פסוק ג:בטומאת אדם זו טומאת מת. דייק רבי׳ דלא קאמר זה המת לרמוז מ״ש בת״כ דתרתי כתיבי הכא אדם זה הנוגע במת בטומאת לרבות הנוגע בטמא מת:
פסוק ג:לכל טומאתו לרבות טומאת מגע זבין וכו׳. כלומ׳ דמדכתיב טומאתו בכינוי שב אל האדם טומאתו הפורשת ממנו והיינו זב וחביריו ואמרי׳ בת״כ אין לי אלא ימי חמרן כלומר ימי ראייתן ימי קולן דהיינו ימי ספרן מנין תלמוד לומר לכל לרבות ימי קולן וגם זה רמזו רבי׳ באומרו לרבות טומאת מגע וכו׳. ומ״ש אשר יטמא לרבות בועל נדה דיטמא יש במשמעו שקיבל טומאתו מאחר והיינו בועל נדה דכתיב ותהי נדתה עליו. ומ״ש בה לרבות בולע נבלת וכו׳. אמרינן בגמרא פ״ק דשבועות דנפ״ל משום דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט והכא איכא מיעוטי כי יגע דמשמע נגיעה דוקא ובה משמע נמי מיעוטא והיינו לרבו׳ נבלת עוף טהור דמטמא בלא נגיעה:
פסוק ד:בשפתים ולא בלב. פי׳ ולא בלב בלבד דבעי׳ שיהו פיו ולבו שוין בשבועה:
פסוק ח:והקריב את אשר וכו׳ חטאת קודמת וכו׳. לכאורה דברים יתרים הם אלא כוונתו לו׳ דזה בנה אב לכל החטאות הבאות עם העולות אפילו חטאת העוף עם עולת בהמה יש לו להקדים החטאת וכדאמרינן בת״כ ובש״ס פ״ז דזבחים:
פסוק ח:עורף הוא גובה הראש וכו׳. כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים ש״ס פ״ב דחולין:
פסוק יב:חטאת היא נקמצה ונקטר׳ וכו׳. דהא אחר הקטרה כתיבא ואכלהו קאי ולאו דוקא הנך תרתי אלא ה״ה נתינה בכלי והולכה דכי היכי דבחטאת בהמה פסול שלא לשמה בד׳ עבודות שחיטה קיבול הילוך זריקה ה״נ במנחה קמיצה במקום שחיטה ונתינה בכלי כמו קבלת הדם והלוך כמו בבהמה והקטרת הקומץ כמו זריקת דם בבהמה וכדתנן במתני׳ דמנחות נתן בכלי והלך והקטיר וכו׳ ורש״י נקט קמייתא ובתרייתא וממילא משתמעי הנהו תרתי דביני ביני:
פסוק יג:על חטאתו וכו׳ כאן שנה הכתוב וכו׳. ההרגש הוא דכולי׳ קרא יתירא הוא דלא הול״ל אלא וכפר עליו ותו לא:
פסוק יג:מאחת מאלה מא׳ משלש כפרות וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל דאמאי אצטריך הך קרא להשוות קלין לחמורין בל״ז הא כתיב קרא אחרינא לעיל. והיה כי יאשם לאחת מאלה ומההוא יש להשוותם ותי׳ דאי מההוא ה״א דלא השוו אלא לענין הוידוי דכתיב בתר הכי והתודה וכו׳ עיין שם. והוא דוחק גמור וגם הרב ק״א הק׳ עליו מל׳ הברייתא דת״כ אמנם גם מה שהוא זכרונו לברכה רצה לתרץ ולפ׳ הברייתא יש בו מהדוחק ע״ע. תו חזיתיה להר״ב ק״א שם דמקשה על מה שפירש״י הכא דמאחת מאלה רוצה לומר מא׳ מג׳ כפרות והבין דרצ״ל שכאן אמר הכתוב שבעון הקל יכופר מא׳ מג׳ כפרות אף בכשבה שבזה השוה הקלה לחמורה לו׳ שגם בקלה אם יש לו צריך להביא כשבה ולא יתכפר לו במנחה ומינה שגם החמורות ישוו לקלות וע״ז הק׳ דאדרבא לא היה צריך הכתוב לומר אלא שהחמורות יתכפרו בעשירית האיפה כמו הקלות ואז נלמוד שפיר דכ״ש שיתכפרו הקלות כמו החמורות ועוד דהברייתא תרווייהון אמר להשוות קלין לחמורין וחמורין לקלין. ועוד הקשה שאם פי׳ הכתוב כדפירש״י בא׳ מג׳ כפרות לא הול״ל אלא באחת מאלה לא מא׳ מאלה מכח זה רצה לפ׳ הפסוק והברייתא דלא כפירש״י אלא ה״פ דקרא וכפר וכו׳ על חטאתו אשר חטא מא׳ מאלו הג׳ מיני חטאות הנז׳ החמורים והקלים שעל כלם יתכפר לו בעשירית האיפה. א״כ הושוו קלין לחמורין בכשבה שאם מתכפר בעשירית האיפה כ״ש בכשבה וגם החמורים לקלים בעשירית האיפה עכ״ל. והנה מה שהבין הרב בפירש״י שכוונתו לומר דהכא קרא בעון הקל וגזר עליו שיכופר לו בא׳ מג׳ כפרות ומינה וכו׳ אחר המחילה לא דק בכוונת רש״י שאין זו כוונתו שלא הזכיר רבינו דהך קרא מיירי בעון הקל כלל אלא האמת דקאי על כל הג׳ עונות שנזכרו למעלה בפ׳ ראשונה בעשירית בין חמורין בין קלין ובא הכתוב והודיע שכלם מתכפרים בא׳ מג׳ כפרות הללו וכפשטא דברייתא דמשוה קלין לחמורין וחמורין לקלין באופן ששתי קושיותיו הראשונות לא קשו כלל שאינם אלא לפי מה שהניח בכוונת רש״י וכבר ביארנו כוונתו אבל מה שהק׳ מל׳ הכתוב דאי כפירושו הול״ל באחת זו נר׳ קושיא. ואני ארבה להק׳ דכי היכי דלאחת מאלה דכתיב לעיל קאי על החטאות משמע דה״נ מא׳ מאלה שכתיב למטה קאי נמי אחטאות וכפי׳ הר״ב ק״א אבל באמת אמרו הכל צריכין למר׳ חטייא תא חזי תלמוד ערוך בפ״ב דהוריות דף ט׳ אהא דתניא רע״א משיח פטור מכלן [פי׳ מג׳ חטאות הנזכרים כאן שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש] אמר רבא מ״ט דר״ע אמר קרא זה קרבן אהרן וכו׳ ואימא כי ממעט ליה רחמנא מדלי דלות ומאי ניהו עשירית האיפה אבל מעניות ועשירות לא מעטיה רחמנא לא ס״ד דכתיב וכפר וכו׳ על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה המתכפר באחת מתכפר בכלן ושאין מתכפר בא׳ אין מתכפר בכלן אלא מעתה הא דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה ה״נ דכל המתחייב בא׳ מתחייב בכלן (פי׳ בכל הג׳ חטאות) אלמא תנן רע״א נשיא חייב בכלן חוץ משמיעת הקול אביי ורבא דאמרי תרווייהו מא׳ משמע ליה לאח׳ לא משמע ליה ומ״ש מאחת דמשמע ליה דכתביה רחמנא לבסוף וכו׳ ע״כ אתה הראת לדעת תלמוד גדול דמפ׳ מאחת מאלה כפירש״י דקאי על הכפרות ולא על החטאים כפי׳ תק״א וה״נ מסתברא דלא דמי לקרא דלעיל דהתם כתיב כי יאשם לאחת מאלה כלומר שיחטא א׳ מאלו החטאים אבל הכא מא׳ מאלה קאי על וכפר דכתיב ברישיה דקרא וממילא מאחת מאלה רוצה לומר מאלה הכפרות ואילו לא אתא קרא אלא להך דרשה דת״כ לאקשינהו לכל הכפרות לומר דכל חדא וחדא מנייהו שייכא בין בעון חמור בין בעון קלה אה״נ דהוה כתב באחת מאלה והוה דרשינן הכי כל מאן דקרי׳ ביה וכפר וכו׳ בין קל בין חמור הרי הוא באחת מאלה ומיהו איצטרך למכתב מאחת במ״ם למילף אידך דרשה דגמרא דכל שממועט מאחת ממועט מכלן כגון המשיח ומתוך הצעת הסוגייא שהבאתי למדנו ג״כ תי׳ לקושית הרא״ם דלעיל דאמאי לא ילפי׳ להשוות כל הכפרות לכל החטאים מקרא דלעיל דלאחת מאלה דדוקא מאחת מאלה משמע ליה להשוות משום דכתיביה רחמנא לבסוף וקאי אכלהו משא״כ ההוא דלעיל דנימא דה״ק כי יאשם לאחת מאלה העונות יהיה דינו כמו שנכתב בכתובים לקמן הכפרה הגדולה לעון החמור והקטנה לעון הקל והבן:
פסוק יג:והיתה לכהן וכו׳. ורבותינו דרשו וכו׳ אילו כפשוטו הול״ל והנותרת תהיה לכהן דוהיתה משמע דאכולה מנחה קאמר:
פסוק טו:כי תמעול מעל אין מעילה בכל מקום וכו׳. הרא״ם זכרונו לברכה כתב דל״ג בכל מקום דהא לקמן גבי כופר בפקדון כתיב ומעלה מעל בה׳ והתם ליכא שינוי רשות ע״ש ובש״ח כתב בשם הג״א דקושיא זו אינה כלום דהתם נמי איכא שינוי רשות לענין השמטת שביעית ע״ש ואילו דק הרב בל׳ הכתוב ומעלה מעל בה׳ לא היה כותב הקו׳ זו אינה כלום דשינוי רשות לגבי ה׳ בעי׳ למשכח ומיהו לענ״ד דמ״ה מייתי רש״י לקמן בפסוק ומעלה מעל בה׳ דרשה דר״ע שכופר בשלישי שביניהם ע״ש וכיון דליכא עדים וזה כופר מוכרח הקדוש ברוך הוא שהוא הג׳ שביניהם לפרוע לבעל הפקדון שלא יפסיד ונמצא זה על ידי כפירתו מוציא מיד הקב״ה והיינו שינוי רשות:
פסוק יז:ולא ידע ואשם וכו׳. ר״י הגלילי אומר וכו׳ רבי יוסי אומר וכו׳. כל דברי התנאים הללו הנס כתובים בת״כ ויותר מהמה איכא נמי תנאי אחריני דדרשי שאר מילי דאגדתא וידוע הוא שאין דרכו של רש״י בפירושו לאתויי ממילי דאגדתא אלא מה שצריך להבנת הכתוב ומה שמתיישב בו המקרא דבור על אפניו ואין עוד מלבדו כאשר גילה דעתו הוא גופיה בכמה מקומות אבל כאן בדבור זה לכאורה נטה מני דרך שהאריך הרבה בהעתיק כל האגדות האלו דלפי הנר׳ אין להם אפי׳ שייכות למקרא זה כלל לבד ממלתיה דרבי יוסי הגלילי דקאי אהך קרא אבל כלהו אידך הם תורה מבחוץ. ודא עקא דמאחר דנחית להעתיק מה שמצא בת״כ ממילי דאגדתא על פ׳ זה אמאי גייז ולא מייתי לכלהו ומה נשתנו אלו מאלו. ברם אחר העיון נר׳ דהיטב הדק רבינו זכרונו לברכה כי ארחיה דרך המלך להעתיק מדרשת רז״ל מה שצריך ליישב איזה דקדוק או איזו קושיא בלשון הכתוב והיינו דבתחלה מייתי מלתיה דר״י הגלילי ליישב מאי דכתיב ולא ידע ואשם דלכאורה מלת ואשם יתירה דבשלמא לעיל דכתיב והוא ידע ואשם ניחא דרוצה לומר שנודע לו שחטא אבל הכא דמיירי שלא ידע מאי שייך לומר ואשם לכך מייתי דרשה דר״י הגלילי דדריש הכי ומה זה שלא ידע אפ״ה עונשו הכתוב למי שאשם עאכ״ו שישא עונו ואין רצ״ל מי שהוא מזיד דההיא פשיטא אלא ה״פ זה שלא ידע מעולם שהיה שם חלב אפ״ה צריך כפרה אף על גב דאין להאשימו במה שאכלו שהרי לא ידע כדי שיזהר כ״ש מי שידע בתחלה שהיה שם חלב ולא נזהר לשום בו סימן כדי שלא יבוא לאכלו ושכח ואכל דפשיטא דצריך לבקש כפרה שהרי אשם הוא כדאמרן. ושוב ק״ל לרש״י בלישנא דהך קרא דכתיב ואם נפש כי תחטא וכו׳. ולפי פשוטו הם דברים משוללי ההבנה דבשלמא אם הוה כתיב ואם נפש תחטא א״נ ונפש כי תחטא היה ניחא דומיא דכלהו אידך דבפ׳ אבל ואם נפש כי תחטא אין לזה פשט. ולא מצא רבינו דבר ליישבו עפ״י פשוטו אלא בהכרח לומר שנתכוון הכתוב לאיזו דרשה ולזה באו רבותינו ודרשו בכמה אנפי ר״י דריש דהכתוב בא לרמוז שנוכל לידע מתן שכרן של צדיקים בק״ו מאדם הראשון וה״ק הכתוב ומה אם נפש שהוא אדה״ר כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה כלומר מצוה אחת שהיא לא תעשה והוא היה החוטא ונתן הדין כי גם מי שאין לו אשם ולא ידע מזה כלל אפ״ה ונשא עונו של אדה״ר כל אדם יהיה מי שיהיה כטוב כחוטא מקרה א׳ לכל דורותיו אחריו ממילא נשמע מזה ק״ו למדה טובה ולא הוצרך הכתוב לכתוב הק״ו בפי׳. ומ״ש ר״י היושב מן הפגולים והנותרים והמתענה ביום הכפורים איכא למידק אמאי נקט אלו וא״ש לפי מ״ש בס׳ שתי ידות למוהר״א חזקוני זכרונו לברכה בדרוש ראשון שחטאו של אדה״ר היה שפירות האילן היו קדש קדשים והביא שם דמה שאכל היו פירות הנושרין מן האילן ואסורים באכילה כמו פיגול ונותר עוד הביא שם בשם האר״י שאם היה ממתין אדה״ר איזו שעות עד הלילה לא היה איסור כ״כ עיין שם. נמצא ודאי דמייתי הוי דומיא דחטא אדה״ר שאינו אוכל פגול נותר ומתענ׳ ביום הכפורים שממתין כל יום עד הלילה מלאכול ולא כמו אדה״ר שלא המתין רבי עזריה לא ניחא ליה בדרשה דר״י משום דקרא כתיב כי תחטא ועשתה וכו׳ שהוא לשון עתיד והיכי נפרש ליה על אדה״ר. ולכך מפ׳ ליה על העד שהוא נטפל לעוברי עבירה וה״ק ומה אם נפש שהוא העד הג׳ כי תחטא ועשתה אח׳ וכו׳ אשר לא תעשינה ולא ידע שהוא סבור דלאו מידי עבי׳ ואפ״ה אשם קרי׳ ביה ונשא עונו לפי שנטפל לעוברי עבירה ק״ו לנטפל לעושי מצוה ראב״ע דריש לקרא כפשטיה במה הכתוב מדבר במי שבא לידו דבר עבירה בלא ידיעה וה״ק ומה אם נפש כי תחטא וכו׳ ולא ידע ואשם רמז בזה הפ׳ כאילו אמר אמור מעתה ק״ו למה שבא לידו דבר מצוה בלא ידיעה:
פסוק יח:אשר שגג וכולי הא אם ידע וכו׳. דק״ל הרי כבר כתיב לעיל ולא ידע ואמאי הדר וכתב והוא לא ידע ומשני דר״ל כל זמן שלא ידע ולדיוקא אתא הא אם ידע וכו׳:
פסוק יט:אשם אשם וכו׳ לרבות וכו׳. יש כאן ט״ס ע׳ ברא״ם ובש״ח:
פסוק כא:נפש וכו׳ אר״ע מח״ל וכו׳. ההרגש היא דאמאי שינה הכתוב דלעיל הקדים מעילה לחטא דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה וכאן הקדים חטא למעילה. וניחא ליה בדרשה דר״ע דהחטא קאי על כל הנז׳ בפ׳ בין בפקדון בין בתשומת יד בין בגזל בין בעושק ובאבידה ובכל דבר אבל המעילה לא קאי אלא אמאי דסמיך ליה דהיינו וכחש בפקדון שזה מה שדרך למסרו בצנעא שאינו רוצה שתדע בו נשמה וע״ז קאי ומעלה ועיין מ״ש לעיל דה״נ לשון שינוי רשות:
פסוק כד:לאשר הוא לו למי שהממון שלו. נראה דק״ל דאמאי לא כתיב לאשר חייב לו ומשני דאילו כתב כן הוה משתמע שאם מת הנגזל שוב אין לו תקנה לשוב בתשובה מש״ה קאמר לאשר הוא לו כלומר למי שהממון שלו ואם מת הוא כשמחזיר ליורשו הוא נפטר וכמו שאמר בת״כ שהרי השתא הממון שלו הוא:
