על מה מביאים קרבן עולה ויורד? ומדוע?

א. על מה מביאים קרבן עולה ויורד?

נאמר בפרקנו:

א. ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו.

פירש רש"י: "ושמעה קול אלה – בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו עדות שיעיד לו". והוא ידע עדות ואף על פי כן נשבע שאינו יודע. עבירה זו נקראת "שבועת העדות" (שבועות פ"ד מ"א ומ"ג ועוד).

הוסיף הרמב"ן: "ולא אמר כאן: 'ונעלם ממנו', כי הוא חייב במזיד, או בשגגת השבועה עם זדון העדות. אבל אם היה שכוח בעדות בשעת שבועה אין עליו כלום".

ב-ג. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא, או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא, ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה, ונעלם ממנו והוא טמא ואשם.

פירש רש"י:

או נפש אשר תגע וגו' – ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים, או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת. במסכת שבועות (יד ע"ב) נדרש כן.
ונעלם ממנו – הטומאה. ואשם – באכילת קודש או בביאת מקדש.

עבירה זו נקראת "טומאת מקדש וקדשיו" (שבועות פ"א משניות ד-ז ועוד).

ד. או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם לאחת מאלה.

פירש רש"י: "בשפתים – ולא בלב. להרע – לעצמו. או להיטיב – לעצמו, כגון 'אוכל' ו'לא אוכל', 'אישן' ו'לא אישן' (שבועות כו ע"א). לכל אשר יבטא – לרבות לשעבר. ונעלם ממנו – ועבר על שבועתו. כל אלה בקרבן עולה ויורד, כמפורש כאן, אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זה, אלא באשם". עבירה זו נקראת "שבועת ביטוי" (שבועות פ"ג משניות ז-ט-י ועוד).

ב. מדוע לא הוצמדה שבועת ביטוי לשבועת העדות?

המקרה הראשון הוא שבועת העדות, שני המקרים הבאים אחר כך הם טומאת מקדש וקדשיו, והמקרה האחרון הוא שבועת ביטוי. יש לשאול: הרי שבועת ביטוי דומה לשבועת העדות, שכן בשתיהן חיוב הקרבן הוא על מי שנשבע לשקר, ובשתיהן אין בזדונן כרת, מה שאין כן טומאת מקדש וקדשיו, שאין בה שבועה ויש בזדונה כרת, ואם כן מדוע הפרידה התורה בטומאת מקדש וקדשיו בין שבועת העדות לשבועת ביטוי?

נראה שהתורה הפרידה ביניהם על מנת להדגיש ששבועת ביטוי חייבים דוקא בשוגג, ואילו שבועת העדות חייבים גם במזיד, כפי שהתבאר לעיל.

ג. מדוע דווקא בעברות אלו הקלה התורה על החוטא להביא קרבן לפי מצבו הכלכלי?

נאמרו על כך מספר הסברים:

1. הסבר הרמב"ן

כתב הרמב"ן (ה, ז):

הקל הכתוב על החוטא באלו (החטאים) להביא קרבן עולה ויורד. ויתכן הטעם בשבועות מפני שאינן חייבי כריתות, ובטומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא טועה בדבר מצוה. כי הכהן האוכל קדשים, והבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן, עוסק הוא במצוה ודעתו לשמיים, ולפיכך אף על פי שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות.

2. הסבר בעלי התוספות

הסבר אחר כתבו בעלי התוספות על התורה (ה, ז):

לפי שטמא הנכנס למקדש ושבועת ביטוי ושבועת העדות אינן נהנין מן החטא, הקל עליהם הכתוב בקרבן עולה ויורד. אבל אוכל חלב ודם, ואוכל ביום הכפורים, ועושה מלאכה בשבת, והבא על הערוה, שנהנין מן החטא, הם בקרבן קבוע. וכל שכן עובד עבודה זרה בשוגג שפשט ידו בעיקר.

3. הסבר ספר החינוך

הסבר אחר כתב ספר החינוך (במצוה קכג):

מחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני איש ומיעוט הבנתם ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם ועוניים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם. שאין ספק כי חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות. גם על ענין טומאת מקדש וקדשיו ידוע שהכישלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על כל אדם לשומרו, עד שיש לו לאדם הטהור להיזהר מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטומאה.

עוד כתב ספר החינוך (שם):

ומן השורש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב בענינים אלה, הקל להם עוד בשבועת העדות, להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד, לפי שענין העדות הוא תמידי ביותר, ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה, ולא יכוונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטיית כוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסיבתם אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. על כן מהתמדת הענין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה בין שוגג בין מזיד.

יש לשאול על דברי ספר החינוך שלכאורה חטא חילול שבת בשוגג מצוי יותר מחטא שבועת העדות, או מחטא שבועת ביטוי!

יש לישב על פי מה שכתב הראב"ע (שמות כ, ז):

ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת, שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו: 'למה נשבעת עתה'? אז ישבע שלא נשבע, מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו.

וכן מנה גם רבנו יונה את חטא השבועות כחטא שנכשלים בו רבים (שערי תשובה א, ח). ואם כן ניתן לומר שחטא השבועות היה שכיח ביותר, ורק בזכות שרבותינו הראשונים טרחו לחנך את הדורות שלא להישבע, התעלו ישראל, והיום חטא זה אינו שכיח יותר.