ו' דגחון אמצע התורה באותיות
לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים וא"ו דגחון (ויקרא יא, מב) חציין של אותיות של ס"ת, 'דרש דרש' (שם י, טז) חציין של תיבות וכו'. 'יכרסמנה חזיר מיער' (תהילים פ, יד), עי"ן דיער חציין של תהלים (קידושין ל ע"א).
קביעה זו של וא"ו דגחון שהיא אמצע התורה באותיות, חייבת להיות מבוססת על ידיעת מנין האותיות שבס"ת, ואכן אמרו בזוהר שיש ס' ריבוא אותיות בתורה (זוהר חדש, סוף שיר השירים, עד ע"ד). ובספר מגלה עמוקות כתב ש"לכל אחד מישראל יש לנשמה שלו אות אחת מששים ריבוא אותיות התורה וכו', וכן 'ישראל', נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה" (אופן קפו).
הרבה קולמוסין נשברו בניסיונות לבאר מאמר תמוה זה, וכבר העיר ר' מנחם עזריה מפאנו, "והיה לפנינו בבית המדרש והעיד מתוך הכתב כי אין בתורה אותיות במספר זה, זולתי שלשים רבוא וחצי בקרוב" (המספר המדויק כפי שהעידו האחרונים הוא 304,805) (עשרה מאמרות, "מאמר הנפש" ח"ג, פ"ה).
ר' אברהם אזולאי בספרו חסד לאברהם כתב, שהמספר ס' ריבוא הוא כאשר כותבים כל אות במילויה, כגון א' - אל"ף (מעין ב, נהר יא); אלא שאחרים הקשו עליו, א"כ יש הרבה יותר מס' ריבוא, שרוב האותיות הם במילואן ג' אותיות ויש גם של ד'. ונינו של בעל חסד לאברהם, החיד"א, העיר שמצא ספר מדויק של סבו, ושם לא היה כתוב ודו"ק, אלא וצ"ע, הרי שגם הוא הסתפק בזה.
הפני יהושע סבור, שמספר זה מורכב מהאותיות העבריות יחד עם התרגום שנמסר גם הוא מסיני; וראה שם עוד הצעות נוספות. אחרים כתבו שהחשבון מבוסס על כך, שאותיות רבות מורכבות מכמה אותיות: האות א מורכבת מוי"ו ושני יודי"ן, האות ב - דל"ת בתוך וי"ו, האות ג מורכבת מוי"ו ויו"ד, והאות ד - משני ווי"ן.
בשל הקושי למנות את המספר המדויק של אותיות התורה מובן מדוע כינתה הגמרא בקידושין את הראשונים "סופרים", שידעו לספור האותיות. שאם לא כן - מה הרבותא בזה, וכי מי אינו יודע לספור אותיות? אלא שיש בזה חכמה לדעת סודות האותיות ממה הן מורכבות.
הגאון ר' ראובן מרגליות זצ"ל, העלה רעיון חדש. בירושלמי נאמר שהתורה נכתבה אש שחורה ע"ג אש לבנה (שקלים פ"ו סוף ה"א). הכתוב הוא השחור, והלבן הוא האויר שביניהם, שהרי כל אות חייבת להיות מוקף גויל. על כן נאמר, שהרואה ס"ת שנשרף, צריך לקרוע שתים, אחת על הכתב ואחת על הגויל (מועד קטן כו ע"א). ויש גם רווחים בין התיבות, ואת שירת הים יש לכתוב אריח ע"ג לבנה, ואת האזינו בשני טורים, ופרשיות פתוחות וסתומות, ושורות ריקות שבין חומש לחומש - הרי שספר תורה כולו מכיל הרבה יותר ממה שכתוב, אותיות נראות ורווחים לאותיות שאינן נראות. וזו היתה גדולתם של הסופרים הראשונים, לדעת גם את מניין האוירים, ואנן לא בקיאים בזה. וזהו שאמרו שספר תורה, כל הקלף כולל האוירים, מכיל מקום לס' ריבוא אותיות.
ועדין יש לתמוה על המאמר בקידושין, שו' דגחון הוא אמצע התורה באותיות; וכבר עמדו רבים על החשבון ומצאו, שכיון שכאמור מספרם הכולל של האותיות התורה הוא 304,805, הרי האות האמצעית היא אחר 152,402, ובאמת ו' דגחון הוא אחר 157,235 אותיות. יש שכתבו שאין אנו בקיאין בחסרות ויתירות, אך זה דבר זר מאד שיהיו הפרשים כ"כ גדולים.
גם המשך הגמרא תמוה, "דרש דרש חציין של תיבות"; וכבר עמדו על כך שמנין התיבות שבתורה הוא 79,980, נמצא חצי התורה 39,990 ובאמת דרש דרש היא המילה ה-40,921 הרי הפרש של כאלף תיבות.
בעל תורה שלמה מביא שבאחת מחוברות שמעתין (תשל"ה, מס' 43) מובא פתרון מופלא משמו של ר' יצחק יוסף זילבר, מתמטיקאי ופיסיקאי. ר' יצחק יוסף סבל רבות ברוסיה הקומוניסטית על נסיונותיו לשמור שבת, ובשנת תשל"ג עלה לארץ, והוא העלה רעיונות מיוחדים לפתרון בעיות אלו. מאוחר יותר הוא פרסם מאמר במוריה, ושם סיפר שמצא את היסודות בספר בשם כתר תורה. הוא מצא שיש בתורה 17 אותיות משונות: רבתי, כמו ב' דבראשית; ואותיות זעירות כמו א' דויקרא; וכן אות אחת קטועה, ו' דשלום בפרשת פנחס. מתוך שבע עשרה אותיות משונות אלו, נמצא שהאות ו' דגחון היא האות התשיעית מביניהן, דהיינו האמצעית. מכאן שדברי הגמרא שו' דגחון אמצע התורה באותיות, אינם מכוונים לאמצע של כל אותיות התורה, אלא לאמצע של אותן שבע עשרה אותיות משונות.
והוא הדין לגבי דרש דרש שהן אמצע התיבות שבתורה. זילבר מביא שיש בתורה 77 מילים כפולות בעלות שרש אחד, החל מפרשת בראשית "הרמש הרמש" (א, כט), וכלה בסוף ספר דברים "מטה מטה" (כח, מג). והנה נמצא שהתיבות "דרש דרש" הן המספר ה-39, בדיוק אמצע התיבות הכפולות. ואף כאן מתברר שאין כוונת הגמרא שדרש דרש הן אמצע התיבות של כל התורה כולה, שכאמור אין הדבר תואם את המציאות, אלא אמצע התיבות הכפולות.
והוסיף הרב כשר במילואים לתורה שלמה פרשת שמיני (מילואים יב אות יג), שגם דברי הגמרא בקידושין שעי"ן של יער הוא אמצע תהילים, גם שם הדבר אינו מכוון. והוא הסביר את הגמרא בדרך של ר' יצחק יוסף זילבר, שכן בתהילים ישנן חמש אותיות משונות, גדולות וקטנות, והע' היא האות האמצעית שביניהם, וזה חיזוק לשיטתו שהזכרנו לעיל. אולם הרב כשר הקשה על שיטה זו מדברי הגמרא שם, שרב יוסף הסתפק אם ו' דגחון הוא מהאי גיסא או מהאי גיסא, לפי שאין אנו בקיאין בחסרות ויתרות - מזה משמע שהמדובר בסך הכולל של האותיות. ואפשר שאת דברי רב יוסף "לפי שאין אנו בקיאין", יש לפרש שישנם בחסרות ויתרות עוד אותיות משונות שלא ידוע לנו עליהן.5