א וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃ ב א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֤וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃ ג א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם׃ ד א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה׃ ה וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ׃ ו וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃ ז וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יע יָדוֹ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה׃ ח וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת־אֲשֶׁ֥ר לַחַטָּ֖את רִאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת־רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל׃ ט וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַחַטָּאת֙ עַל־קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא׃ י וְאֶת־הַשֵּׁנִ֛י יַעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ יא וְאִם־לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֮ לִשְׁנֵ֣י בְנֵי־יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹא־יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹא־יִתֵּ֤ן עָלֶ֙יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽיא׃ יב וֶהֱבִיאָהּ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן ׀ מִ֠מֶּנָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת־אַזְכָּרָתָה֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא׃ יג וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה׃ יד וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ טו נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם׃ טז וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן־הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת־חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ יז וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃ יח וְ֠הֵבִיא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא־יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ יט אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַיהוָֽה׃ כ וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כא נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ׃ כב אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה הָאָדָ֖ם לַחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה׃ כג וְהָיָה֮ כִּֽי־יֶחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת־הָעֹ֙שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת־הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת־הָאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא׃ כד א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֮ לַשֶּׁקֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ׃ כה וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַיהוָ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ כו וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל־אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה ונעלם ממנו, הטומאה. ע"כ. כלומר דבר הטומאה. (פ' ויקרא תשמ"ט)
פסוק ב:
"ונעלם ממנו... ונעלם ממנו". על כפילות זו דורשים חז"ל ב"תורת כהנים": מה תלמוד לומר "ונעלם" שתי פעמים - לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. כלומר בין נעלם ממנו שהוא טמא ונכנס למקדש וידע שהולך במקדש, ובין שידע שהוא טמא רק שכח שהוא במקדש - בשניהם חייב קרבן. מכל מקום על דברי רש"י ניתן לשאול, שכן בפסוק ב (ד"ה ונעלם ממנו) פירש רש"י רק: הטומאה. ובפסוק ג חוזר ומפרש במילים אחרות: ולא ידע, ששכח הטומאה. (פ' ויקרא תשנ"ו) הערת ר' חזקי פוקס שי': ב"ספר הזכרון" וב"נחלת יעקב" מצויין שגירסה זו ברש"י שגויה, ויש לגרוס (בפסוק ג): ונעלם והוא ידע - ששכח הטומאה. ולפי זה הכל אתי שפיר.
פסוק ג:
רש"י ד"ה ונעלם, ולא ידע, ששכח הטומאה. ע"כ. בעבירת 'טומאת מקדש וקדשיו' ישנו דין מיוחד בהלכות שגגה, שאינו בשאר עבירות: אדם הנכנס למקדש כשהוא טמא אינו חייב בקרבן אלא אם כן לאחר שנטמא ידע שנטמא, ולאחר מכן שכח מטומאתו ונכנס לעזרה או אכל קדשים, אבל אם מתחילה לא ידע שהוא טמא ורק לבסוף נודע לו - פטור מקרבן.
פסוק ד:
רש"י ד"ה בשפתים, ולא בלב. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות צ), ודבריו תמוהים, שהרי משמע בבירור שביטוי שפתים הוא תנאי לחיוב, ולא די בגמירה בלב, והנה הוא כותב: אם גמר בלבו בשבועה שלא לאכול ולא הוציא בשפתיו השבועה, ואוכל - חייב קרבן. ע"כ. דומה שיש כאן טעות. (פ' ויקרא תשמ"ט) אכן ב"שפתי חכמים" המוגה שבחומש "המאור" מתוקנת טעות זו, ונאמר שם: אינו חייב קרבן (וכך תיקננו גם במהדורתנו).
פסוק ו:
"...על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת". או תיבת "נקבה" או הפירוט "כשבה או שעירת עזים" מיותרים כאן, לכאורה, ולא ראיתי מעיר. (פ' ויקרא תשנ"ט) הערת ר' חזקי פוקס שי': אריכות לשון זו באה לשם דרשה, כפי שניתן לראות מן הלימודים שב"תורת כהנים": מהמילה "נקבה" למדו: לא טומטום ואנדרוגינוס. וראה שם דיון ארוך לגבי הלימוד מהמילים "כשבה או שעירת עזים". וראה גם ביאורו של מלבי"ם על אתר.
