העמוקה. ותו דייק קרא אליביה דר״מ דהטיל הכתוב הספחת בין שאת לבהרת אף על גב דבכלל ספחת ישנה ג״כ לספחת דבהרת משום דהכתוב מונה בהדרגה לפי סדר לבנינותן וכיון דפשטא דמלתא משמע טפי כר״מ לכך נסיב אליביה רש״י שכן דרכו בכל מקום:
פסוק ב:אל אהרן וכו׳ גזרת הכתוב וכו׳. דק״ל דכל הדברים האלה והוב׳ וכו׳ נרא׳ יתורים דהא כתיב בתר הכי וראה הכהן וכו׳ אלא דקמ״ל שכך גזרת הכתוב דאפילו אין הכהן חכם החכם מלמדו והו׳ אומ׳ וזה נלמד מיתורא דקרא:
פסוק ג:הפך לבן מתחלה וכו׳. דק״ל דהול״ל הפך ללבן ולזה פירש דמלת הפך שהוא פועל יוצא קאי אנגע ור״ל שהנגע הפך השער ועשאו לבן דבעינן דוקא שהבהרת קדמה לשער לבן ומ״ש מיעוט שער שנים עיין מ״ש התיו״ט בפ״ד דנגעים:
פסוק ג:וטימא אותו וכו׳ ששער לבן וכולי זה דבר פשוט זיל קרי בי רב ששער לבן סי׳ טומאה שמכח זה כתב הרב הנח״י שלא ידע כוונת הרב בזה. ונלע״ד שכוונת הרב ז״ל היא מאי דתנינן בפ״ז דנגעים והכי איתא נמי בת״כ על פרשה זו אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל הכהן וה״ק רבינו גזרת הכתוב כך הוא שהכהן כשרואה השער לבן אז מחוייב לטמאו משא״כ אם עבר ותלש השער לבן באופן שאינו רואה הכהן סימן הטומאה אינו מטמאו אף על פי שידוע בודאי שהיה שם שער לבן אפ״ה אין מטמאו ואף על פי שזה נר׳ מלתא בלא טעמא כך הוא גזרת הכתוב:
פסוק ד:ועמוק אין מראהו לא ידעתי פירושו. כוונת הרב ז״ל דאיכא למידק בלשון הכתוב דהול״ל ואין עמק מראהו א״נ ואין מראהו עמוק ואמאי כתיב בלשון מסורס ועמוק אין מראהו. ומתרץ דאי הוה כתיב ואין מראהו עמוק הוה משמע שאינו נראה עמוק כלל ואפ״ה והסגיר וליתא שאם אינו נראה עמוק כלל אינו נקרא נגע כלל ועיקר אלא צמח וא״צ הסגר מכל וכל וכמ״ש הרמב״ם בפ״א מהט״צ אלא הכא במאי עסקינן שנראה עמוק ואינו נראה באופן שאם נשאל לכהן יאמר לא ידעתי ושיעור לשון הפסוק כך הוא ועמוק כלומר והוא נראה עמוק. ושוב כתב אין מראהו וכו׳ כלומר ואינו נראה עמוק הא כיצד נראה ואינו נראה כדאמרן בזה הוא שכתוב והסגיר וזוהי כוונת רבינו באמרו לא ידעתי פרושו כלומר לא ידעתי הוי פירושו של לשון הכתוב. כך אני רגיל לפרש לשון רבינו בכל כה״ג שאין כוונתו להודיע צערו לרבים שלא ידע פירוש דבר זה שאם לא ידע הרי שתיקותו יפה מדיבורו. ועיין מה שכתבתי בס״פ תולדות בפ׳ אם יעקב ועשו ובפרשת וישלח על פסוק ויעל מעליו אלהים במקום וכו׳:
פסוק ד:והסגיר יסגירנו בבית אח׳ וכו׳. כוונת הרב בזה לאפוקי שלא יסגירנו מחוץ למחנה אלא לעולם תוך המחנה אלא שמסגירו בבית אח׳ שלא יראה החוצה וכך פירש הוא ז״ל עצמו בפ״ק דמ״ק דף ז׳ אבל התו׳ כתבו שם שהרב עצמו חזר מפי׳ זה מכח מאי דאמרינן במגילה דלענין שלוח זה וזה שוין וא״כ ההסגר היינו שיוציאנו בדד מחוץ למחנה:
פסוק ה:בעיניו במראהו ובשיעורו וכו׳. פירוש דק״ל דהול״ל בעינו ופי׳ דקאי על שני דברים מראה ושיעור שאם שניהם כבתחלה אז יסגירנו שנית. דוק מינה הא אם לא עמד במראהו הראשון דהיינו נראה עמוק ואינו נראה כדלעיל אלא נהפך למראה כהה באופן שאינו נראה עמוק כלל אפי׳ עומד בשיעורו הראשון אין זו צרעת כלל ויטהרנו והכי נמי תידוק הא אם לא עמד בשיעורו אלא פיחת טהור אפילו עמד במראהו. ושוב קשיא ליה לרש״י למה הוצרך לכתוב עוד לא פשה הנגע היינו בכלל עמד בעיניו ולכך משני שהוצרך לדיוקא הא אם פשה אפילו עומד במראהו טמא מוחלט:
פסוק ח:וטמאו הכהן ומשטמאו וכולי פירוש דק״ל שהפסוק לכאורה סותר עצמו מניה וביה דבקרא דלעיל כתיב וכבס בגדיו וטהר דש״מ דאף מצורע מוסגר מיקרי טמא וא״כ מה הפרש יש בין טומאת המוסגר לטומאת המוחלט. ומשני דמ״מ לא דמו דבמוסגר כתיב וכבס בגדיו וטהר דלהטהר לא בעי רק טבילה אבל במוחלט לא סגי בטבילה ליטהר אלא זקוק לתגלחת וכו׳ ובזה מתורץ מה שהק׳ הרא״ם על רש״י דלמה פירש ההפרש שבין מוסגר למוחלט בענין טהרתן ולא פירש ההפרש שבין טומאתו של זה לטומאתו של זה וכההיא דתנינן אין בין מצורע מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה ע״כ. ובמאי דאמרן ניחא דהכא לא נחית רש״י לפרש כל ההפרש שביניהם אלא כוונתו לתרץ סתירת הפסוקים וכיון דבקרא דלעיל מיירי בענין טהרתן רש״י נמי נקט ההפרש שבענין טהרתן ועוד שההפרש שביניהם בענין טומאתן לפי דעתו של רש״י היא מבוארת בפסוק דכתיב והצרוע וכו׳ בגדיו יהיו פרומים וכו׳ בדד ישב מחוץ למחנה וכו׳ ולדעת רש״י דהכא המוסגר אינו משתלח מחוץ למחנה וא״כ ממילא מאחר שאינו בכלל בדד ישב מחוץ למחנה ה״נ אינו בכלל פרימה:
פסוק י:ומחית וכו׳ אף בכל המראות וכו׳. פירוש בכל נגעים שבמקום בשר אבל נגעים שבמקום שער אין מטמאים אלא בב׳ סימנים המפורשים בכתוב דהיינו שער צהוב ופשיון וכדתנן בפ״י דנגעים וה״נ נגעי שחין ומכוה אין מטמאין במחיה כמבואר שם:
פסוק יב:לכל מראה וכו׳ פרט וכו׳. והטעם דנטר קרא לכתוב זה כאן אפשר שהוא לרבותא דל״מ בנגע קטן בתחלה דפשיטא שצריך שלא יחשך מאורו דא״כ בנקל יטעה בין גריס לפחות מגריס או בענין המראה מלובן ללובן כהה קצת אבל הכא לענין הפריחה שכסתה הצרעת את כלו סד״א דאפילו חשך קצת מאורו יוכל לראות זה קמ״ל דלא:
פסוק יד:וביום הראות וכו׳ אלא שהיה וכו׳. דק״ל אמאי כתוב הראות הול״ל וביום צמוח בו בשר חי דהא כבר כתיב בתר הכי וראה הכהן את הבשר החי. ומשני דשפיר קמ״ל הראות דכשנתגלה שיפועו וכו׳:
פסוק יד:וביום מה ת״ל וכו׳ וכן ברגל וכו׳. וכ״ש בשבת שאין רואין את הנגעים כלל וכדתנן נמי בהדיא במסכת נגעים:
פסוק יח:שחין וכו׳ הבא לו מחמת מכה וכו׳. במ״ש רבינו מכה כייל בין שחין הבא מאליו מחמת חולי כמו שחין של מצרים דההוא נמי מיקרי מכה דשל מצרים ידוע דמיקרו עשר מכות. וה״נ כייל במאמרו זה שלקה בעץ ובאבן וכיוצא דבר שאינו מחמת האור תרווייהו רצה לכלול באמרו מחמת מכה ומתורץ מה שהק׳ הרא״ם ז״ל ברכה ע״ע:
