פסוק א:עוד יאמר ונפש כי תחטא, שמתמיה הכתוב לומר איך תחטא וכבר שמעה קול אלה שהשביעה בעודה בבטן קודם יציאתה לזה העולם, שהשביעוה להיות צדיק ואל תהי רשע, והעידוהו על. זה, זהו והוא עד, או ראה שהראהו מקומו בגיהנם ומקומו בג"ע, או הידע לו, שלא יאמר שלא ידע והוא עושה בשגגה, כי מותרה ועומד הוא, ששם למדוהו כל התורה, לזה צריך להגיד לעצמו, לזה הוא"ו שיזכור זה בכל עת, ולמי יגיד לעצמו יגיד, ואם לא יגיד ונשא עונו של אותו הנתבע, שאילו היה מעידו היה מצילו מן הגזל עכשיו הוא מכשילו, א"כ ונשא עונו ודאי. עוד אם לא יגיד אם לא יתודה קודם שימות ונשא עונו, כן אמר בזוהר:
פסוק ב:או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'. פשטיה דקרא הוא שבא להזהיר על הנכנס למקדש והוא טמא, או על האוכל קדשים והוא טמא בשום טומאה מטומאות הנזכר, ואמר ג' מיני טומאה, בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא, ובא לרמוז שלא יגרום לטמא עצמו, שאם טמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה שנאמר אל תטמאו בכל אלה ונטמיתם בם, וידע כי האדם מורכב מג', מנפש ורוח ונשמה, ואע"פ שאין מגיע לנשמה שום טומאה מכל מקום מגיע לה גרעון קצת בטומאת הגוף, וזה שרמז כאן הג' מיני טומאה, בנבלת חיה, הנשמה נקראת חיה, בנבלת בהמה במ"ק י"ו ורוח במ"ק י"ו, בנבלת שרץ הוא הנפש שרצה ממקום למקום כשרץ, וטומאתה חמורה מכולם שטומאתה בכעדשה, ונעלם ממנו והוא טמא, הואיל וטמא עצמו נעלם ממנו הקדושה והטהרה, והוא טמא דנשאר בטומאתו, ואשם שנפרעים ממנו על זה. או כי יגע בטומאת אדם, זה סמאל שהוא אבי אבות הטומאה, וממנו מקבל המת טומאה וכשהאדם מטהר ומקדש עצמו א"א לו לסמאל ליגע בו ולטמאו, כי מיתתו ע"י השכינה ששואבת נפשו ומת בנשיקה, כי הצדיקים אין מטמאין במיתתן כמ"ש ביום שמת ר' בטלה כהונה., וזה שטמא עצמו סופו ליגע בטומאתו של סמאל, כי כל מיני טומאה ממנו הם, כי הבהמה וחיה והשרץ אינם, מטמאים בחייהם אלא לאחר מיתתן, שכן אמר בנבלת חיה או בנבלת בהמה או בנבלת שרץ וגו', ומיתתן היא על ידי סמאל שטמאן, לזה כשנטמא בהן נגע בטומאתו של סמאל שממנו בא להם הטומאה, זהו כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו, לומר שסופו ליגע לכל טומאתו שימות על ידו ויהיה אב אבי אבות הטומאה כמוהו, זהו לכל טומאתו אשר יטמא בה, זהו אמרם ז"ל אם טימא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה, שמטומאת הנבלה בא לידי טומאה גדולה שהיא טומאת מת שימות על ידו שמצא מין את מינו, ולזה כי יגע בלשון זכר:
פסוק ד:או נפש כי תשבע לבטא בשפתים. לומר כמו שהטומאה באה לו לאדם ע"י נגיעת אבר מאבריו נטמא כל גופו, כן הנשבע ומבטא בשפתיו מביא רעה לכל גופו, זהו להרע או להטיב, אם נשבע לקיים שום מצוה או נשבע נגד יצרו שהיה מתגבר עליו, ולזה אמר או נפש כי תשבע וגו' בין בשבועת העדות בין בשבועת בטוי והביא את אשמו שהוא קרבן עולה ויורד וכתב רבינו בחיי ז"ל שנקרא קרבן עולה ויורד, מפני שאם היה עשיר בשעת חטאו ואח"כ העני מביא קרבן עני, חזר והעשיר מביא קרבן עשיר שהוא כבשה או שעירת עזים. ותמצא בקרבן שתי תורים אמר וכפר עליו הכהן ונסלח לו, וכן בעשירית האפה ג"כ אמר ונסלח לו, ובקרבן כשבה לא אמר ונסלח לו, לפי שאין לבו נשבר לפי שהביא קרבן עשיר:
פסוק ד:עוד י"ל שאע"פ שאלו הג' קרבנות שהם כשבה ותורים ועשירית האפה הם לכל אחד מן הג', שהם על מי שהשביעו חבירו שיעיד לו ועבר על שבועתו, ועל מי שנכנס למקדש או אכל קדשים בטומאה, ועל מי שעבר על שבועת בטוי, עכ"ז יש רמז ג"כ שכל אחד חוזר בו. קרבן כשבה או שעירת עזים הוא למי שלא בא להעיד והחטיא את הנתבע שלא השיב מה שבידו, והוא בידו גזל ונמצא העון עליו כמ"ש ונשא עונו, לזה לא אמר ונסלח לו, וקרבן שתי תורים הוא כנגד מי שנטמא ונכנס בטומאה מטומאה לטומאה עד שנכנס לטומאה גדולה חמורה היא טומאתו של מת, כמ"ש, ולזה היתה המליקה ומלק אותו ממול ערפו, לפי שמלאך המות בא לו מאחוריו ממול העורף לפי שהקשה את ערפו, וזה שהתודה וחזר בו נאמר ומלק מה שהיה ראוי לעשות בו יעשו באותו תור. אבל לא יבדיל לפי שלא נצול ממנו שעדיין בעודו חיים אפשר שיחזור לסורו. וקרבן עשירית האפה שהיתה נשרפת, על ביטוי שפתים, כמו שאמר ובידו רצפה רץ פה:
פסוק ד:עוד אמר להרע או להטיב, לא אמר לרעה או לטובה, לומר שח"ו פוגם למעלה כי השבועה היא מסוד השבעה יחטא האדם בשבעה כתיב, בשבעת ימי בראשית, וכל הכופר בשבועתו פוגם בהם וכופר בהם והם מכלים אותו, כמו שארז"ל דברים שאין האש מכלה אותם שבועת שקר מכלה אותם, שנאמר וכלתו ואת אבניו ואת עציו, רמז על בנין האדם גופו ונשמתו, וכן יבטא באתב"ש נשמת, אם יבטא האדם נשמת האדם נפגם, ז"א יש בוטה כמדקרות חרב, או להטי"ב גימ' הם אחד עה"מ, שמחבר כ"י עם בן זוגה, כשמקיים שבועתו, ואם לאו ח"ו גורם פגם. להיטיב, לה יטיב והבן:
פסוק טו:נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה. חטאה בשגגה וקורא אותו מעל, לזה א"ר יוסי אם ענש הכתוב למי שאינו יודע עאכ"ו שיענש למי שיודע, א"כ לא החמיר על השוגג אלא כדי להזהיר על המזיד. וכן במדרש נפש כי תחטא בשגגה, והרי דברים ק"ו ומה אם מי שלא נתכוון לחטוא וחטא מעלין עליו כאלו חטא המתכוון לחטוא וחטא עאכ"ו. ומזה למדו במדרש שמי שלא נתכוון לזכות וזכה שיש לו שכר גדול, שמדה טובה מרובה ממדת הפורענות, וכן אמר במדרש אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך, קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה היתה לו סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו ומצאה עני ונתפרנס בה הכתוב קובע לו שכר הרבה וברכה כשוכח עומר בשדה, ומה אם מי שלא נתכוון לזכות כך המתכוון לזכות עאכ"ו:
פסוק טו:עוד במדרש נפש כי תמעול מעל מכאן אתה דן לצדקה, הרי הוא אומר נפש כי תמעול מעל שוה פרוטה ופרוטה היא א' משמונה באיסר האיטלקי, ומה הוא משלם אשם בשתי סלעים שנאמר והביא את אשמו איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים וכמה פרוטות בשני סלעים אלף ות"ק ל"ו, ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות, וק"ו ומה אם מי שמעל בשוה פרוטה משלם אלף ות"ק ל"ו פרוטות הנותן צדקה עאכ"ו שאין קץ ואין סוף למתן שכרו, רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטווה אלא על מצוה אחת לא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות, וכי איזו מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות נקנסה לו מיתה ולדורותיו עד סוף כל הדורות השב מן הפגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים עאכ"ו שזוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות ע"כ. ומה שאמר פגול ונותר לפי שנפשו של אדם קצה בהם כ"ש על דברים שנפשו של אדם מתאוית להם ומחמדתן, ומה שאמר המתענה ביום הכפורים הוא לומר שאפי' ענוי של יום הכפורים שהוא כפרה עליו על מה שחטא עכ"ז כל עוד שהוא מתענה לפי שהקב"ה צוהו ועושה לשמה זוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות, וכ"ש במצוה שיש בה טורח ויש בה חסרון כיס:
פסוק יז:ואם נפש אחת תחטא וגו' ולא ידע ואשם והביא איל תמים וגו'. שאל רבינו בחיי ז"ל בפרשה של מעלה כשהודע אליו חטאתו חייבו הכתוב קרבן וקרא שם הקרבן חטאת, וכאן שחטא בשוגג ג"כ ולא נודע לו חטאתו וחייבו הכתוב קרבן אשם, שלשון אשם הוא לשון שממה להורות שחטא חטא בדבר שהוא ראוי שיהיה שמם בו, וא"כ איך יחמיר הכתוב בלא הודע יותר מהודע, ועוד שקרבן הודע שעירת עזים וקרבן לא הודע איל תמים שדמיו מרובים יותר. אבל הטעם הוא מפני שהחטא הנודע לו הוא דואג עליו ומצטער, והדאגה על החטא הוא מזבח כפרה והוא פתח לתשובה, שנאמר כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, אבל זה שחטא ולא נודע כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואכל אחת מהם ולא נודע לו, לא יצטער באמרו שהמותר אכל ולא ידאג ולא יתוודה, לפיכך החמירה תורה עליו יותר ע"כ. לזה אמר אשם הוא אשם אשם לה', שמי שעשה במזיד אשם אחד אבל זה אשם אשם כפול, ועוד שהאשם לה', כי למה לא יספק שאכל איסור ועבר על דברי הקב"ה, זהו ממיעוט מוראו של הקב"ה, לזה אמר אשם גדול הוא אשם אשם לה', שספק בהיתר ולא ספק באיסור, ולא נרעד ולא נרתע לומר אולי אכלתי איסור ועברתי על דבורו של מלך מה"מ הקב"ה, א"כ אשם לה' יביא אשם ודאי, סוף סוף אשם הוא, שהוא יותר חמור מהודע שמביא חטאת שאינו כ"כ חמור. ועוד אמר אשם הוא אשם אשם, לפי שמביא ב' אשמות, אשם תלוי, וכשהודע לו שאכל חלב מביא אשם ודאי, זהו שאמר כאן או יביא אשם תלוי או ודאי:
פסוק כא:נפש כי תמעול מעל בה' וכחש בעמיתו. הוא כחש בעמיתו שכפר בפקדון וקורא אותו שמעל בה', לזה אמר במדרש א"ר עקיבא לפי שהמלוה והלוה אינו מלוה אלא בעדים, והנושא והנותן אינו נותן אלא בשטר לפיכך בזמן שהוא מכחיש מכחיש בעדים ובשטר, חבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שידע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, ובזמן שמכחיש בשלישי מכחיש בה', זהו ומעלה