פסוק א:וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן. בעבור שהוא הכהן המורה המבדיל בין הטמא ובין הטהור:
פסוק ג:מפרסת. שם התואר וכן מקרין מפריס והטעם כל שהוא מתוארת שהיא בעלת פרסה:
פסוק ג:ושוסעת שסע. שם התאר והטעם שפרסותיה שסועות:
פסוק ג:מעלת גרה. מגזרת גרון ומעלת פועל. והזכיר הגמל והשפן והארנבת והחזיר בעבור שיש לכל אחד הסימן האחד ודרך לשון הקדש להזכיר הזכר מכל מין כי הנקבה בכלל הזכר היא והזכיר ארנבת יש אומרים לפי שלא ימצא הזכר מהם ויש אומרים שהזכר ישוב נקבה והפך הדבר והראשון קרוב אלי:
פסוק ח:ובנבלתם לא תגעו. והכתוב לא הזכיר הנוגע שיטמא עד הערב רק מדברי קבלה ידענו זה. והנה הנוגע בזדון יש עליו מלקות כי הוא עבר על לא תעשה:
פסוק ט:ואם רדפנו אחרי הכתוב לבדו בלי העתקה הנה לא הותר הדג שהוא באגמים כי הכתוב פרט בימים ובנחלים:
פסוק ט:סנפיר וקשקשת. כדברי המתרגם ארמית:
פסוק י:שרץ המים. הם הקטנים שנבראו מן המים ובמים נפש חיה מזכר ונקבה. ואחר שאמד שקץ הם לכם אמר ושקץ יהיו לכם לפרש מה שהוא שקץ והוא מבשרם לא תאכלו והנה הדג יקרא בשר רק מה שאמרו חז״ל בנדרים הוא על מנהג דברי אלה הדורות והוסיף כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת להיות כלל לכל מים כי לא הזכיר בתחלה רק הימים והנחלים:
פסוק יג:הנשר. ידוע גם זה עוף שיקרא כן בלשון ישמעאל יש כדמות ראיה שהוא כן בעבור היות שתי הלשונות קרובות:
פסוק יג:העזניה. אף על פי שיש דברי יחיד שאיננה ביישוב טעה הגאון שתרגם אותה אלענקא כי זה השם בלשון ישמעאל על דבר שלא נמצא בעולם ולא היה ולא נברא אלא למשל וכן יודו חכמי לשונם אם כן לא יתכן שיאסר השם הדבר שלא היה:
פסוק יד:הדאה. שם כלל לשני מינים והם דאה ודיה כמו ואת הצפור לא בתר עם תור וגוזל והנה צדקו המעתיקים שאמרו כי ראה היא דאה וסרה טענת רבי יונה שאמר איך יתכן לאמר השמר לך מהאריה והליש. ויש אומרים שנשר מן אשורנו ופרס מן הלא פרס לרעב. ועזניה מן עוז והנו״ן נוסף והוא הנקרא עקב״א. ודאה מן כאשר ידאה הנשר ואיה שמנהגה לשבת באיים ידועים:
פסוק טו:ועורב מלשון ערב בעבור שחרותו:
פסוק טז:בת היענה. יש אומרים שהוא מין שלא ימצאו זכרים כמו הארנבת ואין מלת כיענים טענה כי אינם זכרים רק הם נקבות כמו יעלים ורחלים:
פסוק טז:ואת התחמס. מגזרת חמס:
פסוק טז:ואת השחף. מוליד השחפת:
פסוק טז:והנץ. יש לו נוצה רבה והקרוב שהוא הידוע הפורש כנפיו תמיד לפאת דרום כי יבקש מקום חם:
פסוק יז:הכוס. ככוס חרבות ויש אומרים שהוא נכסה מעין אדם על כן ישכון במקום שאין שם יישוב:
פסוק יז:השלך. יש אומרים עוף מנהג תולדתו להשליך ילדיו:
פסוק יז:ינשוף. עוף יעופף בנשף כי לא יראה ביום מפני להט אור השמש:
פסוק יח:התנשמת. כל רואהו ישום גם זה השם נמצא בשרצים:
פסוק יח:הקאת. יש אומרים שיש עוף מנהג תולדתו להקיא מאכלו:
פסוק יח:הרחם. אמר הגאון שהוא בלשון קדר בחלוף חי״ת בכ״ף כי בכתב׳ אות אחד להם והאחרים אמרו שהוא עוף מרחם על בניו:
פסוק יט:החסידה. היא הנראית למועדים ידועים בשנה ויש אומרים שהיא מפזרת חסד בדרך רחוקה:
פסוק יט:האנפה. שיתנאף מהרה:
פסוק יט:הדוכיפת. אמרו הצדוקים שהיא התרנגולת ואלה טפשי עולם כי מי הגיד להם:
פסוק יט:העטלף. עוף קטן יעוף בלילה והוא מלה מרובע (ר״ל בת ד׳ אותיות):
פסוק יט:ודע כי מלת תשקצו מן העוף. בדקדוק הטעם היא מעט רחוקה ממלת אל תשקצו את נפשותיכם כי הנפשות פעולים ובעוף טעמו שתדעו שהם שקץ ויהיו נחשבים לכם לשקץ וכל שרץ קטן שיעוף פעם ופעם הולך על ארבע שקץ:
פסוק כא:אשר לא כרעים. העיקר להיות לו עם וי״ו:
פסוק כא:לנתר. אין לו אח והמתרגם אמר לקפצא בהון כמו מקפץ וטעם דולג ואמת תרגם:
פסוק כב:נקר׳ ארבה. מלשון ריבוי:
פסוק כב:הסלעם. מין יעלה בסלעים:
פסוק כב:החרגול. אם היא מרובעת אין לו אח ואם היא שתי מלות כמלת לפלמוני המדבר תהיה תולדתו הפך תולדת הסלעם:
פסוק כב:החגב. ידוע מלשון ישמעאל:
פסוק כג:וטעם אשר לו ארבע רגלים. וכבר נכתב ההולך על ארבע. שיתכן שיש שרץ יש לו ד׳ רגלים ולא ילך בהן רק יעוף לבדו:
פסוק כד:ולאלה תטמאו. לכל שרץ העוף בעל ד׳ רגלים ואת אלה תשקצו מן העוף ודעת אחרים שפי׳ אלה לכל הבהמה וכל הולך על כפיו ולפי דעתי שמלת אלה על כל הנזכרים למעלה:
פסוק כד:תטמאו. מבנין התפעל ודגשות הטי״ת להתבלע התי״ו וכן וישמע את הקול מדבר אליו וכבס המטהר:
פסוק כד:יטמא עד הערב. אחז הכתוב דרך קצרה כי הוא צריך שירחץ במים:
פסוק כה:והנושא. חמור מהנוגע על כן יכבס בגדיו אף כי גופו וכן משפט כל בהמה גם פה אחז דרך קצרה וכן הוא ושסע שוסעת וגרה איננו מעלה או גרה מעלה ושסע איננו שוסעת וכבר אמר ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם:
פסוק כו:וטעם כל הנוגע בהם. והם הנבלות הנזכרות למעלה יטמא כמשפט הנזכרים שהוא עד הערב ויש מין ממין הצדוקים שאמרו כי כל הנוגע בהם והם חיים יטמא ואין צורך להשיב על דברי שגעון כי הכתוב לא אסר כי אם בשרם ואמר ובנבלתם לא תגעו:
פסוק כז:וכל הולך על כפיו. בתחלה המשפט אחד וכן הנושא את נבלת׳ וזה הפסוק יישר פירושי במלת ולאלה תטמאו כי שם כתוב וכל הנושא מנבלתם ושניהם בפרשה אחת:
פסוק כז:וטעם טמאים הם לכם. להכניס כל ישראל אנשים ונשים וטף משפט אחד להם:
פסוק כט:וזה לכם הטמא. במגע גם אלה השמנה לא נוכל לדעתם באמת גם העופות כי אם מדברי קבלה:
פסוק לא:וטעם אלה הטמאים לכם בכל השרץ. אלה לבדם הם הטמאים שיטמאו במותם:
פסוק לא:וטעם יטמא עד הערב. אחר שירחץ:
פסוק לב:במים יובא. הבגד או השק או הכלי שהוא מקבל טומאה וצדיכין אנו למסורת:
פסוק לג:אשר יפול מהם אל תוכו. מאחד מהם כמו ויקבר בערי גלעד:
פסוק לד:וכל משקה. שם ואני הייתי משקה פועל:
פסוק לה:והנה התנור ללחם לאפות והכירים לבשל הבשר יותצו כי טמאים הם וזאת גזרת מלך:
פסוק לו:באר. בלשון הקדש לשון נקבה והיא הנובעת וכן כהקיר ברר מימיה ובור כרוי או חפור למטה השמים אם כן תהיה הבאר כמו מעיין ואין צורך להזכיר הנחל ויהיה מקוה מים סמוך אל בור כי יש בור אין בו מים ויש אומרים כי הוא חסר וי״ו כמו ראובן שמעון שמש ירח:
פסוק לו:ונגע בנבלתם. המים הנוגעים בנבלתם יהיו טמאים:
פסוק לז:זרוע. שם התאר כמו פעול או הם ב׳ שמות והעד ונתן להם זרעונים:
פסוק לח:וכי יותן מים. שישקו את השדה ונפל מנבלתם על הזרע ויש אומרים על המים ובא מלת יותן שהוא לשון יחיד עם מים וכן מי נדה לא זורק עליו ומלת יותן כמו יוקח נא מעט מים מהבנין הכבד הנוסף:
פסוק לט:אשר היא לכם. מותרת לאכול:
פסוק לט:יטמא עד הערב. אחר שירחץ במים:
פסוק מ:והאוכל חמור כמו הנושא כי שניהם נושאים זה בחוץ וזה בפנים:
פסוק מא:וטעם כל השרץ השורץ על הארץ. כל שרץ הארץ ובכלל שמונה שרצים הנזכרים והזכיר שלא יאכלו:
פסוק מב:גחון. כמו על גחונך תלך:
פסוק מב:וכל הולך על ארבע. בשרץ שהוא הקטן כאשר פירשתי בשרץ המים:
פסוק מב:מרבה רגלים. שם התאר והוא סמוך:
פסוק מג:אל תשקצו את נפשותיכם. להיות׳ מטונפות ומגואלות.
פסוק מג:ולא תטמאו בהם כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל:
פסוק מג:ונטמתם בם. חסר אל״ף כמו מראשית בלי אלף השנה ויש אומרים שהם שני שרשים והעד נטמינו בעיניכם וטעמו כאדם שאין לו דעת:
פסוק מד:והייתם קדושים כי קדוש אני. על כן אמרתי לכם ולא תטמאו והוי״ו כפ״א רפה בלשון ישמעאל וכן ויעזוב את עבדיו ורבים כמוהו:
פסוק מה:וטעם כי אני ה׳. כי לא העליתי אתכם מארץ מצרים כי אם להיות לכם לאלהים ואם לא תהיו קדושים לא אהיה לכם לאלהים על כן אם רצונכם שאהיה לכם לאלהים תהיו קדושים:
פסוק מז:להבדיל בין הטמא. בעוף ובשרץ המים:
פסוק מז:הנאכלת. המותרת לאכילה:
פסוק מז:אשר לא תאכל. על פי התורה:
