פסוק ב:או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה.
שם, פרשה ח, פרק יב, ברייתא ג: כשהוא אומר בכל טמא, לרבות השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר, שהן מטמאין במשא.
הנה כבר הארכתי בזה בחיבורי ח״ד וח״א, והגדר בירושלמי תרומות אין הפירוש כך רק כך, דס״ל דא״א לומר דאינו, דאדרבה ע״י שהוא בעינו לכך הוא טמא, דצריך כביצה. וגם למשל כמו טב״י דרק תרומה פוסל, והארכתי בזה בחיבורי, דכל דבר שע״י המעלה שלו נפסל, א״א שזה יגרום לומר שהוא מחולל, וזה ר״ל הך דמנחות דף ק״א גבי דאין פדיון לעצים ולבונה, דאדרבה ע״י הקדש נעשה טמא, וא״א שזה יגרום להפקעת הקדש, וכן בע״מ בכהן דהוי לכל הדברים כהן גמור, אבל פצ״ד הוי נ״מ גבי גיורת ביבמות דף נ״ז ודף ע״ו, דפסול במום רק בכהן, משא״כ פצ״ד הפסול בכל. וכן שיטת התוספתא שבועות דטומאת קדושת אין חייבין עליהם על בימ״ק לא כהתו״כ פ׳ ויקרא וכמה מקומות בזה, וכן הגדר בדברי רבינו בספר המורה דכל חסרון הוא מגדר שחוץ ממנו, לא במה שממנו.
פסוק ב:תו״כ שם: וכשהוא אומר בכל דבר טמא לרבות הסככות והפרעות והקרי דברי ר׳ יהודה.
הנה כאן בהלכה י״ט פסק דאם שהה כדי השתחויה חייב אי בביה״ק, ובאוהל המת אף אם חבירו פרע ראש הגג חייב משום דהוי כמו טומאה בעצם, כיון דהוא מלא טומאה, משא״כ אם נכנס לביה״ק בשידה, אז ס״ל לרבינו בפ״ו ה״ט דאינו לוקה ע״ש, והטעם דשם ליכא לא ביאה ולא טומאה כיון דיש הפסק, ובזה י״ל ג״כ מה דמבואר בירושלמי כאן פ״ז ה״ג ושבועות פ״ב דסככות ופרעות מה״ת, ועי׳ רש״י נדה דף ס״ח ע״ב ודף ס״ז, וכבר כתבתי בזה, דמבואר שם בדף נ״ז דהוי מדרבנן בכל דבר, דשם מיירי על קבר, וכאן מיירי על מת, דאז הוי מדאורייתא, רק דאין הנזיר מגלח, וכמש״כ. וא״ש מ״ש הראב״ד ז״ל לקמן פ״ו ה״ט ע״ש, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פ״ח פי״ב, דמרבה סבכות ופרעות גבי ביאת מקדש מכל דבר ע״ש.
פסוק ח:והביא אתם ואל הכהן.
שם, פרשה י, פרק יח, ברייתא ה: והביא אותם; אין לעוף פדיון.
מש״כ דגבי עוף קודם הקרבה אין עליה שם קרבן רק קדוה״ג, י״ל דיהיה נ״מ ג״כ, אם עשה מום בעוף הפוסלו מהקרבה כמו מחוסר אבר, אי לוקה עליו, כיון דאין עליו שם קרבן עדיין, וגם פדיון אין לו, כמבואר בכריתות דף כ״ו ע״ב ומנחות דף ק״א ובירושלמי סוף פ״ד דשקלים יליף לה דלאו בר העמדה הוא, ר״ל דאין בה פסול מום רק פסול הגוף, וכן כ׳ רבינו בהל׳ איסו״מ פ״ה, ועי׳ תו״כ פ׳ ויקרא פ״י פי״ח דממעט לה מקרא אחרינא, וכבר כתבתי בזה בח״ג.
פסוק טו:נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳.