פסוק יט:או בהרת וכו׳ שאין הנגע לבן וכו׳. דייק רבינו למינקט הנגע ושינה מלישנא דקרא שהזכיר הבהרת להודיע דלא הבהרת בלבד מטמא בפתוך אלא הוא הדין לכל המראות כלו׳ כל מין נגע:
פסוק כ:מראה שפל ואין ממשה וכו׳. דלא תימא הואיל ושני קרא בדבוריה דלעיל כתב עמוק וכאן כתיב שפל למימר דהכא מיירי בענין אחר כלומר שפל ממש דמשו״ה קפיד למכתב מראה לומר מראה ולא ממשה:
פסוק לב:והנה לא פשה וכו׳ הא אם פשה וכו׳. דק״ל אמאי כתב קרא בלשון שלילה לא פשה הול״ל והנה הנתק עמד בעיניו משו״ה מתרץ דנקט הכי להודיע דלדיוקא נקטיה הא אם פשה וכו׳:
פסוק לג:ואת הנתק וכו׳ מניח ב׳ שערות וכו׳. הכרחו הוא דאילו במקום הנתק גופיה מאי שייך למכתב לא יגלח שהרי עיקרו של נתק הוא שנושרים השערות כדאי׳ בת״כ. ואם לומר שאם יש בו איזה שער לא יגלח היכי דמי אם הוא שער צהוב לא מיתוקם דלא בעי הסגר שני שהרי הוא סימן טומאה ואם שער שחור או שאר מראה חוץ מן הצהוב הרי הוא סימן טהרה כדפירש״י בסמוך וא״כ אין צורך להסגר אלא על כרחך ה״ק ואצל הנתק לא יגלח שמניח ב״ש כדי שיהא ניכר הפשיון דהואיל והזקיקו הכתוב גילוח סביב הנתק אם כן לא יהיה ניכר אם יפשה ולכך מניח שורה של שערות:
פסוק לז:טהור הוא וכו׳ הא טמא וכו׳. אין הכוונה לומר שאם יש בו סימן טומאה וא״ל הכהן טהור אתה שאינו טהור שהרי אפילו יש בו כל סימני טומאה שבעולם כל עוד שלא א״ל הכהן בפירוש טמא אתה הרי הוא טהור וכמ״ש רש״י גופיה לעיל וכ״ש כאן שא״ל טהור. אלא ה״ק הא טמא שטימאו הכהן תחלה ע״פ סימני טומאה שבו ועדיין יש בו אותם סימנים אפי׳ טיהרו כהן אינו טהור דלא תימא הואיל וגזרת הכתוב שטומאת נגעים וטהרתן ע״פ כהן אפילו בטעות דבריו קיימין קמ״ל דלא וה״ה אם טימאו בטעות דמאי שנא וכ״ש נמי הוא כההיא דאמרינן דפתח הכתוב בטהרה תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו:
פסוק מ:קרח הוא וכו׳ בשער לבן וכו׳. קשיא לי טובא דמשנה שלימה שנינו בספ״ו דנגעים הקרחת והגבחת מטמאות בב׳ סימנים במחי׳ ובפשיון והכי תניא בת״כ צרעת פורחת היא מלמד שמטמא במחיה. פורחת מלמד שמטמא בפשיון. היא מלמד שאינו מטמא בשער לבן שהיה בדין מה אם שחין ומכוה שאינם מטמאין במחיה מטמאים בשער לבן קרחת וגבחת שמטמאין במחיה אינו דין וכו׳ תלמוד לומר היא ע״כ. ואין להק׳ על הברייתא דאמאי אצטריך מיעוטא הואיל ולית בהו שיער שהרי נעשה קרחת. שזה כבר תירוץ הר״ש דמכל מקום דרך בעלי קרחה שנשאר להם באיזה מקום ב׳ וג׳ שערות והילכך אצטריך למעט איך שיהיה ק׳ על רש״י ז״ל דקאמר דמטמא נמי בשער לבן נגד המש׳ והת״כ. ותמהני מהרא״ם ז״ל שלא העיר בזה. וצ״ע:
פסוק מג:כמראה צרעת וכו׳ ולא כמראה נתקין וכו׳ שאין מטמאין בד׳ מראות וכו׳. פירוש שאין צריך בנתקין דוקא א׳ מד׳ מראות אלא כל המראות שוין בהן שהמראה בהן לא מעלה ולא מוריד ועמ״ש הרמב״ן ז״ל:
פסוק מד:בראשו נגעו אין לי וכו׳. פירוש דבקרא איכא תרי ריבויי טמא יטמאנו ועוד בראשו נגעו ואילו לא הוה אלא חד ריבוייא לא היה מרבינן לפרימה כל המנוגעים דתפשת מועט תפשת ואם כן אילו לא כתב אלא ריבויא דטמא יטמאנו לא הייתי מרבה אלא נגעים שבמקום בשר דדמו לקרחת וגבחת לענין טומאה שמטמאין בד׳ מראות ולא הייתי מרבה נגעי נתקים דלא שוו להו לטומאה ואי הוה כתיב בראשו נגעו לחוד אדרבא הייתי מרבה נגעי נתקים דהוו נמי בראשו והייתי ממעט נגעי הגוף דאף על גב דשוו בשיעוריהן לקרחת לענין טומאה מכל מקום אינם בראשו ולא שייך לרבויינהו מקרא דבראשו השתא דכתיבי תרווייהו מרבינן לכלהו:
פסוק מה:ועל שפם יעטה כאבל. מה שהוצרך רש״י להביא הדמיון הזה היינו משום דבעי לפרושי בתר הכי בסמוך על מה שכתוב וטמא טמא יקרא משמיע טומאתו כדי שיפרשו ממנו. וק׳ דלמה יצטרך להשמיע הא בלא זאת סימניו מוכיחין עליו שהרי ראשו פרוע ופרום ועוטה על שפם. ומשני דאי משום הא לא אירייא דהואיל וגם האבל עושה כן לא ידעו שהוא מצורע ואי משום דחזו ליה חוץ למחנה מימר לימרו דלצורכיה אזיל דהא אינהו נמי אזלי להתם לעסקייהו ולא יפרשו ממנו מש״ה היה צריך להודיע לרבים שהוא טמא בפירוש:
פסוק מח:או בעור זה עור שלא נעשה וכו׳. משמע דר״ל שאף העור שלא נעשה בו שום מלאכה שלא נעבד כלל אפ״ה מטמא בנגעים ואיברא דהכי משמע פשטיה דקרא דכתיב או בעור או בכל מלאכת עור. אך ק״ט שזה נגד הדין השנוי בת״כ והכי תניא התם או בעור יכול אף עור המצה (שאינו מעובד כלל) ועור החופה (פירוש הרק״א דמליח וקמיח אבל לא עפיץ) שלא נעשה בו מלאכה תלמוד לומר מלאכת עור יצאו עור המצה ועור החופה שלא נעשה בהם מלאכה כלומר שלא נעשה בהם כל מלאכת תקונן בשלימות ולא סוף דבר שלא נגמר עיבודן אלא אפילו נגמר העיבוד כל שעדיין מחוסרין קציצה לעשותן כלי ממעטינן התם בת״כ דלא מטמו בנגעים מדכתיב בתר הכי כלי עור. וז״ל הרמב״ם ז״ל בפי״ג העור שאינו מעובד אינו מטמא בנגעים וכן העור שהוא גולם קודם שעשה ממנו כלי אינו מיטמא בנגעים שנאמר כלי העור ע״כ א״כ מהו זה שכתב רש״י ז״ל זה עור שלא נעשה בו מלאכה. והייתי רוצה לפרש דבריו ז״ל דה״ק או בעור זה עור וכו׳ כלומר אי לא הוה כתיב אלא או בעור הייתי מפ׳ זה עור שלא נעשה בו מלאכה אתא קרא ואמר או בכל מלאכת עור לומר דמיירי דוקא בעור שנעשה בו מלאכה ואתיא כברייתא דת״כ אמנם פשט לשונו אינו סובל פירוש זה. ובדוחק אפ׳ לפרש דעור שלא נעשה בו מלאכה דקאמר לאו למימרא שלא נעשה בו שום מלאכה אפילו דעיבוד אלא כוונתו לומר כגון עור שלם שהועבר והתקינו לשטיח לישב עליו או לכר וכסת וכדומה שאינו מחוסר שום תיקון אחר של קציצה אלא חשוב כלי הואיל והתקינו וחישב עליו לדבר אחר. ואו בכל מלאכת עור היינו שנעשה בו מלאכה כגון שקצצוהו ועשו ממנו חמת ותורמל או שאר כלים. ומכל מקום איך שיהיה תמהני מהרא״ם ז״ל שלא העיר בזה כלל:
פסוק נד:את אשר בו וכו׳ יכול וכו׳. פירוש דהכא כתיב את אשר בו הנגע ובקרא דבתר הכי כתיב אחרי הכבס את הנגע. ומעתה ה״ק רש״י יכול שאני מפרש הך קרא קמא כמו קרא בתרא דר״ל מקום הנגע בלבד ת״ל את אשר בו וכו׳. דע״כ לשון זה משמע טפי ממקום הנגע והדר קאמר יכול כלו דהכי משתמע שפיר לישנא דקרא את אשר בו כלומר את הבגד שבו הנגע תלמוד לומר בקרא תניין הנגע דמשמע הנגע לבד הא כיצד וכו׳ כך נ״ל לפ׳ אף על גב דהרא״ם ז״ל לא פירש כן. אבל בת״כ שלנו גרסינן בענין אחר ע״ע:
פסוק נה:פחתת וכו׳ כלומר שפלה וכו׳. ק׳ דבשלמא לעיל גבי נגעי אדם ניחא הא דמראה עמוק מן העור דמחמת רוב לבנינותה הוי הכי כדפרש״י שם כמראה חמה עמוקה מן הצל אבל כאן בבגדים שהנגעים ירקרקות או אדמדמות א״כ היכי הוי נגע שמראיו שוקעים הרי הבגד לבן דהכי קי״ל דהבגדים צבועים אין מטמאין בנגעים אם כן לעולם מתחזי מראות הנגע שהוא ירקרק גבוה ממראית הבגד שהוא לבן. ואין לומר דהכא לא הוי פירושו כמו לעיל דמראה עמוק ואין ממשה עמוק אלא כאן גזרת הכתוב הוא דבעינן שיהא מקום הנגע דוקא שוקע שזה דבר שהשכל מנגדו ולשון רש״י אינו מורה כן מדכתב נגע שמראיו שוקעין והכי איתא נמי בת״כ פחתת שיהו כל מראיה שוקעין. ועוד מצינו כן לקמן בפרשת מצורע גבי נגעי בתים דכתיב שקערורות ירקרקות או אדמדמות ופרש״י שם שוקעין מראיתו. והכי תניא התם בת״כ והלא סתם קירות הבית לבנות והיכי הויין מראות הנגעים ירקרקות ואדמדמות שפלות מן הקיר הלבן ולא ידעתי למה לא העירו המפרשים ז״ל בזה. ועכשיו ראיתי בפירוש רשב״ם ז״ל דמפרש שקערורות שם מראה בפני עצמו דומיא דירקרקות נראה שהוכרח מן הטעם שביארנו אבל לרש״י ק׳ עוד תמיהא לי דהרמב״ם ז״ל בחבורו גבי נגעי בני אדם ונגעי בתים הצריך בהדיא שיהי׳ הנגע עמוק במראיתה ובנגעי בגדים לא כתב ולא מידי והרי הנהו נמי נפקי מפחתה הוא דבעינן עמוק. והדבר צריך יישוב:
פסוק נו:וקרע אותו וכו׳ וישרפנו. אף על גב דהכא לא כתיב אלא וקרע אותו ושרפה לא נזכרה ילפינן לה בת״כ וז״ל יכול יקרע וישליך את הקרעים לאשפות. תלמוד לומר באש תשרפנו את אשר בו הנגע ע״כ. והיינו קרא דבתר הכי בחוזר וצומח והתם ודאי רוצה לומר שישרוף את כל הבגד וא״כ מאי האי דקאמר את אשר בו הנגע דמשמע מקום הנגע לחוד אלא ללמד על הקרע דהכא אתא דכשקורע שורף הקרע והרא״ם ז״ל לא כתב כן ע״ע:
פסוק נז:פורחת היא דבר החוזר וצומח. במאי דכתב החוזר בזה הורה לנו תרתי חדא שצריך להיות טולה עליו מטלית לראות אם חוזר ושאין כל הבגד צריך שריפה אא״כ חזר על המטלית וכדתנן בנגעים והכי איתא בת״כ:
