תנ"ך על הפרק - שמות לט - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

שמות לט

89 / 929
היום

הפרק

מַעֲשֵׂה בִּגְדֵי הַכְּהֻנָּה, סִיּוּם עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן, כֵּלָיו והַבְּגָדִים

וּמִן־הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵי־שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּעֲשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃וַֽיְרַקְּע֞וּ אֶת־פַּחֵ֣י הַזָּהָב֮ וְקִצֵּ֣ץ פְּתִילִם֒ לַעֲשׂ֗וֹת בְּת֤וֹךְ הַתְּכֵ֙לֶת֙ וּבְת֣וֹךְ הָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְת֛וֹךְ תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבְת֣וֹךְ הַשֵּׁ֑שׁ מַעֲשֵׂ֖ה חֹשֵֽׁב׃כְּתֵפֹ֥ת עָֽשׂוּ־ל֖וֹ חֹבְרֹ֑ת עַל־שְׁנֵ֥יקצוותוקְצוֹתָ֖יוחֻבָּֽר׃וְחֵ֨שֶׁב אֲפֻדָּת֜וֹ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֗יו מִמֶּ֣נּוּ הוּא֮ כְּמַעֲשֵׂהוּ֒ זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַֽיַּעֲשׂוּ֙ אֶת־אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻֽסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב מְפֻתָּחֹת֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם עַל־שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיַּ֧עַשׂ אֶת־הַחֹ֛שֶׁן מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב כְּמַעֲשֵׂ֣ה אֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃רָב֧וּעַ הָיָ֛ה כָּפ֖וּל עָשׂ֣וּ אֶת־הַחֹ֑שֶׁן זֶ֧רֶת אָרְכּ֛וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּ֖וֹ כָּפֽוּל׃וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ אַרְבָּעָ֖ה ט֣וּרֵי אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם׃וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃וְהַטּוּר֙ הָֽרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ שֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מֽוּסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב בְּמִלֻּאֹתָֽם׃וְ֠הָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹ֨ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל הֵ֛נָּה שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃וַיַּעֲשׂ֧וּ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַׁרְשְׁרֹ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃וַֽיַּעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֔ב וּשְׁתֵּ֖י טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וַֽיִּתְּנ֗וּ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּעֹ֔ת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃וַֽיִּתְּנ֗וּ שְׁתֵּי֙ הָעֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת עַל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲבֹתֹ֔ת נָתְנ֖וּ עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצֹ֑ת וַֽיִּתְּנֻ֛ם עַל־כִּתְפֹ֥ת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו׃וַֽיַּעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֕ימוּ עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃וַֽיַּעֲשׂוּ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּעֹ֣ת זָהָב֒ וַֽיִּתְּנֻ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפֹ֨ת הָאֵפֹ֤ד מִלְמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מֶחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃וַיִּרְכְּס֣וּ אֶת־הַחֹ֡שֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו֩ אֶל־טַבְּעֹ֨ת הָאֵפֹ֜ד בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֗לֶת לִֽהְיֹת֙ עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפֹ֔ד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפֹ֖ד מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת׃וּפִֽי־הַמְּעִ֥יל בְּתוֹכ֖וֹ כְּפִ֣י תַחְרָ֑א שָׂפָ֥ה לְפִ֛יו סָבִ֖יב לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃וַֽיַּעֲשׂוּ֙ עַל־שׁוּלֵ֣י הַמְּעִ֔יל רִמּוֹנֵ֕י תְּכֵ֥לֶת וְאַרְגָּמָ֖ן וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֑י מָשְׁזָֽר׃וַיַּעֲשׂ֥וּ פַעֲמֹנֵ֖י זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּתְּנ֨וּ אֶת־הַפַּֽעֲמֹנִ֜ים בְּת֣וֹךְ הָרִמֹּנִ֗ים עַל־שׁוּלֵ֤י הַמְּעִיל֙ סָבִ֔יב בְּת֖וֹךְ הָרִמֹּנִֽים׃פַּעֲמֹ֤ן וְרִמֹּן֙ פַּעֲמֹ֣ן וְרִמֹּ֔ן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִ֑יב לְשָׁרֵ֕ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־הַכָּתְנֹ֥ת שֵׁ֖שׁ מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃וְאֵת֙ הַמִּצְנֶ֣פֶת שֵׁ֔שׁ וְאֶת־פַּאֲרֵ֥י הַמִּגְבָּעֹ֖ת שֵׁ֑שׁ וְאֶת־מִכְנְסֵ֥י הַבָּ֖ד שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃וְֽאֶת־הָאַבְנֵ֞ט שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־צִ֥יץ נֵֽזֶר־הַקֹּ֖דֶשׁ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּכְתְּב֣וּ עָלָ֗יו מִכְתַּב֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃וַיִּתְּנ֤וּ עָלָיו֙ פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לָתֵ֥ת עַל־הַמִּצְנֶ֖פֶת מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָאֹ֖הֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יובריחובְּרִיחָ֖יווְעַמֻּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו׃וְאֶת־מִכְסֵ֞ה עוֹרֹ֤ת הָֽאֵילִם֙ הַמְאָדָּמִ֔ים וְאֶת־מִכְסֵ֖ה עֹרֹ֣ת הַתְּחָשִׁ֑ים וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃אֶת־אֲרֹ֥ן הָעֵדֻ֖ת וְאֶת־בַּדָּ֑יו וְאֵ֖ת הַכַּפֹּֽרֶת׃אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ אֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃אֶת־הַמְּנֹרָ֨ה הַטְּהֹרָ֜ה אֶת־נֵרֹתֶ֗יהָ נֵרֹ֛ת הַמַּֽעֲרָכָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֗שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃אֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶחָצֵ֜ר אֶת־עַמֻּדֶ֣יהָ וְאֶת־אֲדָנֶ֗יהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־מֵיתָרָ֖יו וִיתֵדֹתֶ֑יהָ וְאֵ֗ת כָּל־כְּלֵ֛י עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּ֖ן לְאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־הָעֲבֹדָֽה׃וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

עשו בגדי שרד. המה המכסים את כלי הקודש. ורש״י הוכיח מזה המקרא שא״א לפרש בגדי כהונה כדאי׳ ביומא ספ״ז. ולעיל ל״ה י״ט ביארנו שאדרבה מזה המקרא מוכח שבכ״מ דכתיב בגדי שרד משמעו גם בגדי כה״ג ביוה״כ. ורק כאן דלא אפשר לכלול בגדים אלו בבגדי שרד. פי׳ הכתוב ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן. היינו בגדי יוה״כ. ומש״ה כתיב כאשר צוה וגו׳ בכלל ג״כ. פי׳ הבגדים שבאו בקבלה. והנה לא נזכר חשבון על תכלת וארגמן וגו׳ ושש ועזים ועורות תחשים ואילים מאדמים. כמה באו בנדבה משום שהי׳ ע״ז עדות גמורה מבצלאל ואהליאב כמש״כ. ולא נצרך לעשות חשבון אלא ממתכיות שע״ז לא היה מעיד אלא בצלאל. ומזה הטעם בא חשבון אלה פקודי לפני מלאכת בגדי כהונה. משום שכבר נגמר מעשי זהב וכסף ונחשת ולא נשאר כ״א הציץ וחוטי אריגה בחושן ואפוד והוא דבר מועט ונכלל בחשבון זהב התנופה. וממינים אלו שנעשו ב״כ לא נעשה חשבון מטעם האמור. והנה פירש הכתוב שלשה מינים אלו תכלת וארגמן ותולעת שני שעשו בגדי שרד. באשר שארי מינים שש ועזים והעורות אם נשאר מהם נכנס לבדק הבית. או נמכר ונכנס מחירם לבדק הבית. אבל משלשה מינים הללו מה שנשאר מדי העבודה למלאכה שצוה ה׳. פי׳ הכתוב שהתחכם בצלאל ועשה מדעתו מהנשאר בגדי שרד לכסות כלי קודש. ולזה אין שיעור וכמה שהיה כך עשו עד שלא נשאר מאומה וכוון בזה לדעת הקב״ה שצוה אח״כ לעשות הכסוי לכל כלי כראוי לו וכאשר יבואר במקומו בס׳ במדבר: ויעש. באפוד וחשן ומעיל התחלת הפרשיות בלשון יחיד ואח״כ בל״ר. (זולת אבני שוהם וכתונת וציץ ויבואר שם) משום דכל התחלת המלאכה והסדר היה ע״י בצלאל. ונגמר ע״י שארי אומנים וכדי שלא לקפח שכר האומנים שהמה בעמלם עשו עיקר המלאכה. וגם כל דבר מצוה נקרא ע״ש הגומרה מש״ה כתיב להלן בל״ר. וע״ע להלן כ״א ול׳: מעשה חשב. ראוי היה לכתוב תיבות אלו במקרא הקודם. וכמו בצווי כ״ח ו׳ ובא ללמד שגם ההתערבות חוטי זהב בכל אלו המינים היה ג״כ מעשה חושב בהמצאה ע״י בצלאל. ומש״ה כתיב וירקעו. וקצץ שהרקיעה עשו האומנים. אבל הקציצה שיהא כחוטין לא היה עושה אלא בצלאל: כתפות וגו׳ חבר. לא כתיב שתי כתפות כמו בצווי. משום דכתיב חובר ולא כמו שם דכתיב וחובר דמשמעו שיהיו נפרדים ובעת לבישה יהיה מחובר ע״י קרס וכדומה. אבל כאן דכתיב חובר משמעו שבצלאל חיברו ע״י תפירה ולא יהיה נפרד עוד. והשכיל בצלאל שאינו בדוקא מחובר רק בשעת לבישה. אלא מכש״כ טוב שיהיה מחובר ע״י תפירה. מעתה אין מקום לכתוב כאן שתי כתפות אל שני קצותיו שהוא מיותר ולא בא אלא ללמדנו דרשאי להחליף הכתפות מימין לשמאל כמש״כ שם. אבל עתה שהיה תפור א״צ לכתוב שתי: כאשר צוה וגו׳. בכל הבגדים כתיב זה הלשון. והוא נראה מיותר. שהרי פירש הכתוב המעשה. ובכל מלאכת המשכן בסדר ויקהל לא כתיב הכי