שם, פרשה יא, פרק כ, ברייתא ה: יכול אפילו הקדיש תורים למזכה יהו מועלים בביציהם, הקדיש בור ואח״כ נתמלא מים, אשפה ואח״כ נתמלא זבל, שובך ואח״כ נתמלא יונים, אילן ואח״כ נשא פירות, שדה ואח״כ נתמלא עשבים, יכול יהו מועלים [בהם] ובמה שבתוכן תלמוד לומר מקדשי ה׳ מיעט.
עיין בערכין דף י״ד וב״ב דף ע״ב ע״ב מ״ד שם דאזיל בתר פדיון ר״ל כך, דהקדש כיון דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא הוא, הוי כ״ז כמו הקדש חדש וכעין הך דנדרים דף כ״ח ע״ב. ועיין בכורות דף ל״ב בתוס׳, ועי׳ מש״כ הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ ויקרא דאם הקדיש תורים והולידו ביצים ונולדו מהביצים אפרוחים, חל עליהם קדושת הגוף כאילו קדשו עכשיו, וזהו ג״כ כונת רבינו בהלכות כלי המקדש פ״א הי״ג ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, ר״ל דאם התיך אותם ועשה מהם חדשים חל עליהם תיכף קדושת כלי שרת וא״צ לקדשם פעם אחרת, ועי׳ בהך דע״ז דף נ״ב ע״ב גבי הך דהכנו, ע״ש ברש״י, דמשמע דצריך עוד הפעם לקדשם. ועי׳ בהך דמנחות דף ק״א ע״א, אך זה רק אם עכשיו חל עליהם ההקדש, ולכך בקדשי בדק הבית שפיר יש בהם מעילה, כמו דקדשינהו עכשיו, אבל בקדשי מזבח דכעת לאחר שמתו א״א להקדישם, פקע מהם הקדושה. עיין בירושלמי פ״ג דקידושין ה״א, וכמש״כ הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ ויקרא, דאף דביצי תורים אין בהם מעילה, מ״מ אם ילדו תורים חל עליהם קדוה״ג ע״ש, ועי׳ בתוס׳ חולין דף קל״ח ע״ב דרק מדרבנן יש איסור על ביצים, ועי׳ במעילה דף י״א גבי תורים שלא הגיע זמנם ע״ש בתוס׳, דלאח׳׳כ חל עליהם קדושה ממילא, וזה דמקשה, אך י״ל דמיירי שהם נולדו מביצים של תורים קרבן, וחל עליהם קדוה״ג וכמ״ש. כבר כתבתי לדברי התו׳׳כ פ׳ צו דמוכח משם הך דין שכתב רבינו בהל׳ כלי המקדש דכלי שרת שנשברו ונפסלו ולא מהני תיקון מ״מ אם התיכן ונעשה פנים חדשות כשירים דהקדושה נשארה כמקדם ע״ש, וגבי אפרוח הבא מביצת ע״ז פליגי בזה בירושלמי ערלה סוף פ״א לחד מ״ד ס״ל דמותרת ועי׳ רש״י ע״ז דף מ״ו ע״ב גבי משתחוה לקמת חיטים דבע״ז אסור משום דכל מה שאתה מהוה ממנו, וכן גבי הקדש בהך מחלוקת במעילה דף י״ג אם יש מעילה בגידולין, ועי׳ תמורה דף ל״א דסתם משנה כן ולגבי קדשי מזבח מחלק שם בין גידולין דחזו למזבח, ור״ל כמ״ש הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ ויקרא דאף דביצת תורים של קרבן אין בהם מעילה מ״מ אם נולד מהם אפרוח הוי הוא עצמו קרבן, וגבי ביצת הקדש שנעשה אפרוח הוה זה ג״כ פלוגתא בירושלמי בערלה שם וצריכה פדיון רק בגדר הביצה, ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״ה הי״א ובירושלמי תרומות פ״ט דמחלק בין דבר שזרעו כלה לדבר שאין זרעו כלה, ובהך מחלוקת דע״ז דף מ״ח ע״ב וערלה פ״ב נטע אגוז של ערלה ונעשה אילן, דת״ק ס״ל דאף א״נ דזוז״ג אסור מ״מ זה מותר, והטעם דכל היכא דהוה שינוי פתאומי ונעשה דבר חדש ממש וכן המציאות וכו׳ עכ״פ כל דבר הבא בשינוי פתאומי אין לה שם האב שלו, ועי׳ בדברי רבינו בס׳ המורה ח״ב בהקדמה גבי כל משתנה מתחלק.