פסוק ח:
רש"י ד"ה עורף, הוא גובה הראש המשופע לצד הצואר. מול עורף, מול הרואה את העורף, והוא כל אחורי הצואר. ע"כ. עורף הוא לפי זה - אחורי הפנים, ומעט כלפי מטה - אחורי הצואר. כלומר המליקה צריכה להיות "ממול ערפו" - מאחורי הצואר, ופירושה של המילה "מול" שכאן אינה - הצד שכנגד, אלא - סמוך לדבר. כמו "אל מול פני המצנפת" (שמות כח, לז), שפירושו סמוך למצנפת מתחתיה - על המצח, ולא שהציץ יהיה מונח בצד שכנגד המצנפת. (פ' ויקרא תשנ"א)
פסוק ט:
"חטאת הוא". הפר הקרב. לכן בא כאן לשון זכר. וכך כבר למעלה (ד, כא). (פ' ויקרא תש"ן)
פסוק יג:
רש"י ד"ה על חטאתו אשר חטא. וד"ה מאחת מאלה, ...שיכול החמורים שבהם וכו'. שלוש העבירות המוזכרות בפסוקים א-יג, שבעטיין מביאים קרבן עולה ויורד, מחולקות לשלוש דרגות. החמורה שבהן: 'טומאת מקדש וקדשיו' (פסוקים ב-ג), שהעובר עליה במזיד - עונשו כרת. פחות חמורה ממנה: 'שבועת העדות' (פסוק א), שאין זדונה בכרת, אבל חמורה היא מן השלישית, שכן 'שבועת העדות', השווה בה הכתוב מזיד לשוגג (ראה שבועות כה ע"ב). הקלה מכולן: 'שבועת ביטוי' שאין זדונה בכרת, ולא השווה בה הכתוב מזיד לשוגג. יכולים היינו להבין שלכתחילה צריך אדם להתאים את הקרבן לחומרת החטא (על עבירה חמורה - קרבן מן הצאן, על האמצעית - מן העוף, ועל הקלה מכולן - מספיקה עשירית האיפה), לכן נאמר "מאחת מאלה" - להשוות קלין לחמורין. כלומר הכל תלוי בהישג ידו של החוטא ולא בחומרת חטאו. כך מבאר רש"י, אלא שהווה אמינא זו קשה היא, שכן היא מנוגדת לפשט הכתוב, כי בכל שלוש העבירות נאמר: "ואם לא תגיע ידו די שה" וגו'? וראה דברי רא"ם (מובאים בחומש "תורת חיים" על אתר הע' 9) שנדרש לשאלה זו וכתב: ויש לומר דהיינו מפרשים: "ואם לא תגיע ידו" - שלא נגעה ידו במעל שחייב בעבורו להביא כשבה או שעירה, אלא במעל אחר קל ממנו - יביא שתי תורים או שני בני יונה, ואם לא הגיעה ידו במעל שיתחייב בעבורו תורים או בני יונה אלא בקל ממנו - יביא עשירית האיפה. (פ' ויקרא תש"ס)
פסוק טו:
רש"י ד"ה כי תמעל מעל, אין מעילה בכל מקום אלא שינוי וכו' (תורת כהנים). ובאונקלוס ברור יותר: ישקר שקר, כלומר שינוי שלילי (מן האמת), והכיוון אחד הוא. (פ' ויקרא תשנ"א)
פסוק טו:
רש"י ד"ה בערכך כסף שקלים, שיהא שוה שני סלעים. ע"כ. המועל בהקדש (הוציא חפץ מרשות קודש לרשות חול - כגון שלקח חפץ קדוש ונתנו במתנה לאדם אחר), מצווה לשלם שלושה תשלומים: (א) את שווי המעילה שמעל, משלם לקופת המקדש. (ב) על סכום זה עליו להוסיף חומש בתורת כפרה. (ג) עליו להביא איל לקרבן אשם. בקרבן אשם זה ישנו דין מיוחד - התורה קבעה את מחירו של האיל - "שני שקלים כסף", וכך פסק הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין ד, כג): הוזלו אילים ולא ימצא איל בשתי סלעים - אין לו תקנה, אלא ישהא עד שיוקרו ויביא בשתי סלעים, שהרי הקפידה תורה על דמיו ונתנו לו קצבה. ע"כ. כלומר אם האיילים באותו הזמן זולים מדי - לא יקנה, עד ששוויו של האיל יהיה לפחות שני שקלים. וגם אם עליו להמתין לכך שנים רבות - לא יקנה איל במחיר אחר. וראה שם (הלכה כד), שהזמן הקובע הוא מועד ההקרבה ולא שעת החטא. (פ' ויקרא תשנ"ו)
פסוק יז:
רש"י ד"ה ולא ידע ואשם והביא, ...ואם יודע לו לאחר זמן, יביא חטאת. ע"כ. והנה רש"י חוזר על ענין זה בפסוק הבא ד"ה אשר שגג והוא לא ידע, הא אם ידע לאחר זמן, לא נתכפר לו באשם זה עד שיביא חטאת וכו'. ולא ידעתי, לשם מה אותו הענין פעמיים בזה אחר זה. (פ' ויקרא תשנ"א) וראה מלבי"ם על פסוק יח (אות שסז) שכתב: כבר אמר "נפש כי תחטא... ולא ידע". שם (בפסוקנו) דיבר לענין הבאת קרבן, שצריך שיחטא ולא ידע ואז יביא קרבן. ופה (בפסוק יח) דיבר לענין הסליחה - רק כל שלא ידע - נסלח לו באשם זה, אבל אחר שיוודע לו - יביא חטאת (הראני ר' חזקי פוקס שי').
פסוק כא:
רש"י ד"ה נפש כי תחטא, ...אבל המפקיד אצל חברו ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם... מכחש בשלישי שביניהם. ע"כ. מקורו של רש"י בתורת כהנים, אבל שם הלשון פשוט יותר: ואין יודע בהם אלא הקב"ה... מכחיש במי שידע בהם. כינויו של רש"י את הקב"ה כ"שלישי שביניהם" מקורי, לכאורה. (פ' ויקרא תשנ"א) אמנם בדפו"ר של "תורת כהנים" (ונציה ש"ה) הגירסה היא: שלישי שביניהם.
פסוק כא:
"...ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו" וגו'. בדברים שבין אדם לחברו אלה יש משום מעילה בה' משום ההתעלמות מידיעת ה' את האמת. אלא שלכאורה קצת קשה מכאן על רש"י המפרש למעלה (טו ד"ה כי תמעל מעל) מעילה בלשון שינוי. (פ' ויקרא תשנ"ו)
פסוק כד:
רש"י ד"ה וחמשתיו, ...שאם כפר בחומש וכו'. כלומר שטוען שכבר שלמו, כי לכאורה אין כפירה אחרת בחומש. (פ' צו תשנ"ח) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: ישנה אפשרות נוספת של כפירה, שכפר שלא נשבע לשקר.
פסוק כד:
דיני הקרבנות הפותחים את ספר ויקרא משתרעים על פני פרקים א-ז. בפרשת ויקרא נידונו קרבנות הנדבה של היחיד - עולה, מנחה ושלמים (פרקים א-ג), וקרבנות החובה שמביא היחיד על חטאיו - חטאת ואשם (פרקים ד-ה). והנה בראשיתה של פרשתנו (בפרקים ו-ז) באה חזרה על הקרבנות שבפרשת ויקרא, וכמעט באותו הסדר (רק מקומו של זבח השלמים אינו מתאים לסדר שם). מה פשרה של חזרה זו? מדוע לא אוחדו דיני הקרבנות במקום אחד? (פ' צו תשנ"ט) לשאלה זו נדרש ר' מנחם בולה בסיכום פרשיית הקרבנות הפותחת את פרשת צו ("דעת מקרא" עמ' קכד), וכה דבריו: פרשה זו (פרקים ו-ז) נאמרה למשה בהר סיני (ראה ז, לח), ולא באוהל מועד. כשישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה הראשונים, לימדו הקב"ה את עשיית המשכן וכליו, ואת עשיית בגדי הכהונה והקדשת אהרן ובניו לכהונה. ולא מצאנו כהמשך טבעי לנושאים האלה ציוויים על הקרבנות, אלא הדלקת המנורה (שמות כז, כ-כא), עולת התמיד (שם כט, לח-מו) והקטרת הקטורת (שם ל, ז). ולכאורה הדבר מתמיה. מאחר שהקרבת הקרבנות היא התכלית שלמענה נצטווה משה לקדש את אהרן ובניו לכהונה, היה אפוא סביר, שילמד הקב"ה את משה באותו מעמד גם את מעשה הקרבנות למיניהם ואת דיניהם. ובאמת נראה, שהפרשה שלנו כבר נאמרה למשה בהר סיני לאחר פרשת קרבן התמיד... וטעם הדבר - שלפעמים הכתוב מעדיף סדר ענייני על סדר כרונולוגי ("אין מוקדם ומאוחר בתורה"). והנה על ידי העברת הפרשה השניה לספר ויקרא, נמצאו שתי פרשיות המלמדות על הקרבנות, סמוכות זו לזו, משלימות זו את זו בדיניהן וכרוכות זו בזו במקום אחד כאילו הן פרשה אחת. ואף־על־פי שאמירתה של הפרשה השניה קדמה לראשונה - שכן השניה נאמרה כבר בהר סיני והראשונה באוהל מועד - מכל מקום, נקבעה הפרשה שבפרקים א־ה בתחילת הספר, משום שהיא המשך ישיר למה שמסופר בסוף ספר שמות; ללמדך, שמיד לאחר הקמת אוהל מועד וירידת השכינה עליו, נתקיים מה שנאמר: "אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם" (שמות כט, מב). וראה עוד ב"עיונים בפרשות התורה" של הרב אלחנן סמט (סדרה ראשונה עמ' 19). הערת הגר"א נבנצל שליט"א: עיין חגיגה (ו ע"א וע"ב).