משום שא״צ. וכך הקשו בסנהדרין דמ״ג א׳ הא דכתיב ויוציאו את המקלל וגו׳ ואח״כ כתיב עוד וב״י עשו כאשר צוה ה׳ את משה. והכי מוקשה כאן ולהלן יבואר ע״פ תוספתא מנחות פ״ז מזה הלשון למוד שלם. אלא עלינו להתבונן בכל מעשה הבגדים בדיוק ונמצא שיש איזה שנוי או איזה חדוש שלא נתבאר בפ׳ הצווי וס״ד דבצלאל עשה מדעתו כ״ז. מש״ה פי׳ הכתוב על כל פרט כאשר צוה וגו׳ כלומר דבקבלה בא מפי משה שיהא כך. והכי מפורש בירושל׳ פיאה פ״א ובצלאל עשה וגו׳ את כל אשר צוה ה׳ את משה. אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמו שנאמר למשה מסיני. הרי דמיירי בקבלות שבע״פ ועוד לא הספיק משה לבאר הכל. וכמו כן ביארנו בס׳ ויקרא פ׳ צו כל כאשר צוה דכתיב בפ׳ מלואים וע״ש. ומעתה מבואר יפה כאן כאשר צוה וגו׳ כמו שביארנו במקרא הקודם. וכן יבואר בכל פרשה: ויעשו את אבני וגו׳. כאן מתחיל בל״ר. משום שלא היה עוד מקום להזכיר במלאכה עשיית הרבים. מש״ה נקרא המלאכה ע״ש של הגומרים כמש״כ לעיל. והנה בפ׳ הצווי כלל המקרא מעשה האבנים עם מעשה האפוד. וכאן בא בפ׳ בפ״ע בין אפוד לחשן ויבואר הטעם לפנינו: וישם וגו׳. בצלאל בעצמו הניח אותם: אבני זכרון לבני ישראל. הוא מיותר. דרק בצווי ראוי להודיע לאיזה תכלית באים. אבל במעשה לא נצרך לפרש עוד. תדע שבחשן לא פי׳ הכתוב שבא לזכרון כמו דכתיב בצווי וכן במעיל. וא״כ למאי פי׳ הכתוב כאן. אלא בא להאיר עינינו על השנוי שבאבנים הללו משעת הצווי עד שעת המעשה. וכבר ביארנו בפ׳ תצוה דזכרון האבנים של האפוד בא לפרנסת ישראל שהוא מזכיר זכות העבודה. וזכרון אבני חשן משפט הוא למתבע עולבן ב״י והיינו הגנה על ישראל שהוא מזכיר זכות תורה. ונוסיף כאן. דמש״ה באבני האפוד נחקקו כל שמות השבטים ביחד. וראוים היו להיות רשומים על אבן אחת ג״כ. ומש״ה כתיב לעיל כ״ח י׳ הנותרים כמש״כ שם. משא״כ באבני החשן הקפיד הכתוב שיהי׳ דוקא כל שבט באבן בפ״ע כמש״כ שם כ״א. משום דבעבודה שהיה ע״י תרומת הלשכה וכל ישראל שוין בדבר. משא״כ תורה כל שבט נזכר לטובה לפי ערך עמלו בתורה. והנה כ״ז הוא לדורות בעת שהיו ישראל בא״י והגיעה פרנסה בזכות עבודה כמש״כ כ״פ משא״כ במדבר שלא ניזונו בשביל עבודה כלל כמש״כ בפ׳ תמידים. אלא בשביל תורה לחוד. וכמו אנשי מלחמה שמתפרנסים מאוצר המלוכה בלי שום עסק בפרנסה. מש״ה באו עתה אבני האפוד זכרון גם לפעולת האפוד גם לפעולת החשן היינו שיהיו לזכרון לפרנסה בשביל עמל תורה. מש״ה כתיב במעשה האבנים הללו בפ׳ בפ״ע בין אפוד לחשן ומש״ה הקפיד בצלאל להשים בעצמו אבני זכרון הללו שהוא היה כלול בתורה מאד ולא בעבודה. ופעולתו בזה עשתה זכרון חדש מה שלא כתיב בצווי היינו זכרון לפרנסה בזכות התורה. מש״ה פי׳ הכתוב כאן אבני זכרון ועכ״ז כתיב כאשר צוה וגו׳. כ״ז היה מקובל מפי משה: כפול עשו את החשן. כולו מיותר. דבסמוך כתיב כפול. וגם עשו את החשן מיותר. אלא בא ללמד דהכונה בשעת מעשה היה לשתי תכליתים כמו שביארנו במקרא הקודם. ומרומז כונה שניה בתיבת כפול: מוסבות. בצווי לא כתיב כאן מוסבות כמש״כ שם שלא נצרך לעשות שיבוץ אלא מלמעלה דלמטה היו מונחים במלוי זהב. מכ״מ התחכם בצלאל ועשה ג״כ מלתחת מזלגות לתפוס האבן בחזוק יותר: שרשרות גבלות. בצווי ביארנו דמקרא א׳ כתיב שרשרות מגבלות. ובמקרא א׳ כתיב שרשת גבלות. שהיה שני אופני טבעות. להשרשרת המחבר את האפוד להחשן. למעלה היו טבעות רחבות ומש״ה היה הקצה נתחב במשבצות דוקא ולא בטבעות. ולמטה סמוך לחושן היו טבעות קטנות ונתחב בטבעת עגיל שעל החושן. וכאן כתיב שרשרות גבלות לכלול שני אופני הטבעות את הכל עשה לשם חושן. שהרי כבר נתבאר דקדושת החשן רבה משל האפוד. וא״כ אם עשה לשם חושן עולה ג״כ לשם אפוד. ולא מיבעי לרבא דס״ל הזמנה לאו מילתא ודאי ניחא שהיה כשר לאפוד. אלא אפילו לאביי דס״ל הזמנה מילתא ומש״ה אסור לעשות מתפילין ש״ר לש״י כדאי׳ במנחות דל״ד ב׳. מכ״מ זה אינו אלא בראוים לקדושה חמורה משא״כ כאן דהרחבות לא היו ראוים לחשן שפיר כשרים לאפוד. מש״ה בצווי כתיבי בפ׳ בפ״ע המשבצות והטבעות הרחבות. ללמדנו שכשרים היו לעשותם לשם אפוד. אבל בצלאל עשה הכל לשם חשן. וכשרים לאפוד ג״כ: כאשר צוה וגו׳. על השנוים והחדשות שהיה במעשה כתיב כאשר צוה ה׳ וגו׳ וכמש״כ: מעיל האפוד מעשה ארג. בצווי לא נאמר מעשה אורג אלא לענין השפה. וכאן כתיב על כל הבגד. ועוד יש לשום לב. דבכל הבגדים והיריעות והפרכת הקדים הכתוב לבאר את המין שנעשה אותו דבר. ואח״כ כתיב אופן המעשה בין בצווי בין במעשה זולת במסך שער החצר הקדים הכתוב במעשה. אופן העשיה שהיה מעשה רוקם. קודם מהמינים שמהם נעשה. וכבר העירונו ע״ז במקומו ל״ח י״ח. ועתה גם במעיל הקדים הכתוב לבאר שהיה מעשה אורג לפני כליל תכלת. והישוב עכ״ז יבואר לפנינו: ופי המעיל בתוכו כפי תחרא. כבר נתבאר בפ׳ הצווי שיש מחלוקת הראשונים בצורת המעיל. דרש״י ס״ל שהיה כמו כתונת רחב. ופי הראש הוא בית הצואר שלו. והרמב״ם ורמב״ן ס״ל שהיה פתוח ממעלה למטה לגמרי בלא בתי ידים כלל. ופי הראש היינו שהיה בית צואר ארוג מצד לצד ושם היה מכניס את הראש ובזה נקרא פי ראש. וביארנו שמה דמשמעות המקרא והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו. הוא כשיטת הרמב״ם והרמב״ן ע״ש. אבל כשאנו מגיעים לפ׳ זו של המעשה משמע כפרש״י. שהרי לפי׳ הרמב״ן מתפרש שם והיה פי ראשו בתוכו. שיהא בית הצואר לא תפור אלא ארוג מתחלה ואח״כ כתיב שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא. הוא דבר בפ״ע שיהא החיבור הלז עם השפה מעשה ארג כפי תחרא כדי שלא יקרע. והוא טעם על מצות השפה ולא על מעשה ארג. אבל לשון המקרא שלפנינו ופי המעיל בתוכו כפי תחרא אינו מדוקדק וכי תחרא אינו רגיל להיות תפור אלא ארוג. והיה ראוי לכתוב שפה לפיו סביב כפי תחרא. ויהא משמעו שיהא השפה עבה וחזקה כפי תחרא. אבל לפרש״י משמעות והיה פי ראשו בתוכו. היינו בית הצואר כפול לפנים ומפרש עוד שיהא פי המעיל בתוכו עבה כפי תחרא. ולפי״ז מתפרש יפה מקרא שלפנינו ופי המעיל בתוכו היינו כפול לפנים וע״ז מפרש כפי תחרא. היינו עבה. ועוד יבואר במקרא הסמוך שמוכח ג״כ כשיטת רש״י. ע״כ נראה דבאמת משמעות מעיל בלה״ק הוא בשני אופנים. גם כפרש״י גם כפי׳ הרמב״ם ורמב״ן ואל תתמה ע״ז דכיב״ז אי׳ ביומא דנ״ט א׳ שני כהנים גדולים נשתיירו במקדש ראשון זה אומר הקפה ביד וזה אומר הקפה ברגל. ובל״ס אף על גב דמ״ס לפי הטעם שנראה לו כך מיקרי הקפה ומ״ס כך מכ״מ שניהם יצאו י״ח ושני האופנים מיקרי הקפה. וכה״ג כ׳ רב האי גאון ז״ל בענין תרועה בר״ה כידוע. ובלשון שלמה או שמלה מצינו ג״כ בשני אופנים קרובים זל״ז. אחד שהוא מתפרש כסדין על המטה ושני שהוא מתפרש על כל הגוף ודאי שהיה איזה שנוי ביניהם. מכ״מ שניהם מיקרי שמלה. וכך מעיל הוא בשני האופנים ונתגלה לבצלאל ע״פ צווי ה׳ את משה. שאפשר לעשות גם באופן זה. מעתה לעיל מתפרש כהרמב״ם ורמב״ן וכאן מתפרש יפה כרש״י. א״כ לדורות איך שרוצה הכה״ג לעשות עושה. ולפי דברינו מתפרש יפה מעשה אורג כליל תכלת דמקרא הקודם. דביומא דע״ב ב׳ מפרש הא דכתיב להלן בכתנות מעשה ארג. שלא היה בהם מעשה מחט. ומכ״מ מסיק הגמ׳ דהבית יד היה נתפר לבגד. ולמד מדכתיב בגדי השרד יע״ש. אבל המעיל אע״ג שהיה לו בית יד כפרש״י לא היו נתפרות אלא ג״כ מעשה אורג ומתפרש מעשה אורג כליל. וקאי תיבת כליל על הקודם ועל תכלת. וכבר ביארנו דבגדי השרד שמפרש הגמ׳ על ב״כ לא קאי על בגדי כה״ג שהמה שמונה בגדים אלא על בגדי כה״ג ביוה״כ: ויעשו על וגו׳. כאן לא סיים המקרא עוד הפעם על שוליו כמו בצווי דשם הוא לפי פי׳ הרמב״ן וכמש״כ שם וכאן מיירי לפרש״י: על שולי המעיל סביב בתוך הרמונים. הוא מיותר. וע׳ רמב״ן שדייק מזה כדעתו שהיו הפעמונים בתוך הרמונים ממש ולא כרש״י ורמב״ם. ועדיין לא יישב על הנכון דמה נצרך הכתוב להשמיענו שהיה גם אח״כ כשנתלו על שולי המעיל בתוך הרמונים. והלא כבר נעשו כך קודם שנתלו על המעיל. אלא העיקר כמ״ש בצואה דמשמעות הכתוב כרש״י ורמב״ם ז״ל שהיה ביני הרמונים. אבל א״כ היה ראוי לכתוב בין הרמונים וכן בצווי היה ראוי לכתוב ופעמוני זהב ביניהם סביב. אלא ע״כ צ״ל דהיו הרמונים גדולים מן הפעמונים. וכשהיה הפעמון אצל הרמון נתכסה ממנו ולא היה נראה כ״כ מש״ה כתיב בתוך הרמונים ועתה מתפרש יפה זה המקרא. דבאמת הייתי מפרש מדכתיב בתוך הרמונים ולא בין. כדעת הרמב״ן שהיה בקרב הרמונים. מש״ה מפרש הכתוב על שולי המעיל סביב בתוך הרמונים. דאלו כהרמב״ן היה ניתן הפעמון בתוך הרמון כשהוא ביד האומן ואח״כ נתלו. אבל לפי דעת רש״י היה בפ״ע אלא שהרמון כסה אותו כשהיו שניהם ניתלים על שולי המעיל: לשרת. כבר ביארנו שם שהפעמונים ניתנו כדי שיהיו ברגש בשעת שירות. והמעיל בא להגן שלא יוזק מחמת קול הפעמונים בחשבו שאינו בא בפעמונים להתהדר לפניו יתברך אלא לשרת לפניו ית׳: כאשר צוה וגו׳. כבר נתפרש יפה: ויעשו. עי׳ מש״כ לעיל ו׳: את הכתנות. בלשון רבים היינו לאהרן ולבניו. ואע״ג שלא נתפרש בכתנות הבנים ממה יהיו מ״מ כך נצטוה ע״פ ה׳. וכן מעשה אורג: ואת מכנסי הבד שש משזר. דאע״ג שלא נתפרש שיהי׳ שש משזר מ״מ כך נצטוה. או מדעת בצלאל נעשה כך כדי שיהיו עבים ומכסים ביותר בשר ערוה. והנה הקדים מכנסים להאבנט. ולא כסדר המקרא בצווי. וגם האבנט היה מקודש יותר ממכנסים. אלא משום דמתחלה פי׳ כל בגדי השש ביחד. וכך לשון המקרא לעיל כ״ח ל״ט. ושבצת הכתונת שש ועשית מצנפת שש ואח״כ ואבנט וגו׳ ובמקרא הסמוך לבני אהרן כתיב תחלה הכתונת ואח״כ אבנטים ואח״כ מגבעות. אלא משום דבשל אהרן נתפרש שיהיו שני בגדים אלו של שש כתיבי ביחד. ואח״כ אבנט בפ״ע שהי׳ של כלאים. אבל בבגדי בני אהרן לא פי׳ הכתוב כלל. ע״כ כתיב כסדר הלבישה שם כ״ט ז׳ ח׳ ט׳. וע״ע בסמוך: ואת האבנט וגו׳. ידוע מחלוקת בגמ׳ אי קאי רק בשל אהרן או גם בכהנים הדיוטים. והכי קיי״ל דכולהו בכלאים. וכמו שביארנו לעיל כ״ח מ״ב דהכי סתים המשנה בסוכה פ״ה מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן וכו׳. והכי באמת פשטא דקרא שהרי לא פי׳ מאומה באבנטי בני אהרן אלא קאי על כל האבנטים. וכן בצווי סתים בבני אהרן באבנט כמו בכתנת ומגבעות וסמך על של כה״ג וה״ה באבנטים. אבל א״כ היה ראוי לכתוב ואת האבנטים כמו ואת הכתנות ופארי המגבעות. ונראה דמשום דהכתונת ומכנסים של אהרן לא הגיעו להבנים שהרי לא היה מדתם שוה ובעינן מדו כמדתו מש״ה היה ההכרח לעשות לכל אחד בפ״ע. וכן המצנפת ומגבעות אפילו להרמב״ן שהיה מעשה שניהם שוה מ״מ היה איזה שנוי באופן עשייתם כדי שבזה יצנוף בנקל. ובאלו יהיו כמו מגבעות אבל אבנט אחד הי׳ כשר לכולם. לכן אע״ג שבודאי עשה חמשה אבנטים. מ״מ גלה לנו מקרא זה דאבנט של אהרן כשר לבניו. וע״ז כתיב כאשר צוה וגו׳ וע׳ מש״כ ס׳ ויקרא ו׳ ג׳: ויעשו וגו׳. לכאורה היה ראוי להקדים מעשה הציץ לכתנות ואידך. כמו בצווי. אלא כמו שהתחיל בארון דקדוש יותר כך סיים בציץ דאחרון ג״כ חביב כדאיתא במגילה פ״ג. ומש״ה כתיב מהחל עד כלה בל״ר שהשתדלו כל האומנים לשלוח בו אצבע: ויכתבו עליו וגו׳. אשר לא פורש בצווי שיהיה דוקא בכתיבה היינו חק ירכות כדאיתא בגיטין דכ״ב. פורש כאן במעשה. וע״ז כתיב כאשר צוה וגו׳: עבודת משכן א״מ. כאן אין משמעות משכן הפרטי שהוא היריעות של שש. אלא בכלל נקרא משכן מלשון ונתתי משכני בתוככם. והיינו שמפרש משכן אהל מועד. שבו נתוועדו הקב״ה משה וישראל. ומיושב קושיית התוס׳ שבת דכ״ח א׳ ד״ה ויפרוש יע״ש: ויעשו בני ישראל ככל וגו׳ כן עשו. באשר ידוע שישראל נתאוו מאד שיהי׳ השכינה שרויה בתוכם כמש״כ בפ׳ תשא. היה עולה עה״ד שבשביל זה השתדלו לעשות הכל מש״ה פי׳ הכתוב שרק כאשר צוה ה׳ כן עשו: ויביאו את המשכן אל משה את האהל. כל הראשונים פירשו המשכן היינו יריעות שש. את האהל היינו יריעות עזים. וכמו דכתיב ואת האהל. והנה ודאי אפשר לפרש כן. ומש״ה לא הביאו הגמ׳ בשבת דכ״ח א׳ מהאי קרא דיריעות שש היה נקרא אהל אלא מדכתיב להלן ויפרש את האהל על המשכן. דשם ההכרח לפרש הכי כאשר יבואר במקומו. אבל אחר שלמדנו דגם זה נקרא אהל. יותר נוח לפרש גם מקרא זה ויביאו את המשכן. בכלל וכמש״כ במקרא הקודם. את האהל. היינו שני מיני יריעות והכי מתפרש לעיל ל״ה י״א בשני הפירושים האלו: ואת פרכת המסך. הקדים להביא הפרכת להארון אע״ג שהארון וכפרת קדושתן חמורה מן הפרכת המבדיל בין הקודש ובין קה״ק. מ״מ עשה בצלאל בחכמתו להביא בסדר ההקמה שיבואר דבר ה׳ למשה שמתחלה יתלה הפרכת ואח״כ יביא את הארון והכפרת קודם שישלשל את הפרכת לכסות על הארון כמש״כ לעיל כ״ו ל״ג ולהלן מ׳ ג׳. וע״ע להלן מקרא ל״ט: ואת בדיו. לא נזכר הבאת הבדים אלא בארון ומזבח החיצון ולא בשלחן ומזבח הזהב. והיינו כמש״כ לעיל אשר רק בשני כלים אלו הביא בצלאל הבדים בטבעות. וכך הביאו אותם אל משה. אבל בשלחן ומזבח הזהב לא