א וּמִן־הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵי־שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּעֲשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ב וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ ג וַֽיְרַקְּע֞וּ אֶת־פַּחֵ֣י הַזָּהָב֮ וְקִצֵּ֣ץ פְּתִילִם֒ לַעֲשׂ֗וֹת בְּת֤וֹךְ הַתְּכֵ֙לֶת֙ וּבְת֣וֹךְ הָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְת֛וֹךְ תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבְת֣וֹךְ הַשֵּׁ֑שׁ מַעֲשֵׂ֖ה חֹשֵֽׁב׃ ד כְּתֵפֹ֥ת עָֽשׂוּ־ל֖וֹ חֹבְרֹ֑ת עַל־שְׁנֵ֥י קצוותו (קְצוֹתָ֖יו) חֻבָּֽר׃ ה וְחֵ֨שֶׁב אֲפֻדָּת֜וֹ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֗יו מִמֶּ֣נּוּ הוּא֮ כְּמַעֲשֵׂהוּ֒ זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ו וַֽיַּעֲשׂוּ֙ אֶת־אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻֽסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב מְפֻתָּחֹת֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם עַל־שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ח וַיַּ֧עַשׂ אֶת־הַחֹ֛שֶׁן מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב כְּמַעֲשֵׂ֣ה אֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ ט רָב֧וּעַ הָיָ֛ה כָּפ֖וּל עָשׂ֣וּ אֶת־הַחֹ֑שֶׁן זֶ֧רֶת אָרְכּ֛וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּ֖וֹ כָּפֽוּל׃ י וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ אַרְבָּעָ֖ה ט֣וּרֵי אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃ יא וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם׃ יב וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃ יג וְהַטּוּר֙ הָֽרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ שֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מֽוּסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב בְּמִלֻּאֹתָֽם׃ יד וְ֠הָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹ֨ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל הֵ֛נָּה שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃ טו וַיַּעֲשׂ֧וּ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַׁרְשְׁרֹ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃ טז וַֽיַּעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֔ב וּשְׁתֵּ֖י טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וַֽיִּתְּנ֗וּ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּעֹ֔ת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ יז וַֽיִּתְּנ֗וּ שְׁתֵּי֙ הָעֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת עַל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ יח וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲבֹתֹ֔ת נָתְנ֖וּ עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצֹ֑ת וַֽיִּתְּנֻ֛ם עַל־כִּתְפֹ֥ת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו׃ יט וַֽיַּעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֕ימוּ עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃ כ וַֽיַּעֲשׂוּ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּעֹ֣ת זָהָב֒ וַֽיִּתְּנֻ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפֹ֨ת הָאֵפֹ֤ד מִלְמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מֶחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃ כא וַיִּרְכְּס֣וּ אֶת־הַחֹ֡שֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו֩ אֶל־טַבְּעֹ֨ת הָאֵפֹ֜ד בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֗לֶת לִֽהְיֹת֙ עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפֹ֔ד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כב וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפֹ֖ד מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת׃ כג וּפִֽי־הַמְּעִ֥יל בְּתוֹכ֖וֹ כְּפִ֣י תַחְרָ֑א שָׂפָ֥ה לְפִ֛יו סָבִ֖יב לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃ כד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ עַל־שׁוּלֵ֣י הַמְּעִ֔יל רִמּוֹנֵ֕י תְּכֵ֥לֶת וְאַרְגָּמָ֖ן וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֑י מָשְׁזָֽר׃ כה וַיַּעֲשׂ֥וּ פַעֲמֹנֵ֖י זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּתְּנ֨וּ אֶת־הַפַּֽעֲמֹנִ֜ים בְּת֣וֹךְ הָרִמֹּנִ֗ים עַל־שׁוּלֵ֤י הַמְּעִיל֙ סָבִ֔יב בְּת֖וֹךְ הָרִמֹּנִֽים׃ כו פַּעֲמֹ֤ן וְרִמֹּן֙ פַּעֲמֹ֣ן וְרִמֹּ֔ן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִ֑יב לְשָׁרֵ֕ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כז וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־הַכָּתְנֹ֥ת שֵׁ֖שׁ מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃ כח וְאֵת֙ הַמִּצְנֶ֣פֶת שֵׁ֔שׁ וְאֶת־פַּאֲרֵ֥י הַמִּגְבָּעֹ֖ת שֵׁ֑שׁ וְאֶת־מִכְנְסֵ֥י הַבָּ֖ד שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ כט וְֽאֶת־הָאַבְנֵ֞ט שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ל וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־צִ֥יץ נֵֽזֶר־הַקֹּ֖דֶשׁ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּכְתְּב֣וּ עָלָ֗יו מִכְתַּב֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃ לא וַיִּתְּנ֤וּ עָלָיו֙ פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לָתֵ֥ת עַל־הַמִּצְנֶ֖פֶת מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ לב וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ לג וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָאֹ֖הֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו בריחו (בְּרִיחָ֖יו) וְעַמֻּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו׃ לד וְאֶת־מִכְסֵ֞ה עוֹרֹ֤ת הָֽאֵילִם֙ הַמְאָדָּמִ֔ים וְאֶת־מִכְסֵ֖ה עֹרֹ֣ת הַתְּחָשִׁ֑ים וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃ לה אֶת־אֲרֹ֥ן הָעֵדֻ֖ת וְאֶת־בַּדָּ֑יו וְאֵ֖ת הַכַּפֹּֽרֶת׃ לו אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ אֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃ לז אֶת־הַמְּנֹרָ֨ה הַטְּהֹרָ֜ה אֶת־נֵרֹתֶ֗יהָ נֵרֹ֛ת הַמַּֽעֲרָכָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃ לח וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃ לט אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֗שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ מ אֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶחָצֵ֜ר אֶת־עַמֻּדֶ֣יהָ וְאֶת־אֲדָנֶ֗יהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־מֵיתָרָ֖יו וִיתֵדֹתֶ֑יהָ וְאֵ֗ת כָּל־כְּלֵ֛י עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּ֖ן לְאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ מא אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃ מב כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־הָעֲבֹדָֽה׃ מג וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ומן התכלת וארגמן. הפסוק כפול ומיותר, שאמר ועשו בגדי שרת ואח"כ אמר ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן, ועוד קודם אמר עשו בגדי שרד ולח אמר את בגדי השרד ואח"כ אמר ויעשו את בגדי הקודש, ועוד מהו בגדי שרד היל"ל בגדי שרד לשרת, כל זה יובן ממאמר הזוהר ז"ל, מגו נהורא נפק חד נציצו דנציץ ואנהיר בגו אספקלריא נהורא, וההוא נציצו נהיר מכל גווניה דנהרין ואקרון ארגמן, וכד בטש האי ארגמן בההוא נהורא חשוכא כדין נפק חד נציצו אחרא דלא שלים ואתערבו דא בדא ואינון הוו לבושי קודשא דאתלבש בהן מיכאל כהנא רבא וכד אתלבש בהו באינון לבושי יקר כדין עאל לשמשא בקודשא, ועוד אי לא לביש במלבושין אילין לא עאל לקודשא כגוונא דכהנא רבא לא עאל לקודשא עד דאתלבש באילין לבושין בגין לעאלא לקודשא. ובגין דנפקו מרזין עילאין ואינון כגוונא דלעילא אקרון בגדי שרד בגין דאשתארו מאילין לבושין עילאין בגין דהוו ממה דאשתאר מנהורין וזיוין עילאין דתכלת וארגמן גוונין דרזא דשמא קדישא דאקרי שמא שלים הויא אלהים, ודא איהו רזא דאתלבשא כהנא רבא למיעל למקדשא, תולעת שני אינון גוונין סומקא, ותכלת וארגמן דאיהו כליל בכל אינון גוונין ומיגו דאיהו אתלבש בהו בלבושין דגוונין אילין הוה עאל לגו ולא דחיין ליה לבר ע"כ. עם זה יובן פירוש הפסוק ומן התכלת כבר ידעת כי גוון התכלת הוא בכ"י, לז"א מגו נהורא חד נפק חד נציצו כליל מכל גוונין דנהירין ואקרון ארגמן זה רמוז בת"ת שהוא מחסד ופחד, וכן אמר בסוף המאמר תכלת וארגמן גוונין דרזא דשמא קדישא דאקרי שמא שלים הוי"ה אלהים, לז"א התכלת והארגמן ותולעת השני, בה' הידיעה אמר אינון גוונין סומקין הוא הדין שבא לה מן הפחד עשו בגדי שרד הם המלבושין דאתלבש שהוא מיכאל כהנא רבא שהיו מכוונין בעשיית לבושין תתאין לעשות לבושין עילאין להלביש למיכאל, לזה אמר עשו בגדי לא את בגדי, ובלבושין של אהרן את בגדי הקדש אשר לאהרן לפי שהן טפלה למה שלמעלה מהם שהם לבושין של מיכאל, ואמר בלבושין של מיכאל לשרת בקודש שהוא משרת במקדש של מעלה שהוא קודש ודאי, אמנם למטה נאמר השוכן אתם בתוך טומאתם, לזה לא נאמר בלבושין של אהרן לשרת בקודש, ואמר בגדי השרד שהם משרדים ומורידים קדושה למה שלמטה מהם, וכן ויעש את האפוד ויעשו את החושן ויעשו את מעיל האפוד ויעשו את הכתונת הכל בה"א הידיעה לומר שהיו מכוונים בכל דבר ודבר לעשות אחר רוחני להלביש לכהן עליון ואח"כ הגשמי להלביש הכהן התחתון שהוא אהרן. וכן אר"ש הני מאני דלבושין דכהנא כולהו רזא עילאי איהו למהוי לבושי דלתתא כגוונא דלעילא:
פסוק לב:
ותכל כל עבודת אהל מועד. היל"ל ויכלו החכמים ולהחזיק להם טובה מאחר שטרחו ועשו, אלא אמר ותכל לומר שכלתה מאליה כמו שאמרנו, וביום הכפורים ירד משה ועשו בו ביום נדבה והביאוה בב' בקרים והתחילו במלאכה בי"ג בתשרי ונשלמה בכ"ה בכסלו, וכן ותכל בגי' בכ"ה בכסליו נגמרה סר"פ' שע"י בשר ודם א"א להשלימו לא בשנה ולא בשנתים, לזה נקראת משכן העדות שהכל מעידין עליו שנעשה בסיוע אלהי. וכן אמר במדרש א"ר חנינא בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ונעשה מקופל עד א' בניסן והיו ישראל מרננין על משה לומר למה לא הוקם המשכן מיד שמא דופי אירע בו, והקב"ה חשב לעכב שמחת המשכן עד חודש שנולד בו יצחק, ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה בו מלאכה א"ל הקב"ה עלי לשלם לו מה שלם לו חנוכת חשמונאי:
פסוק לב:
ותכל כל עבודת ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. יש לשאול אחר שכלתה כל העבודה מה נשאר עוד לעשות שאמר ויעשו בני ישראל, ועוד בני ישראל לא עשו שום דבר אלא הביאו הנדבה והעשייה היתה ע"י החכמים, שנאמר ויעשו כל חכם לב את המשכן, ושאר הכלים ע"י בצלאל ואהליאב, ועוד שאמר ככל אשר צוה ה' את משה ומהו הצווי אלא הצווי הוא שאמר הקב"ה ועשו לי מקדש ולא אמר ויעשו לי משכן, אלא אמר הקב"ה המשכן הוא דוגמת האדם, במשכן יש קדש הקדשים, ובאדם יש המוח, במשכן יש ארון וכרובים, ובאדם יש הלב והריאה שהיא חופפת עליו בכנפיה, במשכן יש שולחן, ובאדם יש כבד, במשכן יש מנורה בז' קנים, ובאדם יש ב' עינים וב' אזנים וב' נחירים והפה בכללם, ובכלל תמצא דמות גביע באף, פרח באוזן שהיא פתוחה כמו פרח, כפתור הוא גלגל העין. יש במשכן מזבח העולה, ויש באדם האצטומכא, יש במשכן קרשים, ויש באדם צלעות, יש במשכן אדנים, ויש באדם כתנות עור, יש במשכן עורות תחשים מלמעלה, ויש באדם עור הראש, יש במשכן מזרקים, ובאדם יש מעיים, במשכן בריח התיכון, ובאדם חוט השדרה לזה אמר ועשו לי מקדש יקדשו איבריהם שהם דוגמת המשכן, ושכנתי בתוכם לא אמר בתוכו אלא בתוכם ממש בתוך איבריהם, לזה אחר שכלתה עשיית המשכן וידעו שהם דוגמתו עשו הצווי שקדשו עצמן:
פסוק לב:
עוד נאמר שאמר ויעשו בני ישראל וגו', שהמון העם שלא עשו מלאכה היו דואגים ומתאוים ואומרים, מי יתן שהיינו יודעים לעשות מלאכת המשכן והיינו עושים הכל, והקב"ה חשב להם המחשבה כמעשה כאלו עשו הכל, זהו ויעשו בני ישראל את כל אשר צוה ה' את משה, וכה"א ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, לזה נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן ב"פ, שהוא רמז על גופם של ישראל שנתקדש וכדאים הם לשכון כביכול בגופן ועל המשכן. ותמצא במלאכת המשכן נאמר מעשה חש"ב בגימ' יש, רמז לחכמה עילאה ששם המחשבה, ובבגדי כהונה נאמר מעשה רוקם, רקם גי' שם, רמז לחכמה תתאה שנקרא שם בשכמל"ו, כי הכוונה היא לחבר את האהל להיות אחד, והבן:
פסוק לג:
ויביאו את המשכן אל משה, היל"ל ויביאו את כל הכלים אל משה, כי המשכן נקרא אחר שהוא שלם בהקמתו נקרא משכן, אבל כאן כל אחד הביא מה שעשה כמו שמונה והולך קרשיו קרסיו בריחיו עמודיו וגו' את הארון ואת השלחן את המנורה ואת מזבח העולה את מזבח הנחושת את קלעי החצר את בגדי השרד, א"כ כלים הביאו לא משכן, ועוד למה הביאו למשה יתקבצו כל העדה ומשה עמהם ויקימוהו. זה יובן ממה שאמרו במדרש תנחומא ז"ל, כיון שנגמרה מלאכת המשכן היו יושבים ומצפים אימתי תבא שכינה ותשרה בו, והיו מצטערים הכל מפני מה לא שרתה שכינה עליו, מה עשו הלכו להם אצל כל חכמי לב ואמרו להם ומה אתם יושבים העמידו אתם את המשכן ותשרה שכינה בו בינותינו, היו מבקשים להעמידו ולא היו יכולין וכשהם חושבים להעמידו הוא נופל, מיד הלכו אצל בצלאל ואהליאב אמר להם בואו אתם והעמידו המשכן שאתם עשיתם אותו שמא ע"י ראוי לעמוד, מיד התחילו להעמידו ולא יכלו התחילו משיחים ומרננים ואומרים ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא כל ממוננו במשכן והכניס אותנו לכל הטורח הזה ואמר לנו כי הקב"ה יורד מן העליונים ושוכן בתוך יריעות עזים. ולמה לא היו יכולין להעמידו אלא שהיה משה מצר על שלא נשתתף עמהם במלאכת המשכן, הנדבה נתנה על ידי ישראל והמלאכה נעשית ע"י בצלאל ואהליאב, ולפי שהיה משה מצר העלים הקב"ה מהם ולא היו יכולין להעמידו, נכנסו כלם אצל משה ואמרו לו משה רבינו כל מה שאמרת לנו עשינו וכל מה שצויתנו ליתן ולהוציא נתנו הכל והרי כל המלאכה לפניך שמא חסרנו שום דבר או יתרנו על כל מה שאמרת לנו ראה הכל לפניך, והיו מראין לו כל דבר ודבר שנאמר ויביאו את המשכן אל משה את אהלו ואת מכסהו קרסיו קרשיו בריחיו וגו' את הארון וגו את השלחן וגו', וכן כל דבר ודבר אמרו לו כך וכך אמרת לנו לעשות, ועל כל דבר אומר להם הן, אמרו לו ואם כן למה אינו עומד והיה משה מצר על דבר זה שמא לא יעמוד גם כן על יד משה, אמר לו הקב"ה לפי שאתה מצר שלא היה לך חלק ועשייה במשכן ובמלאכתו לזה לא יכלו להעמידו, בשבילך כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד, ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך, שנאמר ויקם משה את המשכן, אמר משה רבש"ע איני יודע להעמידו א"ל עסוק בידך ואתה נראה כמעמידו והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה מעמידו שנאמר ויקם משה את המשכן כו' ע"כ. וכפי מה שפירשנו שהיה נותן בו הנשמה בבחינת האצילות, לזה קם על ידו, ולפי שאותה נשמה ואותה חיות שהיה נותן בה היה על ידי השמות לזה אמר לו הקב"ה אתה עסוק בידיך ואתה מראה בו וגו' והוא עומד מאליו:
פסוק לג:
ובזוהר ויביאו את המשכן אל משה, אמאי, בגין דההיא שעתא זווגא דמשה לאזדווגא ועל דא ויביאו את המשכן אל משה כמה דאייתי כלה לגבי חתן בגין דהא בקדמיתא איצטריך לאעלאה כלה לגבי חתן כד"א את בתי נתתי לאיש הזה לאשה ולבתר איהו ייתי לגבה דכתיב ויבא אליה, וכתיב ויבא משה אל אהל העדות, והכא אמאי כתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו, בגין דהוא אתתקן בה היך אתתא דאתתקנת ואתקשטת לגבי בעלה, ובההיא שעתא דאיהי מתקשטא לא אתחזי לבעלה למיעל לגבה, וע"ד ולא יכול משה:
פסוק לג:
עוד בזוהר ויביאו את המשכן אל משה דאיהו מריה דביתא לאחזאה בתיקונא דביתא וליה איצטריך למחזי תיקונתא וזין דילה ולא אתיהיבו לאחרא לאסתכלא ולמחזי בה באינון סתרין ובאינון רזין דילה בר משה בלחודוי, ועל דא ויביאו את המשכן אל משה את אהלו ואת כל כליו וגו' וכד איתיאו ליה למשה כלא איתיאו ליה בשייפין ידיעאן כל חד וחד לאתקנא שייפא בשייפא לאעלא דא בדא, וכד הוו בעאן לאתקנא דא בדא ולאעלא דא בדא לא הוה סליק בידייהו, כיון דיהבו ליה למשה מיד כלא אסתליק בידיה וכל שייפא ושייפא הוה אסתליק ועאל בדוכתיה, הה"ד ויקם משה את המשכן וכתיב הוקם המשכן, ע"כ: