פסוק א:וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' – סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ. וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.
פסוק ב:וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ הכהן מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ. הכהן לוקח הן מִסָּלְתָּהּ והן מִשַּׁמְנָהּ של המנחה. מכיוון שהם מעורבים יחד, והשמן נספג בסולת, הוא יכול להיות מוחזק ביד. עַל, עם כָּל לְבֹנָתָהּ, מלבד הסולת והשמן שבתוך קומצו, הוא מלקט גם את הלבונה שניתנה על המנחה – וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ, חלק המנחה שבא לזיכרון לפני ה', מלוא קומץ סולת וכל הלבונה שעולים הַמִּזְבֵּחָה, האזכרה היא אִשֵּׁה, חלק הנשרף באש, רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
פסוק ג:וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה, כל שאר חלקי המנחה שלא נכללו במנה הקטנה שנשרפה על המזבח, ניתנים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, והיא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. אף על פי שקרבן זה איננו עולה כולו באש כקרבן עולה, והכהנים אוכלים את חלקו הגדול, הוא קרבן חשוב ונקרא 'קודש קודשים' כדרגת קדושת העולה.
פסוק ד:וְכִי תַקְרִב בנדבה קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר, גם היא כקודמתה תוכן מסֹלֶת חיטים, אפויה חַלּוֹת, כיכרות מַצֹּת, שאינן חמץ בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, ולחלופין אפשר להביאה רְקִיקֵי מַצּוֹת, מאפים דקים ושטוחים יותר, מְשֻׁחִים מרוחים בַּשָּׁמֶן.
פסוק ה:וְאִם מִנְחָה מטוגנת עַל הַמַּחֲבַת, כלי שטוח שמטגנים עליו בשמן, קָרְבָּנֶךָ, גם היא תיעשה מסֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, ואף היא מַצָּה תִהְיֶה ולא חמץ.
פסוק ו:פָּתוֹת, חתוך אֹתָהּ פִּתִּים, לחתיכות קטנות. וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן פעם נוספת מִנְחָה הִוא, וכך דרכן של מנחות.
פסוק ז:וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת. מנחה המטוגנת טיגון עמוק תבחר לקָרְבָּנֶךָ – סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה אף היא.
פסוק ח:וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה'. מנחת הסולת הבלולה, מאפה התנור, מנחת המחבת או המרחשת – בכולם נעשים אותם המעשים: וְהִקְרִיבָהּ המביא את המנחה אֶל הַכֹּהֵן, וְהִגִּישָׁהּ הכהן אֶל הַמִּזְבֵּחַ. כחלק מהטקס יגיש הכהן את המנחה כולה אל המזבח בתוך הכלי.
פסוק ט:וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ, הקומץ והלבונה, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.
פסוק י:וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה תינתן לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, והיא נחשבת לקֹדֶשׁ קָדָשִׁים הניתן מֵאִשֵּׁי ה', אף על פי שאינה עולה על המזבח, אלא נאכלת על ידי הכהנים.
פסוק יא:כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' – לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. בכללו של דבר, אסור לעשות את המנחה מחמץ. יתר על כן – כִּי כָל שְׂאֹר, בצק חמוץ וְכָל דְּבַשׁ, הנוזל המתוק הזב מפֵּרות שונים, לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ קרבן אִשֶּׁה לַה'.
פסוק יב:קָרְבַּן רֵאשִׁית, קרבן הביכורים תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה'. לחם הביכורים היה עשוי חמץ, וגם בביכורים עצמם, שהוגשו אל המזבח, הובא הדבש בצורת פרות שלא הובאו למקדש בדרך כלל. מנחות אלו הוגשו אל המזבח, וְאולם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ, לא נשרפו עליו.
פסוק יג:וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ שאתה מביא למקדש – בַּמֶּלַח תִּמְלָח. אין להביא קרבן מנחה בלי מלח. וְלֹא תַשְׁבִּית, תבטל מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ. נוסף על כך – עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח, ולא על המנחות בלבד.
פסוק יד:וְאִם, כאשר תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה'. לפי פירוש חכמים זוהי מנחת העומר – המבוארת במקום אחר, המובאת ראשונה מן התבואה החדשה, מהשעורים. אופן עשייתה הוא אָבִיב, מצב התבואה בשלבי צמיחה, לפני גמר הבשלתה קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ, גרגרים הגרוסים בגריסת כַּרְמֶל – גרגרים רכים שעדיין לא התייבשו והצטמקו. כך תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.
פסוק טו:וְנָתַתָּ גם עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה – מִנְחָה הִוא, וכך דרכה של מנחה.
פסוק טז:וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ, מגרגיריה הגרוסים וּמִשַּׁמְנָהּ עַל, עם כָּל לְבֹנָתָהּ, אלו יהיו אִשֶּׁה לַה'. גם הוא על פי רוב קרבן מתנה. עם זאת, שלא כמו העולה, שהיא קרבן של נתינה ומסירות גמורה, ובשונה מן המנחה, שחלק ממנה עולה למזבח וחלק אוכל הכהן, כמתנה שנתן לו ה' מאִשו, בזבח השלמים הכול משתתפים – חלק מסוים ממנו עולה למזבח, חלק אחר ניתן לכהנים וחלק גדול נשאר אצל הבעלים. בסעודה הקדושה שהבעלים עורכים כרוכה חוויה שונה מזו המתעוררת בהבאת קרבנות העולה והמנחה. גם שמו של קרבן השלמים מורה על שלמות, על אווירת השלום וההרמוניה הנלווית לקרבן זה. אולי גם הכינוי 'זבח' המיוחד לשלמים (ולקרבן פסח) בא על שם הסעודה החגיגית המאפיינת קרבן זה.
