פסוק א:וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ שליחים עַל, אל כָּל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְלא רק לנמנים עם ממלכת יהודה – גַם־אִגְּרוֹת כָּתַב עַל־אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, לָבוֹא לְבֵית־ה' בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ב:וַיִּוָּעַץ, דנו וקיבלו החלטה הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל־הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת את קרבן הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, אייר, במקום בחודש הראשון, ניסן. כבר בתורה קיים תקדים שלפיו בנסיבות מסוימות יכולים לחגוג פסח שני בי"ד באייר כתחליף לראשון, שבי"ד בניסן, אבל שם אין הכוונה שכל קהל ישראל יעשה זאת, כפי שחשבו המלך ואנשיו.
פסוק ג:כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא, כִּי גם אילו הזדרזו בטיהור המקדש, הייתה בעיה אחרת – הַכֹּהֲנִים לֹא־הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, לא היו מספיק כהנים טהורים. ויתרה מזו, הָעָם לֹא־נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם. גם מי שיצאו לדרך לירושלים, עלייתם לרגל ארכה יותר מהצפוי, שכן התחדש כאן מעשה ששנים רבות לא נעשה כמותו אפילו בממלכת יהודה, כל שכן בממלכת ישראל.
פסוק ד:וַיִּישַׁר הַדָּבָר – דחיית הפסח בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָל.
פסוק ה:וַיַּעֲמִידוּ דָבָר, החליטו לְהַעֲבִיר קוֹל להכריז בְּכָל־יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר־שֶׁבַע וְעַד־דָּן, בכל ערי ישראל לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם, כִּי לֹא לָרֹב, הרבה פעמים עָשׂוּ כַּכָּתוּב. גם מי שידעו מה שנאמר בתורה על הפסח, התייחסו לכך במשך שנים רבות, כאל דברים שכתובים בספר, ואין חובה לקיימם.
פסוק ו:וַיֵּלְכוּ הָרָצִים מצוידים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, המכתבים התייחסו יותר לאנשי ישראל שאינם ביהודה, וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ הכריזו השלוחים לֵאמֹר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ בתשובה אֶל־ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, וְיָשֹׁב, גם הוא ירחם וייראהו אֶל־הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר, אל שרידי ממלכת ישראל.
פסוק ז:וְאַל־תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בַּה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה, לשממה, או: לתימהון כַּאֲשֶׁר, כפי שאַתֶּם עצמכם רֹאִים.
פסוק ח:עַתָּה אַל־תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם, תתעקשו כַּאֲבוֹתֵיכֶם. תְּנוּ־יָד לַה', וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם, וְעִבְדוּ שם אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְיָשֹׁב, יסור מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ.
פסוק ט:כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל־ה', אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם הגולים והשבויים יינתנו לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם. השבאים יחוסו עליהם, וכך תהיה להם תקווה לשרוד וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת, כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְלֹא־יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם־תָּשׁוּבוּ אֵלָיו.
פסוק י:וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ־אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד־זְבֻלוּן, בכל השטח שהיה שייך לממלכת ישראל. וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים, צוחקים עֲלֵיהֶם – על שליחי מלך יהודה וּמַלְעִגִים בָּם, שהרי לא היו להם כל מעמד וסמכות באזורים אלו. הרעיון לבוא אל המקדש אחרי מאות שנים שבהן אפילו לא ביקרו בירושלים, היה מופרך ונלעג בעיני רבים.
פסוק יא:אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן שלא היו גאים כבני אפרים – שהיה שבט גאה ולא קיבל עול אחרים – נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם.
פסוק יב:גַּם בִּיהוּדָה הָיְתָה יַד הָאֱלֹהִים, סיוע עליון לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד. הייתה שם התרוממות רוח, ואנשים התעוררו לַעֲשׂוֹת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים בִּדְבַר ה'.
פסוק יג:וַיֵּאָסְפוּ אל יְרוּשָׁלִַם עַם־רָב לַעֲשׂוֹת אֶת־חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, קָהָל לָרֹב מְאֹד.
פסוק יד:וַיָּקֻמוּ לפני שעשו את הפסח וַיָּסִירוּ אֶת־הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם, הן את הבמות שנועדו לעבודת ה', והן את המזבחות לעבודה הזרה, וְאֵת כָּל־הַמְקַטְּרוֹת, מקומות או כלים שבהם הקטירו קטורת, הֵסִירוּ. וַיַּשְׁלִיכוּ הכול לְנַחַל קִדְרוֹן.
פסוק טו:וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ, התביישו בהתרשלותם וַיִּתְקַדְּשׁוּ. מכיוון שהמקדש היה סגור ומוזנח במשך שנים, התקשו הכהנים להצטרף לקריאה, אולי לא האמינו בנכונותו של חזקיהו או בכנות כוונותיו, אבל כעת גם הם התעוררו ובאו, וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת אל בֵּית ה'.
פסוק טז:וַיַּעַמְדוּ עַל־עָמְדָם, מקום עמידתם, כל אחד עשה את תפקידו כְּמִשְׁפָּטָם, כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים, והַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת־הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם השוחטים את הקרבנות. מן הכתוב בתורה נראה, ששחיטת הקרבן איננה מצוות הכהנים ולכן כל אחד יכול לשחוט. לעומת זאת, קבלת הדם וזריקתו למזבח מוגדרות כחלק מעבודות הכהונה ואי-אפשר למסרן לידי אחרים.
פסוק יז:לאמתו של דבר, לא היו זקוקים ללויים לכך, כי באותם ימים ידע כל בעל בית כיצד לשחוט את בעלי החיים שלו, אבל הפעם עשו זאת הלויים כִּי־רַבַּת, הרבה היו בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא־הִתְקַדָּשׁוּ, וְהַלְוִיִּם הופקדו עַל־שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל מי שלֹא היה טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ בשחיטת הקרבן לַה' בעצמו.
פסוק יח:כִּי מַרְבִּית הָעָם, רַבַּת, הרבה מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ, כִּי־אָכְלוּ אֶת־הַפֶּסַח בְּלֹא, שלא כַכָּתוּב. כִּי אמנם הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד
פסוק יט:כָּל מי שאת לְבָבוֹ הֵכִין והתאמץ לִדְרוֹשׁ את הָאֱלֹהִים, ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו, וְלֹא הספיק לעשות כְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ. רוב הטמאים יכולים לטבול במקווה ולהיטהר, אבל לטומאת מת אין די במקווה. כדי להיטהר ממנה צריך גם לזרוק על הטמא מים חיים, תהליך שנמשך שבעה ימים, וכיוון שאנשים היו צריכים להגיע לתאריך הקבוע לעשיית הפסח, הם לא הספיקו להיטהר באופן מלא.
פסוק כ:וַיִּשְׁמַע ה' אֶל־יְחִזְקִיָּהוּ, וַיִּרְפָּא, כיפר אֶת־הָעָם. נראה שגם משמים הכול הלך כראוי.
פסוק כא:וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת־חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, והיו מְהַלְלִים לַה' מדי יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַה'.
פסוק כב:וַיְדַבֵּר יְחִזְקִיָּהוּ עַל־לֵב כָּל־הַלְוִיִּם הַמַּשְׂכִּילִים שֵׂכֶל־טוֹב לַה', המלומדים יותר בתורה, שישפיעו על העם לדברים שבקדושה. וַיֹּאכְלוּ אֶת זבחי הַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים, והם מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים לַה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. בצד הבאת הקרבנות בשמחה, הם גם התחרטו על מעשיהם הקודמים ושבו אל ה'.
פסוק כג:וַיִּוָּעֲצוּ כָּל־הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת נוסף על שבעת הימים שהם חובה מן התורה, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, כשם שעשו בחנוכת הבית הראשונה בימי שלמה, וַיַּעֲשׂוּ עוד שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה. הם קיבלו על עצמם תוספת זו כדי להודות,
פסוק כד:כִּי גם אם אנשים לא הגיעו מוכנים, חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה הֵרִים, תרם לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן, וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים. בשל תרומות המלך ושריו היה בשר בשפע, וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב.
פסוק כה:וַיִּשְׂמְחוּ כָּל־קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל־הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה.
פסוק כו:וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם, כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא הייתה כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם. חזרו לעשות מה שלא נעשה כבר שנים רבות.
פסוק כז:וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת־הָעָם, וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם, וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ, לַשָּׁמָיִם.