הביא בטבעות. אלא היו הבדים מונחים בפ״ע ונכללו במה דכתיב להלן מ׳ ואת כל כלי עבודת המשכן לא״מ. והטעם מבואר יפה לעיל בדיוק המקראות בצווי ובמעשה: ואת לחם הפנים. כדכתיב לעיל ל״ה י״ג שיעשו את לה״פ. ולכאורה קשה הא נתאחר מערכת השלחן עד ר״ח ניסן שלשה חדשים ויותר משעת האפיה והיה ראוי להיות מקולקל וצ״ל שהיה עומד חום שבו בדרך נס כמו שלעולם היה חם בדרך נס כל השבוע עד יום הלקחו. וזה דוחק. ויותר נראה שלא היה מעשה בצלאל אלא לדוגמא באשר היה בו אומנות יתירה כידוע. אבל לא עלה על השלחן אלא האפוי אח״כ. ובזה מיושב הא דאיתא בשבת פ׳ כ״ג דמלאכת אפיה לא היתה במשכן אלא בישול סממנין ואמאי הא הוי לה״פ אלא כמש״כ שלא הגיעה האפיה זו לתכלית צורך המשכן: נרות המערכה. לפי הפשט נקראו כך משום דכתיב ביה יערוך אותו אהרן וגו׳. אבל עדיין קשה שהרי לא נזכר זה הלשון בשום מקום דחשיב המנורה ונרותיה. אלא מכאן דרשו חז״ל בפסיקתא פ״ו ר״ח א׳ ההבאה של מלאכת המשכן היתה בימי חנוכה. והיינו שלמדו מכאן שהביאו בזמן שנתחזק כח המנורה והיינו בימי חנוכה וזהו לשון המערכה לרמז בעת שהיה מערכת השמים והשגחה העליונה תלוי על כח המנורה שבא להאיר על כח התלמוד ופלפולה ש״ת כמו שביארנו ר״פ תצוה. והיו אותן הימים מסוגלים לזה מכבר. והגיע בפועל לאחר כמה שנים בימי בית שני : את מזבח הנחשת. הקדים להביא כלי החצר למחיצותיו ולא כמו במשכן. היינו שכיון בצלאל לדעת המקום ית׳. שגם בסדר הקמה הקדים ה׳ להעמיד את המזבח לשימת יריעת החצר ולא כמו במשכן ויבואר להלן מ׳ ו׳: ואת כל כלי עבודת המשכן. היינו יתדות המשכן והחצר. ובזה נכלל בדי השלחן ומזבח הפנימי. כמש״כ לעיל: ואת בגדי השרד לשרת בקדש. כבר ביארנו שבזה נכלל גם בגדי יוה״כ שמשמשים בקה״ק. גם בגדים המכסים את הכלים: כן עשו וגו׳. בהשקפה חיצונה ראה משה כל הכלים כאשר צוה ה׳. ועדיין לא נתברר לו אם נעשו בדיוק כפי המקובל לו בהלכות שבע״פ. אח״כ וירא משה וגו׳. הסתכל עוד בכל מלאכה. והנה לפלא בעיניו כי עשו אותה כאשר צוה ה׳. בקבלות שבע״פ. כמש״כ לעיל ל״ד ל״ב. ובכ״מ. והיה לפלא כי עוד לא הי׳ שהות כ״כ ללמדם כל ההלכות ולהשים בפיהם שיגיע למעשה בלי שבוש. ובאמת כ״ז נעשה בכח בצלאל שהיה בצל אל וכוון מעצמו הלכות המשכן. כמו שידע משה. ובתוספתא מנחות פ״ז תניא וירא משה וגו׳ היכן צוה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. העלה התנא בביאור המקרא שראה שעשו כל דבר לשמו. באופן שראוי הוא להשראת שכינה. וע״ז שואל והיכן צוה שיהי׳ כן. ע״ז מפרש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכמש״כ במקומו. שהוא צווי. שיעשו בזה האופן שיהא ושכנתי בתוכם: ויברך אותם משה. לפי הפשט אישר חילם שיהיה ראוי שישרה השכינה בתוכו. ובתוספתא תניא מה הי׳ ברכה א״ל תשרה שכינה במעשה ידיהם. רמ״א כך ברכן ה׳ אלהי אבותיכם וגו׳ כשם שנתעסקתם במלאכת המשכן ושרתה שכינה על מע״י כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה על מע״י לפי זה פי׳ ר״מ שידע שתשרה שכינה על מע״י מזה שנעשה בסיעתא דשמיא בהצלחה נפלאה וברכם שיהי׳ כן בבהמ״ק:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך