פסוק א:לאמר אליהם וכו׳ לבנים לאלעזר ואיתמר. הוה סגי לומר לבנים דאנא ידענא מאן ניהו אלא אצטריך לומר דאע״ג שכבר למדנו מקראי דבס״ס תשא וישיבו אליו אהרן וכו׳ כיצד סדר משנה דבריש׳ חלק כבוד לאהרן. והדר לבניו וכו׳ לא תימא דדוק׳ בזמן שהיו נדב ואביהוא קיימים דחשיבי טובא. אבל השתא דמיתו לא קמ״ל דאע״ג דאינם אלא אלעזר ואיתמר היו ראויים לאותו חשיבות עצמו:
פסוק ב:זאת החיה לשון חיים וכו׳. אע״ג דמבעי ליה למדרש כדלקמן דבהמה בכלל חיה מ״מ מדהו״מ למכתב זאת החיה מכל הבהמה אשר תאכלו דבהכי הוה ניחא טפי סדר הכתוב ולא כתב כן אלא זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה מהכא דרשינן דסמך אשר תאכלו לחיה לומר דלפי שראוים להיות חיים גזר עליהם וכו׳:
פסוק ב:זאת החיה וגו׳ אף בשרצים וכו׳. הכי איתא בת״כ ואע״ג דבפרק הקומץ תנא דבי ר״י ג׳ דברים נתקשו למשה רבינו עד שהראה וכו׳ מנורה ור״ח ושרצים חדא מנייהו נקט ולעולם חיות ובהמות ועופות נמי דמ״ש אלו מאלו. וזה נר׳ טפי ממ״ש התו׳ לשם דלא חשיב התם אלא אותם הדברים שנתקשה בהן ע״ש. דלא ידענא מ״ש שרצים שנתקשה בהן טפי מאידך בריות ובפרט העופות שלא נתפרשו סימניהם בתורה:
פסוק ג:ושסעת שסע וכו׳ כתרגומו ומסלפן טלפין וכו׳. ואע״ג דלשון העברי מבואר טפי מהתרגום דידוע ומפורסם מהו לשון שיסוע כמו ושסע אותו בכנפיו וישסעהו כשסע הגדי. מ״מ הביא רבינו מהתרגום להכריח פירושו שהשיסוע הזה לא סגי בקצת הפרסה אלא צריך שיהא גם למטה מובדל בב׳ צפרנים דאי לאו התרגום הייתי יכול לומר דהכל מדבר רק למעלה אלא דאילו לא כתיב אלא מפרסת פרסה הוה משמע סדק כל שהוא אפילו רושם בעלמא אתא ושוסעת שסע דבעינן שהסדק יהא מפולש מעבר לעבר אבל לעולם לא בעינן אלא בתחלת הפרסה אבל למטה אע״ג דהדר עריב בצפורן א׳ לית לן בה ורש״י בעי לפרושו דבעי נמי חילוק צפרנים ומזה אין רמז בכתוב לכך הביא ראיה לפירושו מתרגום דמטלפא טלפין דהיינו הצפרנים ומיושבת בזה קו׳ הרא״ם זכרונו לברכה ע״ע:
פסוק ח:מבשרם לא תאכלו וכו׳ אמרת ק״ו וכדפירוש דק״ל לרש״י דהאי מבשרם לא תאכלו יתיר הוא דהא כבר כתיב לעיל אך את זה לא תאכלו וגו׳. וכי תימא דאצטריך הך קרא למעט גידין ועצמות כמ״ש רש״י בסמוך הו״מ למכתב בשר בקרא דלעיל ולימא אך את זה לא תאכלו מבשרם וכו׳ ולישתוק מהאי קרא. ומשני דאי לאו אלא קרא דלעיל הו״א אין לי אלא אלו שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין ואיברא דאתי מכח ק״ו ומיהו אי לא כתיב האי קרא יתירא לא הוה מהני הק״ו דאין מזהירין מן הדין השתא דכתיב הך קרא יתירא אע״ג דהכתוב קאי על הנהו שנזכרו בפ׳ גמל וחביריו מכח ק״ו מפרשינן להאי לאו לשאר בהמות שאין להם שום סי׳ טהרה ומעתה תו ליכא לאקשויי אין מזהירין מן הדין דאין זה אלא גילוי מלתא בעלמא לגלויי דהך מבשרם לא תאכלו קאי אכל שאר בהמות טמאות דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי׳ בלאוי יתירא. נמצא דאע״ג דקרא מבשרם לא תאכלו מוקמינן ליה בשאר בהמה טמאה מ״מ קרי׳ ליה דאתיא בק״ו דכיון דפשטי׳ דקרא לא כתיב אלא בגמל וחבריו אי לאו ק״ו לא הוה מפקינן קרא מפשטיה והיינו דתנינן בת״כ דמצות ל״ת שלה׳ הוא מק״ו. ועם מה שכתבתי מיושב כל מה שהרגיש הרא״ם ז״ל ע״ע:
פסוק יב:כל אשר וכו׳ מה תלמוד לומר וכו׳. שני הרגשים יש כאן חד דכוליה הך קרא יתירא הוא דאין כאן חדוש ממ״ש לעיל. ועוד דבקרא גופיה מלת במים יתירא הוא דידעי׳ דבמים משתעי קרא ולחד מהני תרתי כיוון רש״י באומרו מה תלמוד לומר והרגש השני נשאר מבחוץ כדרכו:
פסוק יז:כוס וינשוף וכו׳ ועוד אחר וכו׳. נתכוון רבינו באמרו ועוד אחר דומה לו כי היכי דלא תיקשי דכיון שיש עוד אחר אמאי לא כתיב ביה למינו. ומשני לפי שזה דומה לו ולא הוצרך הכתוב לרבויה דכל הנהו דכתיב בהו למינו כבר כתב רש״י לעיל שאין דומין זה לזה:
פסוק כא:ממעל לרגליו וכו׳ אבל אין אנו בקיאין וכו׳. עיין בדברי הר״ב פרי תואר בי״ד סימן פ״ה:
פסוק כג:וכל שרץ וכו׳ בא ולימד וכו׳. פירוש שאם יש לו ה׳ אפילו אינו ממין חגב ואפי׳ אין לו קרסולים טהור:
פסוק כה:וכל הנושא וכו׳ כל מקום וכו׳. אפשר שכוונתו להסביר טעם למה בכל מקום נזכרה טומאת מגע בתחלה ואחר כך טומאת משא ומשני מפני שהוא חמורה:
פסוק לג:אל תוכו אין כ״ח וכו׳. קושטא דמלתא קאמר רבינו ומיהו מהכא ליכא הוכחה לומר דכ״ח אינו מיטמא מגבו אלא מאוירו דאיברא דכתיב אל תוכו ומיהו מצי׳ למימר שהכתוב לא בא אלא להוסיף לו טומאה על שאר כלים שהם אינם מיטמאין מאוירן אלא בנגיעה בין מגבן בין מתוכן. וקמ״ל הכא דבכ״ח אפילו מאוירו מקבל טומאה ולעולם דאיכא למימר דמגבו נמי מקבל טומאה מק״ו משאר כלים שאינם מטמאין מאוירן מיטמאין מגבן. כ״ח אינו דין וכו׳ אלא דנפקא ליה מיעוטא לכ״ח שאינו מיטמא מגבו מקר׳ דכל כלי פתוח אשר אין צמיד וכו׳ איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו וכו׳ זה כ״ח כדאיתא בגמרא פרק קמא דחולין אמתניתין דטהור בכל הכלים טמא בכלי חרש:
פסוק לד:מכל האוכל וכו׳ אא״כ יש בו כביצה וכו׳. פירש בש״ח דר״ל בני אדם האוכלים אוכלין טמאין אינם נטמאין אא״כ יש בו כביצה אבל אין פי׳ שאין אוכל מטמא דברים אחרים כשאין בו כביצה שהרי אפילו יש בו שיעור אינו מטמא אחרי׳ שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה עכ״ל. ואחר המחילה כל זה שיבוש דאדרב׳ באדם האוכל לא מצית אמרת כלל דאי משום נגיעה אין אדם וכלים מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ובאוכלים ליכא אב הטומאה כלל. ואי משום פסול גווייה איברא דאיכא מ״ד בפ״ח דיומא דף פ׳ דפיסול גוויה דאורייתא. מ״מ אפילו למאן דסבר הכי ידוע דבפסול גוייה חצי פרס בעי׳ שהם ב׳ בצים אלא הכא מיירי לטמא דברים אחרים ומה שהכריח הרב דאין אוכל מטמא אוכל דאורייתא לאו הלכתא פסיקתא היא דפליגי בה רבוותא כדאיתא בפסחים ובכמה דוכתי ואפילו למאן דאמר דאין מטמא אוכל מ״מ משקה מיהא מטמא לכ״ע:
פסוק לו:אך מעין וכו׳ ועוד יש לך ללמד וכו׳. דאילו ללימוד ראשון לחוד לא הול״ל יהיה טהור אלא טהור לחוד ואי ללימוד שני בלבד הול״ל אך במעין ובור וכו׳ יהיה טהור:
פסוק לז:טהור הוא לימדך הכתוב וכו׳. אע״ג דלימוד זה כבר כתבו רש״י לעיל בפ׳ מכל האוכל וכו׳ למדנו שאין אוכל מוכשר וכו׳ עד שיבאו עליו מים וכו׳ אצטריך הך דהכא דאל״כ ה״א דוקא לקבל טומאה מהכלי חרס שאינו אלא ולד הטומאה בעינן שיהא האוכל מוכשר אבל אי נגע בשרץ דחמיר שהוא אב הטומאה אימא מקבל טומאה בלא הכשר קמ״ל. וכך תירץ בת״כ. ואם תאמר סוף סוף לשמעינן קרא הכא בשרץ וכ״ש בכ״ח. כבר תירץ בגמרא דפסחים והביאה הרא״ם ז״ל מלתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא. אך ק׳ אמאי לא משני בפשיטות דאי הכי ה״א איפכא דאדרבא מצינו חומרא בכ״ח שמטמא מאוירו ולכך ה״א דה״נ לא בעי הכשר. וכן ראיתי להר״ב ק״א שהק׳ הקו׳ הנזכר ומייתי תירוץ הש״ס דפסחים ומסיים בה אבל כגון הני שינויי דחיקי לא משנינן לך אלא תירוצו הכי דאילו כתב שרץ ולא כתב כ״ח ה״א מה לכ״ת שכן מטמא מאוירו עכ״ל אמנם תמהני על חכמת הרב אמאי לא יהיב אדעתיה להכיר מקום כבודו כי עם היות דעתו רחבה מ״מ דעת רז״ל שגבה ממנו. ואין ספק כי לא נעלם מעיני רבנן דנהרדעא שיש לתרץ כן בפשיטות ומדלא אמרו כן אלא נדחקו לומר מלתא דאתיא בק״ו וכו׳ ש״מ דלאו תירוצא הוא כלל. וקושטא הכי דאין זה תירוץ דהא אנן קי״ל אין דנין אפשר משא״א והיכי אנן ניקום ונפרוך מה לשרץ שכן אינו מטמא מאוירו הילכך דין היא דליבעי הכשר תאמר בכ״ח שמטמא מאוירו הלא בשרץ לא שייך לומר אויר ותוך דהנך מילי לא שייכי אלא בכלים ובשלמא אם היינו באים ללמוד כלי שטף מכ״ח איכא למפרך הכי אבל שרץ מכ״ה אמאי לא נילף מק״ו. הן אמת שיש ללמד זכות על הרב ק״א דלאו מדידי׳ הוציא הך פרכא אלא בת״כ איתמר הכי אההיא דלקמן דמייתי רש״י ז״ל וכי יתן מים בין מים בין שאר משקין והתם בת״כ נפ״ל מג״ש דמים מים מדלעיל בכ״ח ופריך ג״ש ל״ל תיפוק ליה מק״ו דכלי חרס הקל עשה בו כל משקין כמים שרץ החמור לכ״ש. והשיבו על זה או כלך לדרך זו חמור כ״ח שכן מטמא מאוירו תלמוד לומר מים מים ע״כ. וממנו למד הרב ק״א אההיא דלעיל. ברם באמת עליה אני דן מאי פריך דדוקא בכלים שייך לומר אויר ותוך שמקבלים טומאה ומטמאין מאוירן ומה שייך ענין זה בשרץ דמטמא בכעדשה הרי אי אפשר לומר בו אויר. ולפי הנראה דש״ס דידן סבר דלאו מתרצתא היא הך מתני׳ מהך טעמא לכך לא משני הכי באידך קושיא דלעיל:
פסוק לט:בנבלתה ולא וכו׳ ולא בעור. לא ידענא אמאי אצטריך לפרט כאן העור טפי מדלעיל לענין איסור שלא הזכירו ואי משום דאינו ראוי לאכילה ופשיטא הוא הרי עצמות נמי אינם ראוים והזכירם. ואפשר דמה שכתבו כאן לדיוקא וכיוון למ״ש בת״כ דדוקא כשהוא לבדו אינו מטמא אבל אם יש עליו כזית בשר גם העור מטמא בתורת יד או שומר:
פסוק מ:והאוכל מנבלתה יכול וכו׳. פירוש דק״ל לרש״י דהיכי כתב והאוכל יכבס וכו׳ והלא אסרה הכתוב לעיל באכילה והיכי אתא הכא הך קרא ואשמועינן תקנתא לרשיעי לומר יכבס בגדיו וכו׳ ולא דמי למאי דכתיב לקמן בפרשת אחרי מות וכל נפש אשר תאכל נבלה וכו׳ דהתם אשר תאכל משמע חד זימנא עראי בשוגג אבל לשון והאוכל משמע בתדירות. ולכך משני דלאו באוכל ממש מיירי אלא בנוגע ונושא ליתן בהם שיעור כדי אכילה ומשו״ה כתביה קרא באמצע בין נוגע ונושא למדרשיה לפניו ולאחריו וממילא דמאי דכתיב והאוכל יכבס וכו׳ לא קאי אלא על הנושא כזית דאילו נוגע ליכא כיבוס בגדים. ולהודיע זה הקדים רש״י שלא כסדר הכתוב וביאר והנושא חמורה טומאת משא וכו׳ (ואף על גב דכבר פירשו לעיל) ואחר כך ביאר והאוכל וכו׳ דממילא אתה יכול להבין מעצמך דמאי דכתיב הכא כיבוס בגדים דוקא על הנושא קאי אבל נוגע שיעור אכילה ליכא כיבוס בגדים אלא יטמא גופו לבד:
פסוק מ:וטמא עד הערב אף על פי שטבל וכו׳. אצטריך לפ׳ זה אע״ג דכבר ביאר כן לעיל משום דהכא לא כתיב במים יובא כדלעיל גבי שרצים אלא וטמא עד הערב סד״א דבביאת השמש הוא טהור ממילא קמ״ל דלא בא לומר אלא דאף על פי שטבל עדיין איני טהור עד הערב:
פסוק מא:השורץ וכו׳ להוציא את היתושין וכו׳. היינו דוקא כשידוע בודאי שלא התליעו אלא בתלוש ושלא פירשו כגון שאין שום נקב בפרי הא לא״ה אסור דאם התליעו במחובר אפילו לא פירשו כלל מיקרי שרץ השורץ על הארץ כל שריחש בתוך הפרי ממקום למקום ובספיקו אסור דהוי ספיקא דאורייתא. וה״נ אפילו ידוע שלא התליעו אלא בתלוש כל דאיכא לספוקי שמא פירשו וחזרו הך נמי אסור מספיקא דאורייתא. וע״ש רש״י משיצאו לארץ לאו דוקא לארץ אלא כל דפירשו לחוץ אפילו מקצתו ואפילו ע״ג הפרי הו״ל כיצאו לארץ אלא לפי שכל זה אינו אסור אלא מספקא דהויא בעיא דלא איפשטא בגמרא לכך נקט רבינו מלתא פסיקתא דאסורא בודאי:
פסוק מא:לא יאכל לחייב על המאכיל וכו׳. פירוש המאכיל לקטנים ולשיטתיה דלעיל אזיל ועמ״ש הרא״ם ז״ל.
פסוק מד:והייתם קדושים לפי שאני אקדש וכו׳. דייק קרא דלעיל בטומאה לא אמר והייתם טמאים בלשון ודאי אלא ונטמתם והוא כמ״ש ז״ל בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו:
פסוק מד:ולא תטמאו וכו׳ אכל פוטיתא וכו׳. פירוש פוטיתא הוא שרץ המים ולוקה ד׳ משום דהכא איכא תרי לאוין בשרץ סתם וגם של מים בכלל והם בקרא דלעיל בסמוך אל תשקצו ולא תטמאו וחד לאו פרטי דכתיב לעיל גבי שרץ המים ועוד לאו א׳ בשרץ המים במשנה תורה נמלה היא שרץ הארץ לוקה ה׳ תרי לאוי בשרץ סתם כדאמרן ועוד ג׳ לאוין כתיבין כאן בשרץ הארץ לא יאכל לא תאכלום דלעיל והך ולא תטמאו דהכא. צרעה הוא שרץ העוף ושייכי ביה הנך ממש לפי שגם הוא שרץ הארץ ועוד לאו חד איכא במשנה תורה בשרץ העוף אבל קרא דלעיל ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו אינו מן המנין דמיירי בעופות הטמאים ולא בשרץ העוף שהם הקטנים:
