פסוק א:וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לימי המילואים קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ביום זה נחנך המשכן. חנוכתו הייתה הטקס המשמעותי של המעבר משלב ההכנה אל תחילת העבודה בפועל.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר משה אֶל אַהֲרֹן: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה – תְּמִימִם, וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'. זהו היום הראשון לשימושו של אהרן ככהן.
פסוק ג:אהרן צריך לצוות לעם על הקרבנות – וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה
פסוק ד:וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה, סולת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן. אלו שלושת מיני הקרבנות הבאים בנדבה, כדורון: עולה, שלמים ומנחה – כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם במשכן.
פסוק ה:וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא, יֵראה אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. אם תצייתו לדברי בדיוק, ה' יתגלה אליכם.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ. עד עכשיו היה אהרן כאדם מישראל שמקריבים בעבורו קרבן; עד עכשיו היה בגדר מתלמד. כעת עליו לגשת בעצמו לעבודה. וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ ואחר כך בְעַד הָעָם, וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'.
פסוק ח:וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ שבחצר המשכן וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ, ששייך לו ומיועד לכפרתו, כדי שייכנס נקי לכהונה.
פסוק ט:וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, שאף עליהם הוטל ללמוד את דרכי העבודה, ועתה התחנכו לכהונה. הם הגישו אֶת הַדָּם הנתון בכלי אֵלָיו, אל אביהם. וַיִּטְבֹּל אהרן את אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם, וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, כפי שעושים בחטאת, וְאֶת שאר הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק י:וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
פסוק יא:וְאולם אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. שלא כבשרן של חטאות רגילות, שנאכל לכהנים, בחטאת הזו הוא נשרף. כקרבנות רבים בטקס פתיחת העבודה, גם חטאת חיצונה זו נידונה באופן מיוחד כחטאת פנימית, זו שמדמה ניתן בתוך הקודש ואינה נאכלת כלל, חלביה מוקטרים על המזבח וכל השאר נשרף מחוץ למחנה.
פסוק יב:ולאחר החטאת – וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. וַיַּמְצִאוּ, הושיטו בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם, וַיִּזְרְקֵהוּ באמצעות הכלי עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, כנהוג בקרבן עולה.
פסוק יג:וְאֶת הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ, וְאֶת הָרֹאשׁ. במשך שבעת הימים תרגלו בני אהרן את העבודות השונות, הסתכלו כיצד מבצע אותן משה ולמדו את תפקידם. כעת חתכו את הקרבן כראוי והוליכו את החלקים אל אביהם, וַיַּקְטֵר אהרן את הנתחים ואת הראש עַל הַמִּזְבֵּחַ.
פסוק יד:וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעָיִם, וַיַּקְטֵר גם אותם עַל הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה.
פסוק טו:לאחר שאהרן הקריב את החטאת ואת העולה שלו – וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם. על הכהן להקדים את כפרתו שלו להבאת הכפרה על זולתו. וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם, וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן – כעגל החטאת של אהרן, כלומר מתן דם באצבע על קרנות המזבח, העלאת האמורים להקטרה ואולי גם שרפת שאר הבשר.
פסוק טז:וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה, וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט האמור בעולה.
פסוק יז:וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה, וַיְמַלֵּא כַפּוֹ, קמץ מִמֶּנָּה וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר, שהיא מסדר העבודה הרגיל ולא מהקרבנות המיוחדים למילואים.
פסוק יח:וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל, זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם. וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו, וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב כמשפט זבחי שלמים.
פסוק יט:וְאֶת הַחֲלָבִים מִן הַשּׁוֹר וּמִן הָאַיִל – הָאַלְיָה של האיל וְהַמְכַסֶּה, חֶלבם של השור והאיל המכַסה חלקים שונים בבהמה, וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד–
פסוק כ:וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת, וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה.
פסוק כא:וְאילו אֵת הֶחָזוֹת וְאֵת השׁוֹק של הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה.
פסוק כב:וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם. נוסח הברכה אינו מופיע כאן, אבל הוא יופיע במקומו בברכת הכהנים שהיא חלק מסדר העבודה, וַיֵּרֶד מן המזבח, מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.
פסוק כג:וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. עד כה נעשתה כל העבודה בחצר המשכן, שבה עומד מזבח העולה ובה קרבים כל הקרבנות. עתה נכנסו משה ואהרן אל הקודש, האוהל המכוסה ביריעות ובעורות, כנראה לשם תפילה. וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם. ואמנם – וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. הדבר לא אירע בזמן הקרבת הקרבן, ואפילו לא אחרי ברכת הכהנים; הרגע המכריע הגיע דווקא בעקבות ברכתם של משה ואהרן.
פסוק כד:וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים. וַיַּרְא כָּל הָעָם את האש השורפת את הקרבנות, שהיא אות להיענותו של ה' לעבודה ולתפילה, וַיָּרֹנּוּ, שרו, או: הריעו וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם מחמת המראה שהתגלה להם . עתה ידעו שהמשכן הושלם כראוי, ואלוקים שוכן בו.
