פסוק ב:ובזהר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה זאת החיה בקדמיתא ולבתר מכל הבהמה, אלא אמר הקב"ה בכל זמנא דישראל מנטרי נפשייהו וגרמייהו דלא לסאבא לון ודאי זאת החיה אשר תאכלו וגו' יהון שכיחין בקדושא לאדבקא בשמי בברירו דההיא בהמה דברירנא לכו למיכל, ובכל זמנא דלאו אינון נטרין נפשייהו וגרמייהו ממיכלא ומשתייא ותדבקון באתר אחרא מסאבא לסאבא לכו, ובגין כך כתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל, מכל ודאי דאיהו רזא דשמא קדישא לאדבקא ביה, מכל הבהמה אשר על הארץ בגין מיכלא דהאי בהמה אשתכח דכיא ולא יסאב לכו יהא לכו חולקא בשמי לאדבקא ביה ע"כ. נראה שכוונתו לפרש חיה שהצדיקים נקראים חיים, זהו שאמר זאת החיה יהון שכיחין בקדושא ויזכו לאכול מבהמה שהיא מזומנת לצדיקים לעתיד לבא כשיחיו, ופירוש על הארץ כמו שזו הבהמה היא רועה מעשב הארץ שהוא טהור שאין בו שום צד טומאה, וכן אתם לא תאכלו אלא דבר טהור, ולמדו מהבהמה. ועוד כתב שם תו, זאת החיה אשר תאכלו, בפרעה כתיב בזאת תדע כי אני ה' הא זאת לקבלך לאתפרעא מינך, אף הכא זאת החיה אשר תאכלו, הא זאת לקבלייכו לאתפרעא מנייכו אי תסאבון נפשתיכון, מ"ט בגין דנפשתא מינה הוו ואי אתון מסאבין נפשא דהיא דילה הא זאת לקבלייכו, אי לטב הוא קיימא לקבלייכו אי לביש הא קיימא לקבלייכו, ות"ח כל מאן דאכיל מאינון מיכלי דאסירי אדבק בסטרא אוחרא וגעיל נפשיה וגרמיה ורוח מסאבא שריא עליה ואחזא גרמיה דלית ליה חולקא באלהא עילאה ולא אתי מסטריה ולא אדבקא ביה, ואי לא יפוק דכי מהאי עלמא אחדין ביה כל אינון דאחידן בסטרא דמסאבא ומסאבין ליה ודיינין ליה כבר נש דאיהו געלא דמריה, געלא איהו בהאי עלמא וגעלא איהו בעלמא דאתי ועל דא כתיב ונטמתם בם בלא א' דלא אשתכח אסותא לגעוליה ולא נפיק ממסאבותיה לעלמין, ווי לון ווי לנפשייהו דלא ידבקון בצרורא דחיי לעלמון דהא אסתאיבו ווי לגרמיהו, עלייהו כתיב כי תולעתם לא תמות והיו דראון, מאי דראון סרחונא מאן גרים ליה האי ההוא סטר דאדבק ביה, ישראל אתיין מסטרא דימינא אי אדבקן בסטרא דשמאלא הא פגמין לסטרא דא ופגמין לגרמייהו ופגמין לנפשיהו דאתו מסטרא דההוא נפש פגימין אינון בעלמא דין ופגימין אינון בעלמא דאתי ע"כ:
פסוק ב:עוד נאמר שמה שאמר אשר על הארץ. כמו שאמרנו שאוכלת מעשב הארץ, מהיתר ממה שנתתי לה לאפוקי שאר חיות שדורסות וטורפות ואוכלות, עכ"ז יש בהמות טמאות שהם נזונות מעשב הארץ כמו החמור והסוס והפרד והגמל, אבל אמר אשר על הארץ לומר שהם שפלים שהן בארץ, שהצאן והז' מיני חיה הם שפלים ונרדפים מכל שאר הבהמות ושאר חיות, כי החמור אע"פ שהוא ניזון מעשב הארץ הוא מזיק שנושך ושובר עצם, והסוס הוא רוצה להרוג בעליו, והגמל אם יראהו אדם כשהוא מזדווג לנקבתו הורגו, מה שאין כן בצאן וכל חיות הטהורים שאין בהם שום היזק כלל, וא"ת והרי שור שהוא אחד משלשה עזים כמו שארז"ל שלשה עזים הם שור בבהמות וארי בחיות ותרנגול בעופות, והוא מן הבהמות של היתר, צריך שתדע שמה שהתיר מין השור הוא הטעם כמו שצוה הקב"ה בשחיטת הפסח, לפי שהיו ביניהם של ישראל עובדי ע"ז, כמו שארז"ל לבא לקחת לו גוי מקרב גוי מה אלו עובדי ע"ז כך אלו עובדי ע"ז. והעבודה זרה של מצרים היה שהיו עובדים למזל טלה, וכדי להוציא מלבן של אותם מישראל שהיו מאמינים צוה לשוחטו ולצלותו ולאכלו, להודיעם ולהאמינם שאין בו ממש, כדי שיהיו ראוים לגאולה, כן הטעם בשור לפי שהם חטאו בתבנית שור וכדי להסיר מלבן שאין בו ממש אע"פ שהוא אחד מארבע חיות המרכבה והוא הגבור שבהם שהוא מהשמאל, לזה הקדימו ואמר במשנה תורה זאת הבהמה אשר תאכלו שור, שחטוהו ואכלוהו שאין בו ממש, לזה אמר שור ולא אמר בקר:
פסוק ט:את זה תאכלו מכל אשר במים. בא להזהיר שלא ילמוד תורה אלא ממי שהוא ירא שמים והוא בקי בגמרא שיודע לשוט בים הגדול שהוא גמרא, שאם אינו יודע נאמר עליו וחכמת המסכן בזויה, ר"ל שהוא מסכן מהחכמה שאין בו כ"כ, זהו אמרן א"ת תאכלו אלא תלמדו. מכל אשר במים, אין מים אלא תורה. כל אשר לו סנפיר וקשקשת, סנפיר גימ' ספר נ"י היינו ס' מסכתות, שבגמרא הוא ששים מסכתות עם מסכת כלה, ולזה ארז"ל כל ת"ח ששואלין אותו דבר ואפילו במסכת כלה ואינו יודע אינו נקרא ת"ח. וקשקשת, שיהא בעל מעשים ומלא מצות, שהלומד ואינו עושה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, ואסור ללמוד ממנו תורה שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ארז"ל אם הוא דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, והרי תפסו ז"ל על רבי מאיר שלמד תורה מאחר ואמרו והיכי עביד הכי, ואמרו ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, לומר שכל מי שאינו ירא שמים כשלומדים ממנו אינה נכנסת בלבו אותה תורה שלומד, כי כמו שהוא מן השפה ולחוץ כן הלומד ממנו הוא מן השפה ולחוץ, כמו שארז"ל על פסוק סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא, ארז"ל כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, כי כמו שיוצאים הדברים מהלב כך הם נכנסים בלב, זהו אומר תוכו אכל, כלומר מה שנחקק בלבו, וקליפתו זרק, ועכ"ז כל מה שלמד מאחר אסיקו עליה בשם אחרים אומר, הוא רבי מאיר, א"כ אם רבי מאיר שהיה תלמיד רבי עקיבא כי כן אמר סתם משנה רבי מאיר סתם ספרא רבי נחמיה סתם ספרי ר' יהודה וכלהו אליבא דרבי עקיבא שהיו תלמידיו, ולפי שלמד מאחר אסיקו עליה אחרים, לזה בא הרמז סנפיר וקשקשת, בגימ' וזה הוא תלמיד חכם שהוא ירא שמים כל ימיו, וכן קשקשת בגימ' תלמיד חכם בעל מעשים בכל כחו, זה יש לו כח לשוט בימים, שהיא הגמרא שנקרא ים שנאמר כל הנחלים הולכי' אל הים, בימים ובנחלים שהם שאר ספרים, אותם תאכלו, וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא, למה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שבא לידי מעשה של קיימא כל הלומד ממנו, ואם אין בו יראה לא תבא לידי מעשה הלומד ממנו לפי שהיה מן השפה ולחוץ ומתוך שאין בו יראה יהיו מעשיו מכוערים ומקולקלים ויהיה חלול השם וחלול התורה, מה יאמרו ראו פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו אשרי שלא למד תורה, לזה אמר ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וגו':
פסוק יג:את אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו'. בא להזהיר על הדעות הכוזבות וגם על האמונות הרעות שלא ילכו ולא יאמינו בהם. אלא שיבטחו ויאמינו בו יתברך ולא תהיה אמיתתו מסופקת ומרופפת בלבם, זהו אמרו ואת אלה תשקצו מן העוף:
פסוק יג:את הנשר. שלא יהא כאילן שנושר פירותיו, כלומר שתוהא על המצות שעשה ומסירן ומשליכן מלבו:
פסוק יג:ואת הפרס. שלא תהיה עבודתו להקב"ה על מנת לקבל פרס, כי העובד על דרך זה אין בלבו אהבתו יתברך, ועיקר המצוה אהבתו יתברך שהרי אחר היחוד שמע ישראל, הוא אומר ואהבת את ה' אלהיך, כי מי שעובד על מנת לקבל פרס אינו מעריך החסדים שעשה עמו מיום שנצטייר בבטן אמו ונולד לעתו ולא נעשה נפל, והבטיחו על שדי אמו ששלח לו מזונו כפי מה שצריך לו, ועל מה שעשה עמו כשנגמל, שהוא קשה לתינוק פרידתו משדי אמו כפרידת הנשמה מן הגוף, ועל הראשונה אמר דוד מבטן אמי אתה גוזי, שהוציאו לאויר העולם ולא נעשה נפל, ועל השניה אמר מבטיחי על שדי אמי, ועל השלישית אמר ואל תשכחי כל גמוליו, מלבד מה שעשה ועושה עמו בכל עת ובכל רגע מכמה חלאים וכמה סכנות והוא אינו יודע, שנאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו, אין בעל הנס מכיר בנסו, מלבד הנסים שהוא יודע ומכיר בהם, כמו שאנו אומרים ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו מדבר מלטתנו ומחלאים רעים דליתנו, ובכל יום ויום הוא מזמין לו מזונו וטרפו, וכל זה הוא בחסד גמור מבלי שקדמו שום דבר, ודאי כשיעריך כל זה ודאי שיתחקק אהבתו בלבו ולח ישאל ממנו פרס, כי איך ישאל פרס והוא יש לו עליו כפלי כפלים, שאם יהיו ימיו מאה אלף שנה לא יוכל לפרוע לו אחת מני אלף, א"כ מי שהוא עובד על מנת לקבל פרס ודאי שהוא כופר בכל אלו הטובות אשר עשה עמו והוא מקטני אמנה באמונתו יתברך, והוא בער וכסיל, לזה הרחיקה התורה דעה זו:
פסוק יג:עזניה. לומר אם קנה נכסים לא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל. אלא כמו שאמרה תורה וזכרת את ה אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, זהו עזניה העז ני כלומר העוז ממנו, גם זו היא דעה רעה שכופר בטובתו של הקב"ה:
פסוק יד:איה ודיה. שאינו מאמין שיש שכר, ואומר איה. דא ר"ל היכן הוא השכר, איה הוא העונש ועל זה אמר דוד ע"ה נודע ה משפט עשה, אמר הקב"ה הוא נודע שהוא מצוי והוא מעניש, כשבפועל כפיו, כשמודד לו כפי מה שעשה באותה מדה ממש, אז הגיון סלה. שהוגין הכל ואומרים ודאי יש מעניש והוא מצוי ויש דין ויש דיין, לזה אמר קומה ה' אל יעוז אנוש, שיחשבו לית דין. שיתה ה' מורה, תענישם מדה כנגד מדה, אז ידעו גוים שהם אנשים והם תחת הממשלה והדין:
פסוק טו:עורב. ערב כתיב, שלא ילך אחר עריבות העוה"ז ואחר תחותיו לבקש מאכלים ערבים ופירות מתוקים ולבעול צורות נאות, ולזה נאמר למינו כי יש בזה מינים הרבה בזו הדעה, יש במאכלים ויש במלבושים ויש בבעילה, ויש בדירה שיהיה לו דירה נאה, ויש שמתאוה שיהיה לו גנות ופרדסים, ומי שהולך על זה הדרך יאבד עולמו, שאם לא ימצא בהיתר ילך ויבקש באיסור מרוב התלהבות התאוה שנכנסה בלבו ואם ימצאנה בהיתר ידע שאכל עולמו בחייו, שאין אדם זוכה לשתי שולחנות, ולא תאמר אם כן למה נבראו, כל אלה הפירות נבראו למי שאוכל עולמו בחייו, לרשעים לשלם להם שכרם בעוה"ז שנאמר ומשלם לשונאיו, וארז"ל לא נברא העוה"ז אלא לאחאב בן עמרי ועוה"ב לר' חנינא בן דוסא, ועוד אם ימשך אדם אחר תאוות העוה"ז לעולם לא ישבע, לפי כשאוכל אותו פרי או כשבועל אותה בעילה אחר שעה או פחות ירעב, כמו שאמר שלמה ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיו חצץ וגו' יאמר ערב לאיש לחם כדי למלאות רעבונו ואכל ושבע וחשב שאותו לחם השביעו, אחר שעה נתאכל והלך לו והוא רעב ורוצה למלאת פיו, ואם לא ימצא להם ימלאנו חצץ, שהם אבנים קטנים, נמצא שאותו לחם שאכל היה שקר שחשב באכילתו ששבע לו' ימים או לג' ימים, וכן ארז"ל בענין המשגל, אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע, וכן הוא בבנין אם בנה בית יתאוה לבנות עוד אחר, ואחר שבנאו לציירו ולכיירו, ואחר הציור לחזק התקרה, וביני ביני נתיישן ורוצה לחדשו עד שנמצא כל ימיו הולכים בהבל, אלא ילמד אדם מיעקב אבינו שאמר ויבן לו בית, אחד, שיספיק די דירתו לו שיעור חייו, לא בנין של קיימא שיספיק לכמה דורות אלא לו לבד, ולא לשאר תשמישין, כי למקנהו עשה סוכות, לומר שאין דירתו קבועה:
פסוק טז:ואת בת היענה. בא להזהיר על מדת האכזריות שלא יהא כיענה שמתאכזרת על בניה שנאמר בת עמי לאכזר כיענים במדבר, שמתאכזרת עליהם במקום שלא נמצא שום דבר אפילו עשב, זהו במדבר, שמדת האכזריות היא דעה רעה עד מאד, כי בני ישראל הם רחמנים וכל המרחם מרחמים עליו, כי מורה ברחמנותו על חבירו שהוא מבני ישראל, כי בני ישראל כולם נפש אחת וגוף אחד, וכמי שחלה אבר מאיבריו כל גופו כואב עליו, כי כשדואג וכואב על חבירו זה מורה שהוא מגופו והוא חלק ממנו, כי ישראל נשמתם כולם באה ממקום אחד ממקור אחד, והם כמו גוף אחד, הלא תראה שהיו במעמד הר סיני ונאמר בהם ויחן שם ישראל, ובגבעונים שלא רחמו על בני שאול נאמר עליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה, על זה בא הרמז להזהיר על דעה זו שהיא האכזריות שהיא דעה רעה להתרחק ממנה:
פסוק טז:ואת התחמס בא להזהיר על הגזל והחמס שהיא דעה רעה עד מאד, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על החמס שנאמר כי מלאה הארץ חמס, וארז"ל על פסוק והחמס קם למטה רשע, קופה מלאה עונות מי מערער מכולם החמס, וארז"ל כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נפשו ונפש בניו ובנותיו שנא' ואליו הוא נושא את נפשו, ובמקום שיש גזל שם דירתו של סמאל, שכן גז"ל גימ"ל זי"ן למ"ד גימ' דירו עה"א, ורודהו שכן עולה ירדו. ודורך עליו, שכן עולה דרך, שיש לו עליו דרך. מה כתיב בתריה, ואת השחף, תרגום ירושלמי על גחונך תלך על מעיך תהא שחיף, שסופו להיות נחש, וכן הוא בגימ' זה הוא הנחש, וסמיך ליה, ואת הנץ, כמו שארז"ל הרי שגזל סאה של חטים ואפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר ובוצע ברך נאץ ה'. או יהיה מלשון אברה ונוצה כמו המבינתך יאבר נץ, שהוא נבהל להון שרוצה לעוף לקנות נכסים, וזו היא דעה רעה שאינו בוטח בה', אלא שרוצה ליקח בזרועו ובידו מה שלא נתן לו, מה כתיב עליו עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל, שיתקצרו ימיו שנאמר בחצי ימיו יעזבנו, הוא חשב שיחיה כדי לאכול כל זה ההון, יתקצרו ימיו, ונמצא שעמל לאחרים ועזבו לאחרים חילם:
פסוק יז:את הכוס. שלא ימשך אחר היין שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, שסופו לשפוך דם, הרי רבה ורבי זירא בסעודת פורים קם רבה ושחטיה לר' זירא, וכן אמר כי יתאדם שאינו מבחין בין דם נדה לדם טהור:
פסוק יז:ואת השלך. שלא יהא מאותם שנאמר עליהם ואותי השלכת אחרי גוך, שעוזב עבודת השי"ת והולך לבקש למלאות גופו נקרא עובד גופו יותר מחשבון בוראו, ועוד שאין לו בטחון בהשי"ת, ואם אכל ושתה קודם שיתפלל זו עבירה גדולה שעשה חשבון גופו יותר מחשבון בוראו שהקדימו לעבודת בוראו. וכתב רבינו בחיי ז"ל וכל מי שעושה מדת הגוף עיקר ומדת הנפש טפל שהיא עבודת השי"ת, הנה הוא ממית נפשו, ועל זה אמר דוד אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה, קרא דשני ארץ לאותם הנמשכים אחר התאוות, כי הם מחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת ה' טפל, לזה הזכיר תחילה אכלו ואח"כ וישתחוו. לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר, לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו, זהו ונפשו לא חיה ע"כ:
פסוק יז:ואת הינשוף. שלא יעשה דברים שהם גורמים לשכינה שתסתלק מישראל, הי"נ גימ' ה"ס היא שכינה, שוף כמו האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, שהוא לשון סלוק, ואם עשה כן, תנשמת תן שמתא, דהיינו שהוא ראוי לשמתו, וארז"ל שמתא שם מיתה מצויה. לפי שהשכינה היא שומרת ובסלוקה גורם מיתה לעולם, לזה ראוי לשמתו שתחול בו המיתה ולא על זולתו. ואת הקאת, שמזהירו על מאכלות אסורות שאם אכלם סופו להקאותם. ואת הרחם, מזהירו על העריות מלשון פטר רחם, ומזהירו על הזנות ועל בעילות אסורות, ולא יהא בכל עת מצוי אצל אשתו כתרנגולים:
פסוק יט:ואת החסידה. שלא יהא חסיד שוטה כדאיתא בגמרא היכי דמי חסיד שוטה דחזי דקא טבעא אתתא ולא קא משתדל לאצולה, ואמר לאו אורח ארעא דלא אתי לאסתכולי בה, ועל זה אמר שלמה אל תהי צדיק הרבה. ועוד החסידה הוא מלשון חרפה שתרגום חרפה חסודא, לומר שלא יעשה דבר שיהיה לו חרפה ולמשפחתו, ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא תרגומא קלנא הוא:
פסוק יט:ואת האנפה. שלא יכעוס, כמו אודך ה' כי אנפת בי, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וארז"ל כל הכועס כאלו עובד ע"ז שנאמר לא יהיה אל זר, לא אמר לא יהיה לך אלא לא יהיה בך, בך ממש, וכן אמר פרק כל הבשר האנפה דיה רגזניתא:
פסוק יט:ואת הדוכיפת. הוא תרנגול הבר שהודו כפות, פירוש כרבלתו כפולה, לימד וזירז על הגאוה שלא ילך בגאוה וגאון כאילו עטרה על ראשו כמו זה העוף, אלא יחשוב שהודו והדרתו להיות כפוף לעבודתו ית':
פסוק יט:ואת העטלף. כמו העטופים ללבן שהוא מלשון איחור, זירז שלא יהיה מתאחר בעבודת הבורא, אלא ילך בעבודת יתברך בזריזות ובחריצות כמשרת לפני מלך ב"ו כ"ש וק"ו לפני ממ"ה הקב"ה, וכבר ארז"ל ושמרתם את המצות קרי ביה את המצות, שלא יחמיצו, ופירוש שלא יחמיצו, שפעמים עושה המצוה בעת רצון ופעמים עושה אותה בעת ששלט מאדים או שום מקטרג, טורפים אותה בפניו, ועל זה אמר דוד תפלה לעני כי יעטוף, לפי שנתאחר ולא עשה המצוה בזריזות נקרא עני, לפי שאיחר ולא התפלל בצבור, לזה לפני ה' ישפוך שיחו, ומה אמר ה' שמעה תפלתי, לומר שאם היתה עם הצבור לא היתה נמאסת, שנאמר הן אל כביר לא ימאס, לזה בקש עליה רחמים ה' שמעה וכו'. עוד עטלף הוא עוף שאינו רואה ביום והוא טמא, כן כל מי שאינו רואה ומסתכל בתורה שנמשלה לאור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור הוא טמא. וכן ארז"ל בגדי עמי הארץ הם טמאי מדרס כ"ש הוא עצמו. הרי מנה כאן עשרים דיעות שאין ראוי להלוך בהם אלא להתרחק מהם ולברוח מהם כעוף הפורח, וזהו וכל שרץ העוף שרץ ופרח כעוף, לא כמו הולך על ארבע שהולך בכבדות כי זה שקץ הוא וכו':