מעל, ב' מעילות אחד לה' ואחד לחברו. ובגמרא א"ר לוי קשה גזל הדיוט מגזל גבוה, שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא, פירוש כשנהנה מן הקדש אמר נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', סיים בחטא שהוא השוגג, אבל בגזל הדיוט אמר כי תחטא ומעלה מעל סיים במעל שהוא מזיד, וכן ג"כ הנהנה מן הקדש אמר וחמישיתו יוסף עליו, ובגזל הדיוט אמר וחמישיתיו לחייבו בחמישיות הרבה, שאם כפר בחומש מוסיף חומש על חומש, וכן אם כפר בחומש החומש מוסיף חומש על חומש זה עד שיתמעט החומש לפחות משוה פרוטה, משא"כ בנהנה מן ההקדש שאינו מוסיף אלא חומש אחד, החמיר בממונם של ישראל וחס על כבודם יותר מכבוד עצמו, וכן אז"ל הפועלים שהיו עושים במלאכת בעל הבית והגיע זמן קריאת שמע והם בראש האילן או בראש הכותל לא ירדו משום בטול מלאכת בעל הבית וקורין שם, שויתר הקב"ה עליו קבלת עול מלכות שמים שהיא ק"ש מפני בעל הבית, ואפי' התפלה אם הוא בראש הזית או בראש התאנה שיש להם ענפים הרבה ובירידתו ובעלייתו יתבטל ממלאכת בעל הבית ארז"ל שיתפללו שם ולא ירדו, מכאן יעריך האדם כמה חביב ממונם של ישראל אצל הקב"ה, וכמה קשה גזלו של הדיוט לפניו ית', לזה אמר והיה כי יחטא ואשם, כי יחטא להקב"ה ואשם לחבירו שגזלו, והשיב את הגזלה, ואחר כך הפקדון, וקודם אמר וכחש בעמיתו בפקדון, כי הדרך הוא להכחיש הפקדון שחמדו, אבל לא לגזול, לזה התחיל בפקדון, אבל בהכחשה התחיל קודם בגזל חמור, שהרי ארז"ל סאה מלאה עונות מי מקשקש מכולם הגזל, ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אמר לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, לומר שאין תקנה עד שיתננו למי שגזל, זה לאשר הוא לו, ולפי שפעמים ירד מנכסיו ולא יוכל להשיב הגזל, או ימות הנגזל או הגוזל, ואין לו תקנה עד שיבא בגלגול להשיב לו גזלו, לזה חסה התורה והזהירתו ואמר יתננו לו ביום אשמתו, כלומר באותו יום שידע שהוא חייב לו מחמת גזל אותו יום, יתננו לו לא יאחר, שלא יגרום העוני או היצר ולא ישיבנו לו, ואין לו תיקון עד שיתגלגל, כארז"ל. ואחר שתשיב ואת אשמו יביא לה', כנגד מה שחטא בשלישי כמו שאמר ומעלה מעל בה', אבל אם לא ישיב הגזלה אין הקרבן מועיל,:
פסוק כא:עוד ומעלה מעל וכחש. רמז על סוד הגלגול כארז"ל בעמיתו, בעם שאתו שהיא הנשמה, פקדון הוא ראשון, שהיא בפקדון אצלו להחזירה לו כמו שנתנה לו, והוא מעל בה בתשומת יד, זה בשני ששם בה ושלח בה יד ומעל בה, או בגזל או עשק, זה בשלישי שהוא עשוקה וגזולה, אמר בגמרא זהו עשק זה גזל אלא לעבור עליו בב' לאוין, זהו וכחש שהכחישה והחלישה, או מצא אבידה, שבאה לו ע"י יבום שמת אחיו, או שהיתה ערטילאה שלא היה לה גואל, ונשבע על שקר שבכל פעם ופעם קודם שבא השביעוהו קודם צאתו מהבטן, על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה, שעשה בכל אחת ואחת חסרון, לחטוא כמו אני ובני שלמה חטאים, והיה כי יחטא ואשם, שידע בחטאו ובאשמו, והשיב ורצה לעשות תשובה, צריך להשיב האחרון קודם, שהוא יושב נגדו, זהו והשיב את הגזילה אשר גזל וגו' ואח"כ הפקדון ואח"כ האבידה וגו':
פסוק כא:גימטריאות
ויקרא א' של ויקרא זעירא רמז להתחלת הקטנים מספר ויקרא שהוא ספר הקרבנות, והיה העולם עומד בזכות הקרבנות, עכשיו שאין קרבנות הוא עומד בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, ואותו הבל הוא כמעשה הקרבנות, כמו שאמר במדרש יבאו טהורים ויתעסקו בטהורים:
פסוק כא:דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, י"ג בתורה כנגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם:
פסוק כא:מכם. גימ' מאה, רמז למאה ברכות בכל יום, שכל האומר מאה ברכות בכל יום כאלו הקריב קרבן:
פסוק כא:אשר פתח אהל. ס"ת רחל, רמז על המקדש שהוא בחלקו של בנימין שהוא בן רחל:
פסוק כא:והפשיט. כמנין והפשיט עמד בית ראשון, רמז שאחר מנין והפשי"ט יתפשט הבית ויחרב:
פסוק כא:הכהן אש על המזבח, ס"ת נשלח, רמז למה שארז"ל אע"פ שאש נשלח מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:
פסוק כא:צפונה לפני ה', רמז על אילו של עקידת יצחק שאפרו צבור ומונח וצפון לפני ה':
פסוק כא:משמנה. אותיות מנשמה, יחשוב כאילו הקריב נשמתו:
פסוק כא:קרבן מנחה מאפה תנור, ס"ת בגימ' זה אברהם, שהפיל עצמו לכבשן האש לקדש שם שמים:
פסוק כא:מנחה מאפה תנור. בגימ' אלו הם חנניה מישאל ועזריה:
פסוק כא:מחבת מרחשת. מחבת מכפרת על הרהור הלב שהם מוחבאים, מרחשת מכפרת על רחוש שפתים:
פסוק כא:אם תקריב. אמת תקריב לעולם, שהעולם עומד על האמת ועל השלום. עוד על האמת שהוא הודאי תקריב ולא על הספק:
פסוק כא:אביב גרש כרמל. גימ' חנניה ומישאל ועזריה:
פסוק כא:ואת החלב. למה מקריבו לפי שהוא גרם לו לחטוא, שנאמר חלבמו סגרו פימו דברו בגאות, כלומר החלב שסגר על הלב שלא יבין שנאמר השמן לב העם וגו', פימו דברו בגאות, הוא סיבב הגאוה ובגובה לבו חטא, לזה מקריב החלב שהוא היה סבה:
פסוק כא:נפש כי תחטא בשגגה, ר"ת נכתב, הכל נכתב לפני הקב"ה:
פסוק כא:והחטאת אשר חטאו עליה, ס"ת תורה, אין לך חטא גדול מחטאה של תורה:
פסוק כא:וסמך ידו על רא"ש השעי"ר ס"ת שר, שרו של עשו, וסמיך ליה ושחט אותו:
פסוק כא:ישפך. כמנין ת"י שנה שעמד הבית ואח"כ נחרב:
פסוק כא:את אשר לחטאת ראשונה, כלו' יתעסק בכפרת חטאו קודם כל דבר, וזה תהיה מגמתו כדי שלא יחטא פעם אחרת, שאם יחטא פעם אחרת כיון שחטא ושנה נעשית לו כהיתר:
פסוק כא:עשירית האפה כתיב, שאע"פ שהיא קרבן עני, עשירה היא לפני הקב"ה:
פסוק כא:וחמישתו יוסף עליו. חמישית זה הוא מלגו שוה ד' בחמשה ואינו מלבר שוה ה' בששה. נלמוד זה מיוסף שאמר ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם, שמע מינה דחומש מלגו:
פסוק כא:והשיב את הגזילה אשר גזל, זה מדבר במחריבי ביהמ"ק שעתידין להשיב מה שגזלו מישראל שנאמר תחת הנחושת אביא זהב וגו'. או את העושק הם ישראל שהם עשוקים בידם שנאמר והביאו את אחיכם וגו', או את הפקדון, זה ירושלים שהיא תחת ידם ויצטרכו לבנותה שנאמר ובנו בני נכר חומותיך וגו':