פסוק טו:ונפש כי תמעל מעל וגו׳ והביא את אשמו וגו׳ בערכך כסף שקלים לאשם.
שם, פי״א, פ״כ, ברייתא ו: לאשם; שהוא מפריש מעות לשום אשם.
נ״מ גבי הך מחלוקת דכריתות דף כ״ב ע״א דר״ע ור״ט אם צריך להביא גבי ספק מעילה הקרן דמעכב את הכפרה, ואך דספק כפרה להחמיר כמ״ש רבינו בפ״י מהל׳ נזקי ממון גבי כופר, ובאמת ר״ע ור״ט אזלי לשיטתייהו בבכורות דף י״ז גבי ספק בכור אם צריך ליתנו לכהן, וכבר כתבתי בזה דלדידן א״ש משום דהביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא, לפי שיטת רבינו בהל׳ מעילה פ״א ה״ה, וא״כ עדיין לא חל עליו החיוב כלל, ולא דמי לכופר, ואף לגירסא דידן מ״מ כיון שבזה לבד לא מתכפר א״צ, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פי״א פ״כ מה דאמר שם לאשם שהוא מפריש מעות לאשם, ר״ל דאך שאינו יכול להביא אשמו קודם מעילתו וס״ל דאינו יכול להקדיש הקרבן ג״כ [קודם] שהפריש המעילה דהוה כמו מחוסר זמן, עיין מנחות דף ה׳ ובירושלמי ר״ה פ״א דכאן התורה התירה להקדיש מחוסר זמן וכ״כ בזה, ומ״מ המעות יכול להקדיש קודם, זהו כונת התו״כ, ועי׳ בהך דכריתות דף כ״ו ע״ב דשם לא משמע כן, ובמ״א אבאר זה.
פסוק טז:ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו.
שם שם, ברייתא ז: מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומים האלו, תלמוד לומר הקודש ישלם.
[על מש״כ הרמב״ם בהל׳ ערכין פ״ז ה״ב: ״והחומש שמוסיף הרי כהקדש עצמו ודין אחד להם״], ר״ל לענין דצריך להוסיף חומש אם פודה את החומש, וכמבואר בב״מ דף נ״ד ע״ב, ועי׳ הל׳ מעילה פ״א דהביא זה גבי חומש שמשלמין אם מעל, ומשמע שם דעל הקרן א״צ להוסיף חומש, אך בפי׳ הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ ויקרא פי״א פ״כ מבואר להיפך, רק דגם התשלומין מיקרי מקדיש ולא מתפיס והוי הקדש ראשון, והטעם דחומש מקרי הקדש ראשון לגבי פדיון בגמ׳ יליף לה מקרא ע״ש ברש״י, ומשום דכיון דקיי״ל דחומש לא מעכב לפדיון לא מקרי הקדש שני, ועי׳ לקמן הלכה י״א בסופה דאם שם את הטלית בי׳ סלעים תחת טלית של הקדש אז הב׳ א״צ להוסיף חומש גם עליה, משום דאז אמרינן כמו הא דירושלמי פ״ד ה״ג דמע״ש דאדם עשוי להרבות בהקדשין והוי הקדש ראשון וא״כ שוב צריך להוסיף ואף דבלא ראשון לא היה מוסיף.
פסוק יט:אשם הוא אשם אשם לה׳.
שם, פרשה יב, פרק כא, ברייתא ג: אשם הוא אשום אשם; מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר הביא אשם תלוי, שחטו, וזרק את דמו, ואח״כ נודע לו שחטא, או נודע לו שלא חטא, מנין שמותר באכילה, ת״ל אשם אשם.
פליגי רבינו והר״א ז״ל בהל׳ מעה״ק פי״ח ה״י אם אשם תלוי הוה קרבן ודאי שחייבה התורה וחייב על שחיטתו בחוץ בודאי או רק ספק ועיין בהך דכריתות דף י״ח ע״א, ואף דרבינו בהל׳ פסוהמ״ק פ״ד הי״ט פסק כחכמים דאף אם נודע לו שלא חטא מ״מ ירעה עד שיסתאב, ועי׳ בירושלמי נזיר פ״א סה״א גבי נעשה כמתנדב אשם וכו׳ … והנה אף דכתבתי דגם חטאת העוף הבא על הספק הוה בגדר ודאי קרבן, עי׳ תוס׳ זבחים דף ס״ח ע״א ושבועות דף ח׳ ע״א ותוס׳ ד״ה ואימא, מ״מ זה לא דמי לאשם תלוי כיון דהוא אינו מין קרבן אחר דהרי אפילו לאחר הקרבה נודע שילדה ודאי יצאה בזה כיון דלא בעי ידיעה עי׳ בפסקי תוס׳ כריתות פ״ה וע״ש דף ז׳ ע״ב דמודה ר״י במחוסרי כפרה דמהני תנאי כיון דלא בעי דעתו להקדיש, ואף דהא מבואר כריתות דף כ״ב דגם אשם ודאי לא בעי ידיעה לר״ע ומ״מ ס״ל לר״ע דאין מביאין אשם אחד על תנאי, ועי׳ בתוס׳ שבת דף ע״א ע״ב ובבעה״מ שם ותוס׳ שבועות דף ד׳ ע״ב גבי חטאת, התם לא משום דלא מתכפר בלא ידיעה, רק משום דלא חל ההקדש בלא ידיעה ולא מצי להקדישם, אך לר״ע כיון דמביא אשם תלוי על ספק מעילה א״כ שפיר חל ההקדש שוב מתכפר בו ג״כ, ודי בזה, וא״כ שוב אין עליו שם קרבן בפ״ע, ושפיר י״ל דהוה רק בגדר ספק, משא״כ בשאר אשם תלוי דזה הוה מין קרבן אחר, הוה קרבן ודאי ושפיר חייבין עליו בחוץ, כן ס״ל להראב״ד ז״ל, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא הובא בדברי רבינו בפיה״מ תמורה פ״ז דמרבינן שם מקרא דאשם הוא דאם נודע לאחר זריקה דהוה קרבן ודאי, ובסוטה דף ו׳ ע״ב אף דלברר עון קאתיא כמבואר בכריתות דף כ״ד ע״ש, והך דכריתות דף י״ח ס״ל להר״א ז״ל דקאי על אשם תלוי של מעילה ואליבא דר״ע אך רבינו לא ס״ל כן.
פסוק יט:תו״כ שם: אשם הוא אשם אשם; מה ת״ל … יכול אף על פי שלא נזרק הדם, תלמוד לומר הוא, מה יעשה לו, הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה.
עי׳ תמורה דף כ״ד ע״א דחד תנא ס״ל דגם על בשר בקדירה חל איסור דחטאות המתות, אך גבי אתנן לא שייך זה דחטאות המתות הוי גדר איסור, כמבואר בכורות דף ט״ז ושייך לחול אף על בשר משא״כ באתנן דרק על קרבן, ועי׳ בדברי רבינו פ״ד מהל׳ פסוהמ״ק דלא הביא הך דין דבשר בקדרה, ועי׳ בפ״ה דמע״ש בהך מחלוקת דב״ש וב״ה אי שייך ביעור גם בתבשיל, אך גבי אתנן לא שייך רק גבי קרבן, אך זה יהיה נ״מ היכא דבא עליה בין קבלה לזריקה, וכן לגבי עה״נ כה״ג, ועיין בכריתות דף כ״ד ע״ב גבי הך מחלוקת דר״י ורבנן, ובתו״כ פ׳ ויקרא פ׳ י״ב פ׳ כ״א דיליף שם מקרא גבי אשם תלוי לחלק בין נודע קודם זריקה לנודע לאחר זריקה, ועי׳ מעילה דף ז׳ ובירושלמי תרומות פ״ח דאם נודע לו בין קבלה לזריקה דהוא בן גרושה ובן חלוצה אם יכול לגמור הזריקה כיון שהוא באמצע העבודה, ועי׳ תוס׳ נזיר דף ס״ג ופסחים דף פ״א ע״ב גבי תגלחת דהיכא דלא נגמר גרע מקודם, ועי׳ ירושלמי יומא פ״ה גבי נשפך הדם בין חתיה להקטרה אי זה הוי כמו גמר או לא, ובזבחים דף ט״ו גבי נקטעה ידו של מזה בין זריקה להגיע הדם למזבח.
פסוק יט:תו״כ, שם, ברייתא ה—ו: אשם לה׳, יכול אפילו כולו לבדק הבית, ת״ל אשם לכהן, אי אשם לכהן יכול ינתן כולו לכהן, ת״ל אשם לה׳ הא כיצד? מותר אשמות נופל לנדבה וילקח בהם עולות, הבשר לה׳ והעורות לכהנים. אין לי אלא מותר אשמות, ומנין מותר חטאות מותר עשירית האיפה… ומותר קרבנות נזיר ומצורע … ת״ל אשם אשם, זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה. ילקח עולות, הבשר לה׳ והעורות לכהנים.
הנה עי׳ בתוס׳ מנחות דף ט״ו ע״ב ודף פ״ח ע״א וכמה מקומות דהא דלב ב״ד מתנה לא שייך בשל יחיד, והנה רבינו ס״ל כמש״כ לעיל דהך דמותרות קרב עולות הוא משום תנאי ב״ד, וצ״ל דכיון דהתורה חייבה אותו להביא קרבן שפיר שייך הגדר דלב ב״ד מתנה, משא״כ גבי נזיר דהוא הביא עליו זה לא שייך זה כיון דהוא עצמו הביא עליו, א״כ לפ״ז יהי׳ נפ״מ אם הפריש ב׳ קרבנות לאחריות אז שפיר מותרו ירעה ויפול לנדבה, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פי״ב פ׳ כ״א דמרבה שם כל שהוא משום חטא ומשום אשמה ואף דהשיב שם גם קרבנות נזיר צ״ל כמש״כ.
פסוק כו:וכפר עליו הכהן לפני ה׳ ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה.
שם, סוף פרק כג: לאשמה בה; פרט לפחות משוה פרוטה.
הנה באמת גבי שמא ש״פ, הגדר כך דכבר כתבתי בזה בח״א בגדר שיעורים דיש בזה הרבה סתירות בגמרא שלנו ובירושלמי … וכבר כתבתי בזה בהל׳ שקלים גבי גדר מטבע של אש, וכן גבי גדר דמצריך בתו״כ סוף פ׳ ויקרא למעט פחות מש״פ גבי שבועה וכ״מ, דנ״מ דודאי פחות מן פרוטה בימי משה רבינו לאו כלום היא, וכמו בזבחים דף ס״ב גבי עצים וגבי שקלים בכורות דף נ׳, וכן גבי ש״פ ג״כ כן, רק דנ״מ בשל גזרת מלך אם בשום מקום יש בו שוה פרוטה אז ג״כ כן דפחות מפרוטה לא חל עליה גדר קדושין על הדבר, וזה אם במקום אחד יש בו זה הגדר אז חל גדר גזה״כ, אבל מ״מ שתהא היא מקודשת בזה אז צריך שהיא תאמר לדידי שוה, וכן גבי פה״ב דרק אם עכ״פ של משה רבינו הוה וכן אם במקום אחד שוה, אך ע״כ צריך עדים שזה שוה במקום אחד ואף שכאן לא שוה והיא אמרה לדידי שוה י״ל דמהני, ובלא אמרה י״ל הך דשמואל, וזה ר״ל התוס׳ [קידושין] דף י״ב ע״ב שיש עדים ששוה ע״י קול, וכ׳ התוס׳ נראה דזה רק חומרא לכ״ע, ור״ל שבמקום אחד ודאי שיש בו שויא שייך זה הגדר.