פסוק כא:את זה תאכלו וגו', מכל שרץ, שרץ והולך במרוצה ועופף ממקום למקום, ההולך על ארבע, שהולך לקיום בריאות גופו שהוא מורכב מארבע יסודות, בתנאי אשר לו כרעים, כמו כי לך תכרע כל ברך, שפירושו עבודה, כלומר עושה עיקר העבודה, זהו ממעל לרגליו שההולך להנאתו היא טפלה, וזהו לנתר בהם כתרגומו לקפצא בהן שאינו קובע רגליו בארץ, ולזה לו קרי ולא כתיב, לומר שא"א זה בלא זה כי לא נתנה תורה למלה"ש, וכן ארז"ל בכל מעשה ידך אשר תעשה יכול ישב ובטל ת"ל אשר תעשה, וכן ארז"ל ואספת דגנך הנהג בהם דרך ארץ. ומונה והולך ד' מינים, ארבה, סלעם, חרגול, חגב. ארבה, שירבה במעשים ובתורה, סלעם שישים בטחונו בהקב"ה שנאמר ה' סלעי ומצודתי בו בטח לבי. חרגול, מלשון גול על ה' דרכך, שלא יבטח בכחו ועוצם ידו, חגב, בגימ' י"ג סוד אחד, שייחד הקב"ה. ואל תתמה שעשינו דרשה משמם של עופות, שכיוצא בזה בגמרא פרקא קמא דגיטין א"ל הונא בריה דרב נתן לרב אשי מאי דכתיב וקינה ודימונה ועדעדה אמר ליה מתותא דא"י קא חשיב (פי' שם מדינות) א"ל אטו אנא לא ידענא דמתותא דא"י קא חשיב אלא רב גביהא מארגיזא הוה אמר בה טעמא, כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עד עושה לו דין, אלא מעתה וצקלג ומדמנה וסנסנה הכי נמי, אמר ליה אי הוה רב גביהא מארגיזא הכא הוה אמר טעמא, רב אחא מבי חוזאי אמר בה טעמא כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו (פירוש שירד לאומנותו של חבירו) ודומם, שוכן סנה עושה לו דין. הרי על שם מדינות אמר טעמא. וכן אמר פרק המוכר את הספינה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים באו חשבון, המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון באו ונעשה חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב. עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון, תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין, להבה מקרית סיחון, מקרית צדיקים שנקראים סיחון, אכלה ער מואב, זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, בעלת במות ארנון, אלו גסי הרוח. ונירם (אבד חשבון) אמר רשע אין רם, אבד חשבון אבד חשבונו של עולם, עד דיבון המתן עד שיבא דין, ונשים עד נפח, עד שתצא אש שאינה צריכה ניפוח. עד מדבא עד שתדאיב נשמתו ע"כ. הרי ג"כ שם המדינות עשה בהם דרשא:
פסוק כט:וזה לכם הטמא. לכם הטמא בגימ' זה סמאל עה"מ. לכם יהיה בעזרכם, כמו שאמר בחזיר שעתיד לחזור לישראל. ומונה והולך ח' שרצים שהם שמונה כחותיו של סמאל, שהוא סוד אמרם ז"ל מלאך המות בשמונה, והם, החולד שמחליד גופו של אדם, והעכבר והצב שהאדם מתפחד כעכבר כשרואהו נצב כנגדו:
פסוק ל:והאנקה. שמרבה נאקה וצעקה. והכח, שנוטל כחו של אדם, והלטאה שסבב להביא לוטין על אדם, והחומט תרגום ובחורי ישראל הכריע אחמיט, וברכים כורעות תרגום וברכיא דאחמטן, ופירוש שמכריען לבני אדם ומפילן, וכן ועלטה היה תרגם ירושלמי וחומטא הוה, ופירוש שהביא חשך לעולם. והתנשמת שהביא מיתה ושמתא לעולם, אם אתם עושים רצונו של מקום הוא ושמונה כחותיו יהיה להם בעוזרכם, והקטיגור נעשה סניגור:
פסוק ל:גימטריאות
בקרבי אקדש, בקרב י' אקדש, מכאן שכל דבר שבקדושה אינו פחות מעשרה:
פסוק ל:התנופה על אשי החלבים, ס"ת למפרע מילה, לומר כל העוסק במצות מילה כאילו הקריב תנופה וחלבים, זהו יביאו להניף תנופה לפני ה':
פסוק ל:תנופה. תנו פה. מילה בגימ' פה, תנו פה בבשרכם. שהמילה היא פה הגוף:
